האם יכול היה חוקר תולדות הפילוסופיה לדון על השואה כפרק בדיונים הפילוסופיים של ההגות האנושית, אילו מותר היה להשתמש במושג "אנושי" לנאציזם וליצירותיו? או בנוסח אחר, האם ניתן לנתח את מעשי הנאצים כמלחמה פילוסופית של גרמניה נגד היהדות?
התשובה לכך ארוכה ומורכבת, אולם ארשה לעצמי להעיר כאן כמה הערות קצרות בעניין. ההערה הראשונה פשוטה. אילו המלחמה הייתה נטושה נגד "תת־גזע" שאינו אנושי, למה התעללו הנאצים לא רק ביהודים אלא גם ביהדות? מהיכן התאווה לחלל ספרי תורה וכל קודשי ישראל? אכן, אין ספק שהמלחמה התנהלה נגד עם שעצם קיומו היה סמל ומקור לניגוד קוטבי לנאציזם. ניגוד זה היה בו משהו מעבר למאבק הכלכלי, ההיסטורי ואף הביולוגי. מכאן, שהבנת מהותה של השואה פירושה חשיפת מלחמה נוספת, מלחמה דתית ופילוסופית עמוקה, שהוכרזה נגד היהדות.
צו הבא מבחוץ
התייחסות מופלאה לעימות מעין זה מצויה לדעתי בדרשות לפרשת "זכור" לפורים שחיבר רבי קלמן קלונימוס שפירא הי"ד שנרצח בשואה. כשהוא מתבסס על רעיון חסידי שקדם לו, מתייחס הרבי לעימות עם הפילוסופיה המתוארת כעמלק ("אש קודש", עמ' כט). עמלק הוא "אשר קרך בדרך", כלומר אשר הציב דרך אלטרנטיבית המעמידה עצמה כנגד עקרונות האמונה היהודית. לכך מתווסף ממד נוסף – הפילוסופיה המעמידה במרכז את האוטונומיה האנושית והדוחה את הרעיון של צו מוסרי המגיע ממקור חיצוני. ובלשונו: "החכמות והשכליות שבדאו… מלבם".
עימות זה בא לידי ביטוי טרגי בחג הפורים: "איתא בתיקוני זוהר הקדוש", התפיסה שפורים הוא כיום הכיפורים מרמזת גם לזה שכמו ביום הכיפורים – התענית והתשובה ביום זה "לא אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימם מפני גזרת הקב"ה", כך גם שמחת פורים, "לא רק אם האדם מעצמו בשמחה או על כל פנים במצב שיכול לשמח את עצמו צריך הוא לשמח, רק גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל גופו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה נצוץ של שמחה להכניס אל לבו".
דברים אלה מתקשרים עם מה שאמר הרבי מפיאסצ'נה בשבת פרשת זכור על העימות שבין היהדות לפילוסופיה, כשבמחשבתו עמדה ללא ספק חכמת גרמניה, על אף שהוא לא הכירה במלוא היקפה ועומקה. "יכולים הם לדרוש יפה, אבל בתוכיותם [נפשם] מלאה רפש וסירחון. וכשצריכים או רק רוצים, אז כל אותם החכמות והשכליות שבדאו מוקדם מלבם לדרוש על יופי המדות, עתה ממציאים חכמות ושכליות לדרוש על גנבה, גזלה, רציחה ושאר הזוהם שהם טובות". הרבי מסיים את דבריו וקובע שכמו שיום הכיפורים "עיצומו של יום מכפר, ואפילו אם לא השלים כל תשובתו", כך גם יום הפורים פועל על ישראל "אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות". לפנינו חובה מופלאה, עבודת ה' בסיטואציות הגבול. ההתנסות הגדולה ביותר היא האפשרות לגאול במקצת את השמחה גם בתוך השעבוד הנורא המוחק כל פירור שמחה!
אלילות טבטונית
רבים הם השורשים של הנאציזם, בחלקם קשורים הם לעולם המודרני, אלא שאין ספק בעיניי שיש לראות את הנאציזם כתחייה של האלילות הטבטונית, המתעוררת במאבק מחודש נגד היהדות ונגד השפעתה על המוסריות בעולם המערבי. עבורם, המיתולוגיה הטבטונית חייבת להיות האופציה שתביא את העולם לידי גאולה מהכוחות ששעבדו אותו, ובראשם היהדות.
מי שהרגיש במעומעם את הטרגדיה של ראשיתו של המרד נגד ה"מועקה היהודית־נוצרית" היה הראי"ה. אמנם כן, הוא הבין שהנצרות ירשה עקרונות רבים מהמוסר היהודי, אך הוא האשים את הנצרות בקיטוע ובעיוות של היהדות הבריאה והבחין בפער עמוק בין הפסיכולוגיה הקולקטיבית של עמים מסוימים לבין העקרונות המוסריים שהוטלו ונכפו עליהם על־ידי הנצרות, במידה מסוימת אף בכוח החרב. עמים אלה אינם מוכנים עדיין לקבל את עול מלכות־המוסר ובמיוחד בגרסה הנוצרית שלו. ביטוי מופלא לדברים אלה נתן אורי צבי גרינברג בשירו "רחובות הנהר" (ארבעה שירי בינה): "וּמִיּוֹם שֶׁעוֹבְדֵי אֱלִילִים מִדּוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָם / וַעֲדֵי דוֹר הַצְּלָב / קִבְּלוּ מִיָּדֵינוּ אֶת דַּעַת הָאֵ־ל הַיָּחִיד / אֵין אָנוּ יוֹדְעִים כָּל מִפְלָט מִכַּעֲסָם שֶׁל גּוֹי / דָּמָם כֹּה קוֹרֵא אֱלֵי אֱלִילָם הַקַּדְמוֹן / וְהֵמָּה שָׁבִים אֱלֵי שְׁבִילָיו הַקְּדוּמִים מְכֻסֵּי הָאֵזוֹב / וּמְבִיאִים אִתָּם דַּם־מּשֶּׁלָּנוּ לְשַׁי לוֹ חָדָשׁ".
זהות של ברית נצח
אסיים את רעיונותיי בשני קטעים נוספים. האחד מספר "שבט יהודה" לר' יהודה אבן וירגא: "שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד, כי אניה אחת באה בה מכה [נוראה] של מחלת הדבר. בעל האנייה השליך את הנוסעים לים, במקום רחוק. בין הנוסעים היה יהודי שנסע עם אשתו ושני בניו הקטנים שהיהודי נשא עליו. השתדלו להגיע ליישוב. אשתו נתעלפה ראשונה ומתה. גם השלושה הנוספים נתעלפו. כי הקיץ מן העילוף מצא היהודי גם את שני בניו מתים. מרוב ייסורים קם על רגליו ואמר: 'ריבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים, יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי!' ואסף מן העפר ומן העשבים וכסה את הנערים והלך לבקש יישוב".
ודברים שאמר אברהם יהושע השל באחת משיחותיו, כפי שצוטטו על ידי רוברט אלטר: "אב לא יכול לחנך את בנו כיהודי אחרי השואה אלא מתוך ההכרה שהוא מכניס את הילד בברית־נצח עם א־לוהים". אדם רגיל יכול להרגיש או שלא להרגיש משמעות בזהותו הקולקטיבית מבלי שיהיו לכך משמעויות כבדות לחייו. לא כך היהודי. אם הוא בוחר בזהותו היהודית, עתיד הוא לסבול בגלל תודעתו זו, אך היא תביא אותו לברית־נצח עם א־לוהים.
