בצריף שלנו בברגן בלזן יש 110 ילדים בגילים שונים, משלוש עד 15, בנים ובנות. לא קל לעבוד בלי אף ספר, ועלי לכתוב נושאים על עשרות רבות של פתקים. הם משיגים ניירות ועפרונות היכן שרק אפשר, מוכרים את מנות הלחם שלהם או עושים עסקה אחרת, או פשוט גונבים זה מזה… אני מקדישה את עצמי לילדים. אני מרגישה בבירור ש"בית הספר" שלנו הפך לחלק בלתי נפרד של קיומם, ההשפעה היחידה שמותירה את חייהם הרוחניים עליזים ורעננים. הרוב הגדול שלהם נלהבים ללמוד ורוצים לפצות את עצמם על הזמן שאיבדו. כאשר אני קוראת להם לבוא, הם מגיבים בקריאות שמחה וצועקים "הוּרה!". הם מתאספים סביבי כאשר פניהם הנפלאים מלאים בהנאה, אך גם בתשומת לב ובריכוז.
(מתוך "רוח בסערה", חנה לוי־הס, אוקטובר 1944).
לשמור על הצלם
הקטע לעיל נכתב בברגן בלזן על ידי אישה שהתעקשה להפעיל במקום סוג של בית ספר. המחנה שבצפון גרמניה הפך לאחד הסמלים הקשים והנוקבים לשואת יהודי אירופה, בשל העובדה שהוא לא רק היה אחד המקומות הראשונים ששוחררו בתום המלחמה, אלא גם זה שהנפיק את התיעודים הוויזואליים המזעזעים ביותר למעשי הנאצים. סיפור כזה מכניס אותנו לשאלת ההתמודדות הרוחנית של יהודים בשואה.
המאבק הרצחני של הנאצים בעם היהודי לא הצטמצם לגבולות הפיזיים בלבד, אלא נשא גם פן נפשי־תודעתי בולט. הנאצים היו מתקשים לגייס כוח אדם כה נרחב למסע הג'נוסייד הענק מבלי להשריש תפיסה של היהודי כתת־אדם (אוּנְטֶרמֵנְטְשׁ). המלחמה הנפשית לא הכשירה רק את הקרקע של הרוצחים להשמדה. היא הייתה גם מרכיב חיוני כדי לשנע את הקרבנות אל בורות הירי ואל תאי הגזים. בלא שבירת רוחו של היהודי, הייתה השמדת גופו קשה בהרבה.
היהודים מצידם הלכו רחוק כדי שלא להיכנע ולשמור על הצלם. ברוב הגטאות והמחנות התקיימו חיי רוח פעילים, לרוב במחתרת ותוך סיכון עצמי ניכר. בתי ספר, ישיבות ומוסדות לחינוך מקצועי חינכו והכשירו רבבות ואולי מאות אלפים של ילדים, בני נוער וגם בוגרים; אלפים כתבו יומנים ותיעדו את הרדיפות, ובעשרות מחנות וגטאות נוהלו ארכיונים חשאיים; רבנים השיבו על שאלות, נשאו דרשות וכתבו ספרים; בדיחות סופרו, קריקטורות צוירו, קברטים הוצגו; ספרים ושירים נכתבו, הולחנו ובוצעו; בהמות נשחטו כהלכה ותפילות התקיימו בציבור; תנועות נוער פעלו וחבריהן פרסמו עיתונים מחתרתיים; ציירים הנציחו את שראו עיניהם.
על פי מחבר הספר "רוח בסערה", העיתונאי איתמר לוין, כל אלו היוו ביטוי לעמידה רוחנית. בעוד ההתנגדות הפיזית ניסתה להציל את חיי הגוף, העמידה הרוחנית פעלה לשמר את חיי הנפש. בספר מציג המחבר צורות שונות של התמודדות רוחנית ותרבותית בשואה ומראה שהתמודדות כזו או אחרת התקיימה ברוב המקומות ולאורך כל המלחמה. צורותיה הנפוצות ביותר היו חינוך, דת, תרבות, תיעוד, אמנות, הומור, פעילות נוער ועיתונות מחתרתית.
חלק מהספר בנוי בצורת סיפורי שואה תיעודיים: חוויות של יהודים מתקופת הפוגרומים ובורות המוות שלפני הקמת מחנות ההשמדה, חיי הגטו, הימלטות מרכבת ומחבוא באסם של איכר מקומי ועוד. לוין חילק את הספר לפרקים לפי אזורים גאוגרפיים. חלק מהמסמכים שאסף מתעדים היערכות לוגיסטית גרידא, כמו מאמציה של אגודת "ידידי המסורת היהודית" הצרפתית לספק במחתרת תפילין, מזוזות, יין, מצות וארבעת המינים, ולהפעיל מערך של מורים נודדים לשימור הזהות היהודית. לצד אלה מופיעים תיעודי שואה קלאסיים בסיפורים קשים לעיכול.
השבת הכספים מהבנקים בשוויץ
איתמר לוין (55), מכתבי המשפט הוותיקים בתקשורת הישראלית והעורך המשפטי של אתר החדשות news1, הגיע לחקר השואה בעקבות סדרת תחקירים שפרסם בנושא השבת הרכוש היהודי שנגזל בשואה.
"הגעתי לזה תוך כדי עבודה עיתונאית בגלובס", הוא מספר. "ב־1994 ערכתי את התחקיר הראשון על פרשת החשבונות של קרבנות השואה בבנקים בשווייץ, והוא פורסם ביום השואה 1995. נשאבתי לתוך הנושא. בשנים הבאות ערכתי תחקירים דומים על הרכוש בבריטניה, בהולנד ובאוסטריה, על ספרים שדודים ועוד. במקביל סיקרתי בגלובס את המאבק הבינלאומי להשבת הרכוש, ובמיוחד בבנקים השווייצריים, שהסתיים בתשלום בסך 1.4 מיליארד דולר. תוך כדי כך למדתי יותר ויותר, וגיליתי סוגיות שבהן סברתי שיש לי מה לתרום. בהשכלתי האקדמית אני היסטוריון של המזרח התיכון, כך שגם היו לי הכלים המתאימים כדי לעסוק בהן".
סדרת כתבותיו של לוין הביאה להתעוררות גופים ישראליים, יהודיים ובינלאומיים לפעולה בנושא ויצרה לחץ בינלאומי רב על ממשלת שווייץ ועל הבנקים השווייצריים להשיב את הכספים שנגזלו, אך גם פתחה מסלול אישי חדש עבור לוין. העיתונאי המשפטי הפך לחוקר שואה עצמאי בולט ופורה במיוחד. "מבעד לדמעות" היה הספר הראשון, ובו רוכזו מאות מקורות של הומור יהודי תחת השלטון הנאצי. ספרו הנוכחי, "רוח בסערה", הוא ספרו ה־15.
זה יבול עשיר מאוד. איך אתה מאתר נושאים לספרים?
"בדיעבד קשה לי להיזכר כיצד בחרתי נושאים. בדרך כלל הם באו תוך כדי קריאה ולפעמים הם נולדו זה מזה. אני משתדל לחפש נושאים שבהם טרם עסקו; אני לא מתיימר להגיד את המילה האחרונה, ודי לי אם אצליח מדי פעם להגיד מילה ראשונה. במקרים אחרים אני מבקש לשפוך אור חדש ומדויק על אירועים מוכרים – ועידת ואנזה, מרד גטו ורשה".
מהם הממצאים או התמות המרכזיות שחשפת בספריך?
"ממשלת בריטניה נטלה לידיה רכוש של קרבנות שואה מהונגריה, רומניה ובולגריה, ואחרי השואה סירבה להחזירו, בנימוק שהם נתיני אויב. התחקיר שלי והספר שבא בעקבותיו הביאו לכך שהיא פיצתה את היורשים; יחד עם שלומית לן סיפרנו את הסיפור האמיתי של מרד גטו ורשה, שבו היה תפקיד מרכזי ביותר לאזרחים שהתבצרו במרתפים ובעליות גג, ואשר חלקם נשכח ואף הושכח אל מול הלוחמים של שני הארגונים – אי"ל של מרדכי אנילביץ ואצ"י הרוויזיוניסטי.
חשפתי את המשפטים שנערכו בישראל ליהודים שהוא שמו בסיוע לנאצים, כאשר היו קאפוס במחנות, שוטרים בגטאות ועוד; 'אותיות של אש' היה הספר הראשון שהשתמש בשו"תים הלכתיים כמקור לעדויות על השואה; 'מרד באושוויץ' (עם פרופ' גדעון גרייף) מתאר בהרחבה ובפרטי פרטים את מרד הזונדרקומנדו באוקטובר 1944; 'לא רק טלאי צהוב' הוא ספר ראשון מסוגו העוסק בהפרכת טעויות ומיתוסים על השואה; ו'לקסיקון השואה' היה ונותר היחיד מסוגו".
נשלח אתכם לסבון
שני ספרים פרסם לוין לאחרונה. הספר החדש "רוח בסערה" יוצא לאור חודשים ספורים לאחר פרסומו של "לא רק טלאי צהוב – 101 טעויות נפוצות על השואה".
"הידע שהצטבר אצלנו על השואה עצום", מסביר לוין את המניע לכתיבת הספר הקודם. "עד כה שוחזרו שמותיהם של למעלה מארבעה מיליון נרצחים. פוענחו לפרטי פרטים תהליכי ההשמדה במחנות, אותרו גאיות ההריגה ותוארכו אקציות גם בקהילות קטנטנות. מחקרים חדשים מוסיפים לצאת, אך יחד עם זאת לא מעט טעויות השתרשו בתודעה הציבורית. בעיניי חשוב להעמיד דברים על דיוקם גם בשל החשיבות העקרונית לומר את האמת ולדייק ככל הניתן בכל מה שיוצא מפינו, וגם מסיבה אסטרטגית: אמירות על השואה שניתן להפריכן עלולות לשמש את מכחישי השואה שיטענו שכשם שדברים אלו אינם נכונים – כך גם קביעות אחרות על השואה".
לוין מצטרף להיסטוריונים המחזיקים בדעה שהטענה כי הגרמנים הכינו סבון מגופות הנרצחים איננה נכונה. השמועות הללו הופצו בין היהודים כבר בזמן השואה. החיילים הגרמנים פרטו אף הם על הפחד ואיימו על היהודים, "נשלח אתכם לסבון". ב־1944 אמנם הוקמה בעיר דנציג מעבדה ניסיונית למטרה זו, אך השתמשו בה בעיקר בגופות של אסירים פולנים ורוסים, ועד תום המלחמה לא הספיקו הגרמנים לפתח תעשייה זו.
טענה נוספת שלוין מערער על תקפותה היא שליומנה של אנה פרנק יש חשיבות רבה בחקר השואה. לוין מציין שמאחר שהכותבת שהתה במסתור – היומן כמעט אינו מתאר את האירועים שעברו באותה עת על יהודי הולנד. בשל כך אין הוא מהווה מקור ממשי לחקר התקופה. זאת ועוד: מאחר שהמשפחה הייתה קרובה להתבוללות, היומן נעדר כמעט לחלוטין סממנים יהודיים.
לוין טוען שפרסומו של היומן בא לו דווקא משום שאין הוא יהודי־שואתי מובהק. מיליונים בכל העולם, ובמיוחד בני נוער, יכלו להזדהות עם חוויות הנעורים של פרנק, שעליהן נוספו כמובן קשיי ההסתתרות והפחד התמידי מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה איתם. אוטו פרנק, אביה של אנה והניצול היחיד מבני המשפחה, עמד בשנות השישים של המאה ה־20 על כך שהיומן לא יוצג כיהודי אלא כאוניברסלי.
קיימים אלפי יומנים אחרים שנכתבו בזמן השואה בידי יהודים בכלל ובני נוער בפרט, שחשיבותם לחקר התקופה עולה על יומנה של פרנק. חשיבותו של האחרון היא בעיקר בכך שרבים בעולם התוודעו דרכו לשואה, אם כי בגרסה מרוככת ומרוחקת בהרבה מזו שהייתה מנת חלקם של הרוב המכריע מבין יהודי אירופה וקרבנות השואה. לכן, מבחינתו של לוין, האמירה הנכונה היא שליומנה של אנה פרנק יש חשיבות רבה בהנצחת השואה.
העובדה שצילומי השואה הם בשחור לבן יוצרת לפעמים הרחקה של האירועים, אבל קריאה בעדויות שאתה מביא בספריך יכולה להיות קשה מאוד מבחינה רגשית. מהן ההשלכות של עיסוק כה ממושך באחד החורים השחורים האפלים ביותר של ההיסטוריה והטבע האנושי?
"אולי זה יישמע ציני ויש מי שאפילו ייפגעו, אבל בסופו של דבר – מתרגלים לעיסוק בשואה. כך בנויה נפש האדם; אחרת לא היינו שורדים. הדרך הנכונה לעסוק בחקר השואה היא לנסות להתנתק רגשית ולהשתמש בכלים של עיתונאים והיסטוריונים. מובן מאליו שיש רגעים קשים יותר: כאשר רואים ערמות של נעלי ילדים במיידנק, כאשר רואים ציור של פריז שצויר באושוויץ, כאשר קוראים יומן ויודעים שאחרי זמן קצר הכותב נרצח. אבל כאמור, חייבים לעשות את העבודה בצורה מקצועית".
