ב"ה יום ה' אדר א' שנת תש"ג לפי התאריך האזרחי 10.2.43
זה שני חודשים אני יושב עם אחי יהושע בכפר צערגאווא הסמוך לדוקלה עיר מולדתנו. מתחבאים אנו כאן אצל איכר אחד… מובן מעצמו שהמחבוא שלנו הוא בסוד גמור, ויושבים אנו בחדר קטן מבלי לעשות אף פסיעה אחת מחוץ לבית לא ביום ואף לא בלילה. וכה יושבים אנו ביום ומצפים שיבוא הערב, ובערב נאמר מי ייתן בוקר…
הוי יושב בשמיים! מדוע עשית זאת לעמך שבחרת? מדוע נתת למשיסה יעקב, ישראל לבוזזים? מדוע לא ריחמת אם על הבנים? ואלה הילדים, מה חטאו שהאויב שחט ורצץ מבלי רחם? ואלה הזקנים והישישים, מדוע לא מתו כדרך כל האדם, ודמם נשפך כמים? רחם נא על שארית פליטתנו ותאמר די לצרותינו וקרב לנו קץ הגאולה וקבץ נידחינו ונזכה לראות בשוב ד' את שיבת ציון.
במילים אלו פתח יוסף גוזיק את יומנו למעלה משבעים שנה לפני שנחשף. בשפתו המלומדת, הספרותית והעשירה רשם את אשר ראה כעד ואשר שמע בזמן אמת על אהוביו בני העיירה, את זיכרונותיו, רגשותיו והגותו על השבר הנורא ביותר שידע העם היהודי. וזאת בהיותו במסתור עם אחיו בעליית הגג של איכר פולני. דף אחרי דף מתגלה לפנינו יומן נדיר, ראשון מסוגו, שזכה והשתמר בארכיון יד ושם, ואשר עורר אותנו לצאת למשימה המורכבת של תחקיר כפול – על היומן ועל כותבו. העוד יוסף חי? ברשימתו האחרונה כתב בכאב כי אמנם הגיע סוף סוף לחופי אמריקה, אך נשלח לאליס איילנד. האם האריך ימים? האם הותיר צאצאים או קרובים שיעניקו חיים מחודשים לכותב היומן?
יוסף (1964־1910), יליד העיירה דוּקלה בגליציה המזרחית, שילב ידיעות תורניות עם השכלה יהודית רחבה, שקנה במכון ללימודי היהדות בוורשה שבו למד שבע שנים. בעירו היה מעורכי כתב העת התורני המקומי, יחד עם הבחור העילוי מישיבת חכמי לובלין, הרב פנחס הירשפרונג, נכדו של רב העיר הרב טאבלי זהמאן, לימים רבה של מונטריאול.
כשנתיים לאחר כיבוש עירו, לאחר שנשא עם משפחתו וחבריו את תקופת הכיבוש ועבודות הכפייה, לאחר יום הדין הגדול בראש חודש אלול וחיסולה של הקהילה, החליט לברוח למסתור עם אחיו יהושע, שהיה בוגר ממנו בשנים אחדות, וזאת בצל קורתו של פרנצ'ישק ולצר, חסיד אומות העולם מצ'רגובה הסמוכה לדוקלה. ולצר הכין להם מקום מקלט בעליית הגג או במרתף, דאג לקיומם ואף סיפק חלק מצורכיהם הדתיים והרוחניים. לצד אלפי הפולנים באזור דוקלה ששיתפו פעולה עם השלטונות הנאצים, בעיקר בהסגרת יהודים ובשוד רכושם, לא שוכח גוזיק להזכיר חסידי אומות העולם נוספים, מהם נקובים בשמם ומהם אלמונים שמעשיהם פורטו ביומנו.
גוזיק חי במסתור למעלה משנתיים, ושם העלה על הכתב את זיכרונותיו והגיגיו בשש מחברות ובשפה עברית מרובת ביטויים מן המקורות היהודיים. כדי לעקוב אחר התאריך העברי ולזכור את המועדים הכין לעצמו לוח לשנים תש"ג־תש"ד, על פי כללי כתיבת הלוח העברי שבהם שלט היטב, ועל כך כתב: "וחושב אני שלא טעיתי בחשבון העיתים והזמנים, ושמח אני מאוד מזה שלא אשכח את זמן המועדים וראשי חודשים".
יומנו של גוזיק היווה עבורו מפלט, פורקן ונחמה. מעבר לכך, הוא חש עצמו ממלא שליחות כפולה: שליח הזיכרון לימים יבואו, מתוך החשש שמא המאורעות הנוראים לא יירשמו ולא ייזכרו, ובתוך כך הרצון לספר לשרידי העיירה שגורלם לא נודע את קורות אהוביהם; ושליח הציבור למען עמו האהוב, בתפילות היומיומיות החותמות כל רשימה ביומנו.
מילות הנצחה לקהילה
גוזיק נושא ביומנו שראה אור לאחרונה תחת השם "אמנם נר רוחני דולק בי" (בעריכתי ובעריכת חוי דרייפוס בהוצאת מכללה ירושלים ויד ושם) את קינתו של מי שחזה בחורבן הנורא, "ולא על חורבן עירנו בלבד אני בוכה. קינה אני נושא על העם כולו ועל גורלו המר. על בחירי העם שנהרגו, על זקנינו ונערינו, על נשינו וטפינו ששתו את כוס התרעלה" (ג באדר ב תש"ג, 10 במרץ 1943).
יומנו הוא ספר הנצחה לעיירה, למנהיגיה, למועדיה, לשמחתה וליגונה. פינה מיוחדת של צער וזעזוע מוקדשת לגורלם של רבני הקהילה שהנאצים התעללו בהם התעללות פומבית קשה אך הם נהגו בגדלות רוח ברגעיהם האחרונים. בתוך כך הוא שותף לצערם של יהודים מן השורה מתוך אמפתיה עמוקה: הסנדלר והספר, המורה והאופה, נער צעיר שנתפס ועונה, אישה צעירה נרדפת – כולם נקובים בשמם ובכך הם גם זוכים לזיכרון עולם.
רשימות אחדות מוקדשות לעולם הספר היהודי, שמילא את חייו בעבר. הוא מתאר את ספרייתו הפרטית בדוקלה – ספרייה נכבדת ביותר – חמש מאות ספרים בתחומי התורה, הפילוסופיה, המחקר והמדע, אנציקלופדיה שהיו בה צילומי כתבי יד עתיקים ועוד, ואינו יכול להתנחם על אובדנה ועל ביזוים והשפלתם של אוצרות הספרים שבעיירה. בהיעדר ספרים במסתור ביטא את געגועיו לספר התנ"ך ולמשניות, לספרי הנביאים ולמזמורי תהילים.
לבקשתו הביא לו האיכר הפולני ספרים נטושים שמצא בעיירה, ובהם הספר מנחת סולת, ספרו של רב הקהילה, הרב טבלי זהמאן, שהיה נערץ עליו מאוד. הספר ומחברו נעשו למקשה אחת: "ולפעמים אני מוציא את הספר הזה וקורא בו, ולפני עומד המחבר בהדר גאונו ותפארתו ונזכרים לי ימים הקדמונים כשצעיר לימים הייתי, למדתי אצלו והשתעשעתי בפלפולי אורייתא" (י"ט באדר ב תש"ג, 26 במרץ 1943).
זיכרונותיו של גוזיק מוליכים אותו גם לחייה השוקקים של הקהילה בעבר, וכך מהווה יומנו ספר זיכרון לקהילה יהודית נושמת במועדיה, בשמחותיה וביגונה. כך, לדוגמה, הוא מתאר בלשון ספרותית את השבת בעיירה – הקולות, הניחוחות ובעיקר תחושת ההתעלות והמלכות שהביאה השבת לחייהם של בני העיירה. מדי פעם נודדים זיכרונותיו אל בית המדרש בעיירה: "שם למדו ועשו חיל בתורה צעירים, עולי ימים, ועל ידם זקנים באים בימים. גם בית־ועד טוב היה בית המדרש, שם פגשו רבים ושיחות שונות התקיימו שם וכל החיים מצאו שם את ביטוים" (כ"ז בתשרי תש"ד, 26 באוקטובר 1943).
הבית היהודי הוא בעיניו "נמל של החיים שאליו משתוקק כל איש הלוחם את מלחמת החיים, בו הוא מוצא מנוחה ומחליף כוח"; ובית הכנסת הוא המקום המעלה את האדם "לעולם עליון, לעולם של אצילות, לספירות נעלות וטהורות… בו אדם מוצא את מאכלו הרוחני, המעלה אותו ומשלים את אושרו בעולם הזה" (ערב יום הכיפורים תש"ד, 8 באוקטובר 1943).
רצח חסר תקדים
כאיש רוח, עוסק גוזיק בשיח מתמשך עם הבורא והבריאה, עם הטוב שבאדם והרוע המוחלט, עם עמי העולם בכלל והפולנים בפרט, עם הצביעות והמוסר, עם העבר היהודי וההווה היהודי, כאשר הרשימות שבהן הוא מקיים את השיח הזה נעות בין עולמו הפנימי לעולם החיצוני. בתנאים של מתח, קור וחום קיצוניים ואבל גדול, רשם גוזיק דברי הגות מקוריים על התקופה ומשמעותה. רבות מהן מפתיעות ומהוות חומר מקורי ומרתק לקורא ולהיסטוריון.
נושא מרכזי שהעסיק אותו הוא הקשר בין תרבות, הומניזם ומוסר. כיצד ייתכן, הוא שואל, ששפל מוסרי ורוע מוחלט מתרחשים בעם המעלה על נס את ההומניזם, וכיצד ייתכן שעם מבקש לשמר את התרבות (על ידי החרמת ספרים יהודיים יקרי ערך) אך רוצח את נושאיה: "ולמה כל החוכמה וכל התבונה של עם כזה, כשאדם אין לו שום ערך אצלם, ויכולים הם בלי סיבה ממשית להרוג למאות אלפים איש. ולאיזה צורך היא אמנות, מדע, אם ניטלה מן האדם צורתו ודמותו האנושית ועל דוגמת חיית היער סידר לו את חייו?" (א' באלול תש"ג, 1 בספטמבר 1943).
הגות מיוחדת הוא מקדיש לשאלה שהיא רלוונטית גם לדיון בן זממנו: האם הרצח ההמוני בדורו הוא ייחודי וחסר תקדים, או המשך שרשרת הסבל של עם ישראל לדורותיו? תשובתו חד־משמעית: הרצח שביצעו הנאצים ושותפיהם הוא חסר תקדים גם מבחינת התרבות האנושית וגם לעומת האסונות הגדולים שידע עם ישראל בעבר. הוא קובע כי בעוד אירועים אלו היו מוגבלים למקום מסוים ותמיד הייתה ליהודים אפשרות תאורטית להימלט מהם ולהיקלט במקום אחר, הרי "לא כן עתה, כל הדרכים סגורים בעדנו ואין לנו מוצא ואין מנוס והצרות התפשטו כמעט בכל ארצות אירופה" (כ' בסיוון תש"ג, 23 ביוני 1943), ולכן "הצרות של היום עולות במידתן ובהיקפן על אלה שמימים הקדמונים ואף אם ניקח את כולם ביחד עוד לא יהיה דמיון לאלה שבימינו. להגשים רעיון נורא של השמדת עם כולו – זה לא היה מיום היות אדם על הארץ ובאופן כל כך אכזרי. הוי! מה עלתה בימינו" (י"ט בסיוון תש"ג, 22 ביוני 1943).
נקודת שיא בהגותו היא קביעתו כי אין באוצר המילים השימושיות ביטוי לזוועה של דורו וכי יש צורך במילה חדשה שתבטא את ייחודה של השואה. דברים אלו, שנכתבו במקום מושבו במסתור זמן רב לפני שנקבע המונח "שואה", היו למעין נבואה:
ואם נחפש בקורות העמים, לא נמצא כה הרבה מומנטים טרגיים כמו אצלנו, בפרט אם נתבונן לזה שמתהווה עם העם הזה בימינו אנו, מה שאנו סובלים כעת עולה על הכל מה שהיה ומה שיהיה. חושבני שההיסטוריון שלנו בעתיד ימציא לאסוננו היום איזה ביטוי מיוחד במינו, ביטוי חדש, ובשם יכנה התקופה שלנו ששום תקופה מן הקודמות לא זכו לשם כזה, עד שגם יום תשעה באב יעמוד בצל, ואבל לאומי (י' באב תש"ג, 1 באוגוסט 1943).
גוזיק משיח עם קונו בלשון התפילות, בפסוקי פורענות ובפרקי נחמה, והדברים מקבלים משמעות חדשה ועכשווית. כהד חוזר עולות השאלות והקריאות: "מדוע", "עד מתי", "למה ד' עשית זאת", "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", "למה יאמרו בגויים" ועוד. הן מבטאות בצד המצוקה גם תעוזה וקרבת בן לאביו, כדוד המלך שהתרפק על אלוקיו וכרבי לוי יצחק מברדיטשוב השח עם קונו.
הייאוש והתקווה נאבקים על ליבו: "ומה שמחזק אותנו בעת צרה זו שוב, הן הן האמונה והתקווה, אלה ב' המלאכים מלווים אותנו ואומרים לנו חיזקו, ובכל פעם שרוחנו נופלת וייאוש מתגבר עלינו, הן מחזקות אותנו" (י"ג בכסלו תש"ד, 10 בדצמבר 1943). "וכוח נעלם ונסתר יש בנו האומר לנו חכו ליום גאולה והוא יבוא לבטח ואף־על־פי שיתמהמה, הכוח הזה זן ומפרנס אותנו ומחזק אותנו… וכמים קרים לנפש עייפה הוא מופיע אלינו בהקיץ ובחלום וכרחם אב על בנים הוא מנחם אותנו ואומר לנו: חיו, וחכו לימים טובים מאלה" (ד' באייר תש"ג, 9 במאי 1943).
יוסף גוזיק שרד בשואה ומצא את דרכו לארה"ב בעזרת חבריו מוורשה. הוא מצא משרה כמורה בבית הספר היהודי בקליבלנד ושם חי ערירי עד סוף ימיו. תלמידיו מספרים על מורה ידען ומלומד אך עצוב ומופנם. התחקיר שערכנו על קורותיו לאחר השואה ועל קורות אחיו יהושע הוא נושא למאמר בפני עצמו.
יומנו המיוחד של יוסף גוזיק הוא היומן השני שיצא לאור השנה במרכז ללמודי השואה. יומנה של רבקה לפשיץ, נערה מגטו לודז', יצא לאור והיה אחד משלושה עשר יומנים של בני נוער שנכתבו במהלך השואה.
חידון מורשת השואה תשע"ט – "יומני מה יהא עליו" – שאותו יזם המרכז, עסק ביומנים אלו. כאלף בני נוער מרחבי הארץ נחשפו לעולמם הפנימי העשיר של הכותבים, למציאות חייהם הקשה, אך גם לחלומות ולתקוות שלהם לעתיד. אירוע הגמר של החידון יתקיים ביום השואה במרכז ז'ראר בכר בירושלים, בהשתתפות הרב הראשי הרב דוד לאו.
