לעתים נדמה כי למלאכת הנצחת קורות היהודים בשואה אין התחלה, אמצע או סוף. הדור הראשון, שניצל מהגטאות וממחנות הריכוז וההשמדה, מיעט לדבר על הטראומה האישית והקולקטיבית שעבר בשל ההשלכות הפסיכולוגיות שנלוו לעיסוק בעבר הכואב באופן בלתי נתפס, אך השאיר אחריו אינספור מסמכים, מכתבים, רשמים וזיכרונות לדור השני, שלקח על עצמו את המשימה להנציח את מעשי הזוועה וסיפורי הגבורה, את הפנים והשמות.
יותר מ-70 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עדיין צץ מידע חדש על אותה תקופה חשוכה בהיסטוריה של העם היהודי ושל האנושות בכלל. עם כל סרט, ספר או תערוכה חדשים בנושא, נדמה שלא משנה כמה תדעו על השואה, כל הידוע הוא קצה קצהו של קרחון אשר טובל בים אינסופי של מידע, שאם לא נתעד עכשיו – מחר עלול להיות מאוחר מדי.
עמותת "דורות ההמשך" שמה לעצמה מטרה לעשות בדיוק את זה – לפעול להנצחת זיכרון השואה, הגבורה והתקומה, ולהנחלת הסיפורים האישיים של הניצולים והנספים לדורות הבאים, מתוך תחושת אחריות מיוחדת אשר נובעת ישירות מעצם היות הדור השני צאצאים של מי שהיו שם, עברו ושרדו את התופת. שלושת הסיפורים הבאים הם של אנשים פרטיים החברים בעמותה באופן וולנטרי.
פיסות חיים יקרות מפז
עבור דניאל שוואב, שגדל בדרום אפריקה, חזר בתשובה והיום אב לשבעה בישראל, מלאכת התיעוד וההנצחה של קורות משפחתו באירופה היא צו רוחני של ממש. הכול התחיל בעת שביקר חברי משפחה עם אמו, כשהיה נער, וביתם עלה באש. "כשחזרנו לקחת את מה שנותר, כמעט הכול היה פחם. הכול, פרט לתיבה אחת מעץ שלא נפגעה. ראינו שהיא מלאה בניירות עטופים בניילון וקשורים בחוט, ולא ייחסנו לזה באותו זמן חשיבות". רק כאשר ניגש לתיבה, שנים מאוחר יותר, פתח אותה והחל לקרוא את מה שהתאפשר לו, הבין איזה אוצר נשמר היטב מהאש שאיכלה את כל רכושם. "התיבה עברה איתנו לבית הזמני ונשארה סגורה, עד ששנים לאחר מכן אמא שלי רצתה לעשות סדר בחפצים שבבית. ראיתי את התאריכים, שנות השלושים והארבעים, ונדהמתי".
לא עבר זמן רב, עד שהבין דניאל כי בידיו פיסות חיים יקרות מפז של סבו, אבי אביו. הוא תרגם את המכתבים אשר נכתבו בשפה הגרמנית באמצעות מתנדבים באינטרנט, ומאותו רגע ואילך ראה במלאכת התיעוד של האוצר החבוי והנצחת קורות משפחתו כמטרת חיים. "הייתי בהלם", הוא מספר. "בכיתי שעות, לא ישנתי. עד אז, אף אחד לא הסביר לי מדוע אין לי משפחה. אבא שלי לא ידע הכול ופשוט אמר שהם נספו. כשגדלתי, זה גם פחות עניין אותי. ידעתי שאנשים נרצחו, שיש אנטישמיות, אבל לא הבנתי את הגודל של הדבר הזה, את המשמעות, ולא רציתי להתעסק בזה".
החשיפה והפרסום של סיפור משפחתו היו עבור דניאל כתיקון. "בעקבות כל הידע שהיה גלוי עבורי פתאום, נפל האסימון. מאז דאגתי ששמם של בני משפחתי, שעד אותו רגע לא הייתי בכלל מודע אליהם, יונצח לדורות הבאים. תמיד יהיה מי שיאמר עליהם קדיש". בימים אלה מציג שוואב תערוכה של המכתבים בהרצליה, בחסות דורות ההמשך.
חובה מצפונית
"אין לכם מושג כיצד הגרמנים שורפים והורסים כל מקום ממנו הם נסוגים. העט לא יכול לתאר את זה. ראיתי את העיר סמולנסק בבלארוס, שהייתה פעם עיר יפה. הוונדלים האלו הרסו אותה עד יסוד. בעיתונים כותבים רק רסיס מן האמת".
ציטוט זה הוא טיפה בים סוחף של מילים שכתבה אירנה יונג, אמה של האמנית והעיתונאית שולמית קופף, למשפחתה בעת מלחמת העולם השנייה. יונג לחמה תחילה בשירות צבא ברית המועצות לשחרור פולין, ולאחר מכן יצאה נגד הפולנים עצמם. מכתביה הם עדות בגוף ראשון לזוועות המלחמה, מפרספקטיבה של מי שגדלה בבית מתבולל כפטריוטית פולנייה, שאפילו לא ביקרה בבית כנסת ולאחיה הקטן לא חגגו בר מצווה, אך הבינה שאין לה או למשפחתה מקום בפולין.
"אמי התגייסה ב-1943, כאשר נוסד צבא פולני תחת מרותו של הצבא הסובייטי", מספרת קופף, שבימים אלה מציגה תערוכה בבית יד לבנים רמת גן, המבוססת על אותם מכתבים שכתבה אמה. "היא צעדה עם הצבא הזה עד לברלין, כאשר עדיין התקיימו קרבות מרחוב לרחוב ומבית לבית. במשך כל התקופה היא כתבה מכתבים 'הביתה', כאשר הם היו בגלות, במחנה עבודה סובייטי. בהתחלה היא כתבה מאוד בזהירות, היא סיפרה רק לאח שלה את מה שהיא ראתה, אבל אחר כך לא הייתה לה ברירה, אלא לגלות להורים את האמת המרה – שנשארו רק ארבעתם בעולם הזה, מכל המשפחה, וגם הסבירה שאם הם חלמו לחזור לפולין ולהתחיל מחדש את החיים שם, הרי שאין תקווה כזאת", מסבירה קופף ומספקת דוגמאות מצמררות מהאוצר הארכיוני שנפל לידיה: "היא שמעה את הפולנים אומרים ש'היטלר עשה המון פשעים. דבר אחד הוא כן עשה טוב, אבל לא סיים את העבודה'.
"בזמן ההתקוממות הפולנית היא נכנסה לגרמניה וכתבה בפירוש: 'ראיתי היום בכיכר העיר ערימה של גופות של גרמנים ועמדתי מולה בשמחה פרועה'. אני לא יכולה להאשים אותה", אומרת קופף, "אחרי מה שהיא ראתה עד שהיא הגיעה לגרמניה".
כשהיא נשאלת האם בהקמת תערוכה מדובר בחובה מצפונית או בצורך אישי להתמודד עם השדים שירשה, מסבירה קופף שהן החובה והן הצורך מקבלים ביטוי מקביל בעיסוק זה. "יש לי בבית קופסה שלמה של מסמכים היסטוריים, שבאו לידיים שלי! אמא שלי הייתה עדת ראייה בזמן אמת וכתבה אותם. הם יכלו לשכב שם בקופסה עד שאני אלך לעולמי, עד שהילדים שלי ימצאו אותה, לא יבינו על מה מדובר ויעיפו אותה לזבל. יש לי חובה מצפונית לתרגם ולשמר את המידע הזה. עם כל תרגום אני פותחת עוד צוהר הצצה לחייה של אמא שלי בתקופה ההיא. כבת לניצולי שואה, בוודאי כחברת עמותת דורות ההמשך, אני חושבת שכל אחד מהדור השני שהוא אמן, במוקדם או במאוחר יצטרך להתמודד עם הכאב הזה".
בחזרה לזירת האירוע
הקולנוען בוריס מפציר יקבל ביום השואה אות הוקרה מטעם עמותת "דורות ההמשך", עבור הפרויקט הדוקומנטרי חסר התקדים והמרתק שלו על תקופת השואה בשטחי ברית המועצות. "הייחוד של הפרויקט הוא שאני מתעד את עדויות האנשים בברה"מ לשעבר באותו מקום ובאותה עונה שבהם האירועים התרחשו. לא גיליתי את האירועים – כל האירועים ידועים היסטוריונית. להפך, הייתה חשיבות לתעד אירועים שמתועדים כבר, תיעוד כפול, אשר מאיר את האירוע באור חדש, מאפשר לצופה לראות את המקום, לחוש את האווירה, את מה שקרה, ללא חומרים ארכיוניים כלל".
בימים אלה מפציר מסיים את הסרט "תעלומת הספר השחור", שעוסק במידע רב על השואה בשטחים הסובייטיים, מידע שהיה לו תיעוד מקיף שנגנז, פרויקט שמעיד בעוצמה על חשיבות מלאכת התיעוד. "האיסוף היה קפדני מאוד, אפילו יותר מאשר באירופה המערבית", מסביר מפציר, "אך בהחלטת השלטונות, כל החומרים הועברו לארכיונים סגורים. למעשה, מידע על כמעט מחצית מהיהודים שנרצחו, היה מנותק מהתודעה הקולקטיבית".
