בטרנספורט הגדול האחרון של יהודים שיצא ממחנה דראנסי בצרפת אל אושוויץ, גורשו 1,310 איש בקרונות הבקר. למעלה מ-300 מהם היו ילדים שנחטפו מבתי יתומים בהם הוצפנו ברחבי פריז. זה היה ב-31 ביולי 1944. שלהי המלחמה. כוחות בעלות הברית כבר נחתו בנורמנדי ונלחמו ברחבי צרפת, פחות משבועיים אחר כך, כבר שוחררה פריז. היה ברור לחלוטין כי גרמניה עומדת להפסיד במלחמה, אבל הנאצים היו נחושים בדעתם להמשיך בכל זאת בתוכנית ההשמדה. להוט במיוחד, היה מפקד מחנה דראנסי, הקצין הנאצי אלואיס ברונר, שאחראי גם על שליחת יהודי יוון להשמדה. למעלה מ-800 מהמגורשים במשלוח הזה מדראנסי שכונה "משלוח 77", נרצחו בתאי הגזים מיד עם הגיעם לאושוויץ.
את פרויקט Convoi 77, לזכר נרצחי אותו משלוח, ייסד ג'ורג' מאייר, קונסול כבוד של צרפת בישראל. אביו, אלכס מאייר, היה על אותה רכבת אחרונה שנסעה למחנה ההשמדה, והצליח לשרוד את החודשים במחנה.
"אבא שלי התגורר בעיר וישי", תיאר לנו השבוע מאייר. "שם ישב הממשל הצרפתי ששיתף פעולה עם הנאצים. אחיו היה שבוי מלחמה, והוא נותר לבד עם אמא שלו שהייתה אישה מבוגרת. הוא רצה להישאר בקרבתה ולכן לא ברח. במהלך כל השנים של המלחמה, הוא הצליח פחות או יותר להסתתר. כמו יהודים רבים אחרים הוא פוטר כבר בתחילת הכיבוש הנאצי מעבודתו, ובאותם ימים עבד בצורה לא רשמית כשומר לילה בבית מלון קטן בעיר. כנראה שמישהו הלשין עליו, וב-17 ביוני 44', הגיעו אנשי גסטפו ועצרו אותו. הסיבה היחידה למעצרו הייתה מפני שהוא היה יהודי. הוא נשלח בתחילה למקום אחר, ואז הגיע לדראנסי, המחנה הגדול שהוקם ליד פריז".
מדראנסי נשלח כאמור האב לאושוויץ. "הוא הצליח לשרוד עד השחרור שהיה בינואר 45'. כשהנאצים עזבו את המחנה ולקחו ל'צעדת המוות' את רוב האנשים שהיו עדיין מסוגלים לצעוד, אבא היה במצב בריאותי כל כך ירוד, שהגרמנים השאירו אותו מאחור, יחד עם קבוצה קטנה נוספת של אנשים. חברים שלו שהיו במצב קצת יותר טוב, יצאו לצעדת המוות ורובם הגדול לא שרדו. היה לו 'מזל' במובן הזה. כשהרוסים שחררו את אושוויץ, אבא שלי היה בן 35 ושקל פחות מ-32 קילו. למרות ששוחררו, הוא ואסירים נוספים נשארו במקום עוד חודשים. באותה תקופה הוא כתב יומן, בו סיפר את הסיפור של כל מה שקרה לו מאז שעצרו אותו בוישי ועד שחרור המחנה".
האב חלם לפרסם את היומן, אך החלום התממש רק לאחר פטירתו. בתחילה בצרפתית, ואחר כך תורגם גם לעברית, תחת הכותרת "שנה גורלית". "ההיסטוריון הראשי של יד ושם אמר שזה מסמך היסטורי מאוד חשוב, כי נכתב ממש באושוויץ עצמה עם השחרור, שבועות ספורים אחרי שהדברים קרו בפועל. כל עוד אבא היה בחיים, לא הייתי מסוגל לקרוא את הספר. אחרי שקראתי, כל הזמן שאלתי את עצמי מה תפקידנו כדור שני, כשיש פחות ופחות ניצולים. הגעתי למסקנה שיש לנו תפקיד חשוב למלא, והקמתי עמותה סביב הטרנספורט הזה".
מאייר מתאר כי היהודים באותו "משלוח 77", היו בני 32 מדינות, שחלקם הגיעו לצרפת כפליטים בתקווה להצלה. במסגרת המיזם שבראשו הוא עומד כעת, רותמים מאייר וצוותו כתות תיכון מהמדינות מהן הגיעו אותם יהודים, ובני הנוער הלא-יהודים הלומדים בהן, מתחקים על הביוגרפיות של נרצחי המשלוח. עד כה, הצליחו התלמידים לשחזר בעבודות המחקר שלהם את קורות החיים של 144 מהנספים, שמרוכזות כיום באתר אינטרנט ייעודי. 158 סיפורי חיים אחרים, נמצאים בעבודה.
מאייר מסביר, כי התלמידים נדרשים למצוא מקורות ראשוניים כדי ללמוד על החיים של כל אחד מהנספים שהתגורר בעבר במקום בו הם חיים היום. "זה כדי שילמדו על השואה שקרתה קרוב לבית. לא רק באופן כללי על מלחמת העולם השנייה. שיכירו קצת יותר את הקהילות היהודיות שחיו אז. למשל, אחת העבודות שנעשו היא על חייו של אדם בשם ינקעל פנטרשב. סיפורו נחקר על ידי תלמידי כתה ט' מהעיר פאלזו בצרפת. תלמידי הכיתה יצרו קשר עם ארכיון העיירה בה הוא נולד בפולין, וכך הצליחו ללמוד על קורות חייו בפולין ובצרפת. לאחר שסיימו את המחקר, הם העלו מחזה בו הציגו את סיפור חייו, והקריאו ממכתבים שמצאו".
במהלך המחקר, התלמידים מנתחים מסמכים, הולכים לראות את המקום בו האדם היה חי. לדברי מאייר, כך לימוד השואה, שבבתי ספר מסוימים הוא מצומצם מאוד אם בכלל קיים, הופך להיות מוחשי וחי הרבה יותר. "זה תופס תאוצה באופן יפה. הפתיע אותי שבהרבה מקרים, תלמידי הכיתות, ומדובר בבני נוער בני 15-16, עשו הרבה מעבר למה שביקשנו. בעיקר הביעו את הממצאים שלהם באופן יצירתי. מחזות, סרטים קצרים.
"מה שמניע אותנו הוא ראשית, הרצון שההיסטוריה של אותם מגורשים לא תאבד לעד בתוך מערבולת השואה. השאיפה להנציח את החיים הללו שנגדעו באבחה אלימה. שנית, הדאגה לגבי דחיפות מסירת העדויות בשעה שבה אחרוני העדים של התקופה הולכים ונעלמים. ושלישית, ההכרה שיש ללמד תקופה זו של ההיסטוריה, לא רק מתוך תחושה של חמלה וחובה לזכור, אלא גם דרך הוראה פעילה. להמשיך ללמד ילדים לא-יהודים בכל המדינות שהיו קשורות לטרנספורט הזה".
היו מקומות בהם סירבו לשתף פעולה?
"קשה לדעת. כי מי שנכנס לפרויקט עושה זאת באופן התנדבותי. מי שלא מעוניין, לא נכנס. יכול להיות שיש מקומות בהם לא כל התלמידים בכיתה לוקחים חלק בפרויקט, אבל לפי מה שאני יודע, יש השתתפות פעילה".
המטרה היא גם להשפיע על רמת האנטישמיות המתגברת כיום באירופה?
"אם תהיה השפעה, היא בוודאי לא מיידית. מה שאנחנו רואים ומכירים היום כתופעות אנטישמיות זה לא תוצאה של מה שקרה אתמול בבוקר, וגם אנחנו לא מצפים לראות תוצאות מחר בבוקר. אבל אני משוכנע שילד שהשתתף בפרויקט כזה, ואני מדבר עם הרבה תלמידים, אומרים שזה שינה משהו בתפיסה שלהם כלפי יהודים או כלפי מה שקרה במלחמת העולם השנייה. ולא רק באירופה. יש גם בית ספר בקהיר שעשה עבודה, גם באלג'יר. זה חשוב גם מהבחינה הזו של לימוד על השואה שעברו יהודים שבאו ממדינות מוסלמיות. היו מגורשים בטרנספורט 77, גם מטורקיה ומרוקו. במדינות כאלו יש לנו קושי רב ליצור קשר עם משרד החינוך המקומי ולבקש שהתלמידים יעבדו על פרויקט כזה. הצלחנו קצת דרך רשת של בתי ספר צרפתיים שלומדים בה ילדים מוסלמים מקומיים. דרכם הצלחנו להתחיל את הפרויקט שלנו באלג'יר, בטוניס, ובמצרים".
ביום שני השבוע, התקיים אירוע זיכרון לציון יום השואה בביתו של שגריר האיחוד האירופי בישראל, עמנואל ז'ופרה. מאייר הציג שם את המיזם שלו, ובסיומו חילק לשגרירי צרפת, פולין, גרמניה, ליטא, סלובקיה, בריטניה, ספרד ורוסיה שנכחו במקום, רשימות של נרצחים מהמדינות שלהם. זאת כדי לרתום את השגרירים לפעולה, ולנסות למצוא בעזרתם עוד כיתות תיכון במסגרתן המיזם ימשיך להתממש, ושמות נוספים של נספים ילבשו פנים ותמונות.
