לכתוב את מה שנעלם

לפעמים שיר אחד יכול לשלוח אדם למסע קיומי ארוך. כזה הוא סיפורו של המתרגם והעורך בני מר. לפני כעשרים שנים, כשחווה אלברשטיין הוציאה אלבום ג'אז ניסיוני שמוקדש כולו לשירי יידיש, "די קרעניצע (הבאר)", לא יכול היה בני מר להתיק אוזניו מהשיר "מיין שוועסטער חיה", אחותי חיה. משהו בו נרעד כששמע אותו לראשונה. השיר שכתב בונים מלר מספר על אחות המשורר שגדלה לצדו ונרצחה בטרבלינקה, ובאמצעות השיר הוא מנסה לזכור אותה, להעלות אותה מתהום הנשייה ולתת לה קיום כלשהו, לירי. דמותה של חיה טלטלה את נפשו של מר, ושלחה אותו למסע חיים, שלה ושלו. "חיה הייתה דמות אנגימטית עבורי. מיתוס", הוא מספר. "רציתי להבין את ההיסטוריה שעומדת מאחורי המיתוס הזה".

החיפוש אחר דמותה הממשית של חיה הוביל את מר אל הרחוב שבו גדלה, ובסופו של דבר אל כתיבת "סמוצ'ה" (הוצאת מאגנס), ביוגרפיה מיוחדת במינה של רחוב יהודי בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. באמצעות חיפוש קדחתני בארכיוני עיתונים, עדויות, שירים ותמונות הרכיב מר את הפאזל האנושי של רחוב שהיה ונמחק, מתחקה אחר הפנים והשמות של האנשים הקטנים, "קליינע מענטשעלעך", שמילאו אותו. "האנשים האלה היו יכולים להיות סבא וסבתא שלי", הוא חושף מה הניע אותו לכתוב את הספר, "האנשים האלה בנפשי, והם קיימים היום רק במילים. כמו להגיד – 'ה' הוא נחלתם'. אין להם מקום, אין להם קיום. מלבד האזכורים בעיתונות, אין לאנשים האלה נחלה".

 

כמו נווה שאנן

בספרו מבקש מר ליצור נחלה לאנשים שהיו ונמחקו, מקום לחיות בו גם לאחר השמדתם, מקום חי ועשיר, מלא בריחות וטעמים ותנועות חיים. קהילת היהודים בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה השנייה בגודלה בעולם – שנייה רק לקהילה בניו יורק. בתוכה, רחוב סמוצ'ה היה רחוב קטן אך בולט, "כמו רחוב נווה שאנן שליד התחנה המרכזית בתל אביב. הפולנים ראו בו מובלעת זרה בלב פולין, כמו שיהודים משכונות אחרות רואים כיום בנווה שאנן מובלעת זרה של אפריקה". כדי לשחזר את הרחוב נבר מר בארכיוני רשת של עיתוני התקופה, מלקט אזכורים של בתי הרחוב והדרים בו. הוא מספר בספר את סיפורם של ילדי הרחוב, של בעלי המלאכה, של המשוררים והסופרים ואנשי התיאטרון, וגם את שכניהם הנוצרים והיחסים עמם.

מדוע רצית לכתוב דווקא את סיפורו של רחוב סמוצ'ה? מדוע לא רחוב אחר?
"יכולתי לכתוב על העיר שאבא שלי גדל בה, אך לא רציתי. זה קרוב מדי. רציתי להרחיק עדות – חמישים קילומטרים משם. סמוצ'ה הוא סיפור אחר, שהרבה יותר שייך לי – ורשה, עיר גדולה, מטרופולין בתאוצת פיתוח. המשמעות של סמוצ'ה בפולנית היא 'דרקון', משהו אלביתי, מאיים, שמשדר אי־נעימות. לכן אולי הפך הרחוב למשל ושנינה. אבל רציתי להראות שהדימוי של רחוב מטונף ומלא פשיעה רחוק מהאמת. אני מזדהה עם אותם אנשים קטנים שחיו ברחוב. אני רואה את עצמי אחד מהם, ולא 'בני מארץ ישראל', או 'בני מתל אביב', על אף שכאן נולדתי".

האם ניתן היה לכתוב ספר כזה גם לפני חמישים שנים, לפני שעלו הארכיונים לאינטרנט?
"בפירוש לא. חלק מהעיתונים סרוקים, אבל לחפש בהם אזכור לסמוצ'ה זה כמו לחפש מחט בערמה של שחת. זו משימה שאי אפשר שלא להיכשל בה. היכולת לחפש את המילה 'סמוצ'ה' בארכיון העיתונות היהודי אפשרה לי למצוא אלפי אזכורים לרחוב. העיתונים כתבו גם על המאורעות היום־יומיים שהתרחשו – מלצר שמתאהב בנערה ואינו יכול לשלם על החתונה, ילדים ששיחקו בגפרורים ושרפו את הבית. הנורמה העיתונאית של אותה תקופה הייתה לציין את השם המלא והכתובת המדויקת של כל אדם שנכתבה עליו כתבה. כך יכולתי לבנות את הנרטיב של הספר, לעבור מבית לבית, להכיר את האנשים שגרו שם.

מר מכיר את עולם העיתונות היטב. למעלה מעשור עבד בעיתון "הארץ", וערך את מוסף הספרים של העיתון במשך ארבע שנים. לפני כשנתיים החליטו בעיתון הוותיק לשנות את אופי המוסף: במקום מר נכנסה לתפקיד ליסה פרץ, ומאז הזירה הספרותית כמרקחה. "העיסוק בסמוצ'ה היה בשבילי בית הבראה מהקושי שיצרה העזיבה", הוא מודה. "לא תיארתי לעצמי שגם אני, כמו העיתונים של סמוצ'ה, אקלע למערכת של עיתון שמחפש סנסציות. התחלתי לאסוף חומרים עוד בתקופתי בעיתון, ואני חושב שהייתה כאן איזו הזדהות עם אנשים שהם כל כך לא הסגנון של העיתון – אנשים שלא זכו אפילו לחמש־עשרה שניות של תהילה. כיום אני לא קורא את מוסף הספרים של 'הארץ', גם כי הפצע טרם הגליד, וגם כי זה באמת כבר לא מעניין אותי".

 

הקווים מתחילים להיפגש

מר (47) גדל בבית דתי־לאומי בתל אביב, ובהמשך עברו הוריו לבני ברק. יש לו שתי אחיות שגרות ביישובים ביהודה ושומרון, ועשרים אחיינים. הוא החל את דרכו הספרותית כחלק מחבורת כתב העת "אב", פרסם ספר פרוזה בשם "רוב הלילות", ותרגם פרוזה ושירה מצרפתית ומיידיש. בגיל שמונה־עשרה הפסיק לקיים אורח דתי, לאחר תהליך ארוך של התרחקות. "תפילה בציבור, בית מדרש, כל המקומות הדתיים העירו תמיד את כל הבעיות החברתיות שלי. עוררו בי את האנטגוניזם שגרם לי לברוח. מבחינתי המקום הכי נעים הוא מול המחשב, עם שחר, לתרגם או לכתוב".

הספרות הייתה לך תחליף לחיים הדתיים?
"במובן מסוים כן. מאוד הזדהיתי עם הפסוק מתהילים 'מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי'. הייתי בודד מאוד. דווקא באנשי הספרות מצאתי חברים חדשים. קראתי המון. הכי דיברו אליי התלושים של הספרות מתחילת המאה העשרים. שלחתי סיפור לכתב העת 'אב', ובפעם הראשונה בחיים היו לי אנשים שיכולתי לדבר איתם, שהיו דומים לי. רציתי מאוד לדבוק בעברית כשפת קודש, לא לוותר על הקדושה של העברית. הספר שכתבתי, 'רוב הלילות', היה תגובת נגד לספרות הרזה, לסופרים כמו אתגר קרת, לספרות שפושטת את מחלצותיה ומגיעה להישג הגדול הזה של הפיכת העברית לשפת חולין. אני רציתי לעשות ההיפך, רציתי לשמור את מהות הקודש של העברית. היום אני במקום אחר. אני לא מתבייש במה שכתבתי, אבל זה זר לי".

מדוע החלטת לכתוב בשם עט?
"השם בני מר קיים רק בספרות", הוא מחייך ומוציא מארנקו תעודת זהות, כרטיס קופת חולים ורב קו, כולם נושאים את השם בנימין מנחם מאירסדורף. "בהתחלה, שם העט לא ביקש להגיד שום דבר, לא להיות מסמן של שום מסומן, אבל לאט לאט גם במשפחה השם הזה התחיל להתקבל. הקווים בין בני מר לבנימין מאירסדורף התחילו להיפגש".

אנחנו נפגשים בקפיטריה של הספרייה הלאומית, ליד מקום עבודתו הנוכחי של מר כעורך האחראי של הוצאת "מאגנס". מדי פעם הוא מנופף לשלום לעוברי אורח, חברי קהילת היידיש המקומית, "יונג יידיש". מדי חודש וחצי הם מעלים ערב קברט יידי. "יש הרבה חרדים שמתעניינים בזה, בתרבות שאינה מהחצר שלהם".

התרבות המזרחית נמצאת היום במרכז הבמה, בעוד היידיש נחשבת לשפה מתה. אתה לא מקנא בתנועות ספרותיות כמו "ערס פואטיקה"?
"הרנסנס של היידיש לא יכול לקרות. אנחנו מדברים על טרגדיה – רוב דוברי השפה נרצחו בשואה. זה כואב לדבר על רנסנס. אבל אני כן רואה אנשים שמוצאים בזה עניין, ואני באמת חושב שזה משתלב במאמצים של תחיית התרבויות מהמזרח. אני חושב שהיידיש צריכה להיות חלק מהעניין הכללי שיש בגלויות ובתרבויות האלה. 'ערס פואטיקה' זו לא דרכי, אבל זה לא סותר. אני רוצה לשמוע את 'ערס פואטיקה' כמו שאני רוצה לשמוע 'ערס יידישיקה'. אני רוצה לשמוע אותם כמו שאני רוצה שהם ישמעו את סמוצ'ה, או את המשורר אברהם סוצקובר. כמי שנמשך לתרבות של 'אוי ויי', יותר קל לי לראות את הצד של תרבות שהייתה ולא תהיה. אבל אני חושב שהיידיש לא אמרה את מילתה האחרונה. די לי שלא צריך את אבן רוזטה כדי לפענח את היידיש, שהיא לא תהיה בהירוגליפים".

 

תכנית הישרדות
בחרת לכתוב על הרחוב סמוצ'ה לפני השואה, שבכלל לא נוכחת בספר. מדוע?
"הדלק השחור שלי היה הסירוב לשואה. לא רציתי לספר אותה. השואה היא הצל של הסיפור הזה, נוכח־נפקד. בכלל, קשה לי עם האזכור התכוף מדי של השואה בישראל. העיסוק הציני בניצולי שואה, דמעות תנין על ניצולים שהפכו ל'שורדי שואה', והקיטשיות שעשו מזה. בספר יש איזו מין תשובת משקל, או הכאה על חטא. היחס לניצולים הוא מעט מדי ומאוחר מדי ומנוצל לפרופוגנדות פוליטיות. אנשים שלא ספרו אותם, רק באושוויץ ספרו אותם, מילולית. כשהם הגיעו לארץ הם גרמו למבוכה, בסיפורים שלהם, במספרים שלהם. הגבורה שלהם הייתה שבנפשם הם הביאו לחמם. הסבתא הפולנייה שלי, שהייתה אישה קטנה ונמוכה, כשגירשו אותה מביתה היא נעמדה מול הקצין הגרמני ואמרה לו ביידיש: 'יש לי ילדים קטנים, אני צריכה לדאוג להם'. הוא הסכים, היא עלתה הביתה, עטפה כיכר לחם בשמיכה גדולה ולקחה איתם. כזו גבורה אני מכיר ומוקיר".

ומה עם חיה, שואל מר בסוף ספרו, חיה משירה של חווה אלברשטיין, אחותו של המשורר בונים הלר? מר נסע עד בלגיה כדי לפגוש אחיינית של הלר, לבדוק אם הכירה את חיה ומה היא יכולה לספר. הוא רצה לפגוש את דמותה האמיתית של האישה שנרצחה בגיל ארבעים אך נשארה לעד חיה בת העשר בשירו של אחיה. הוא רצה לגלות משהו על החיים הממשיים של המיתוס העצוב שמלווה אותו כבר עשרים שנים. אך האחיינית מבלגיה לא זכרה את שם משפחתה של חיה לאחר הנישואין. כל שנותר למר הוא לכתוב "קדיש ספרותי", זיכרון טקסטואלי לחיים, על רחוב אחד בפולין ועל האנשים שחיו בו. "כמו לרבים מהאנשים בסמוצ'ה, גם לחיה הלר אין דף עדות ביד ושם", מר מספר, "עד היום אני מחפש, אולי ישנה עדות כלשהי שמספרת מה קרה לחיה. כל פעם אני חושב שאצליח לפתור את זה, כמו בעיה מתמטית. אבל יש שם חורים שלעולם לא יתמלאו. דווקא את החורים האלה אני מרגיש צורך לכתוב".