אחד ביוני 1941, ערב חג השבועות, היה רגע שיהודי עיראק לא ישכחו לעולם. במשך יומיים נרצחו 179 יהודים על ידי ערבים בהתפרעויות קשות. אלפי יהודים ספגו מכות, נשים נאנסו ומאות ילדים נותרו יתומים מאבות שנרצחו או נעלמו בדרכם לחקירות במשטרה. בתים וחנויות של 50 אלף יהודים נבזזו בעיר הבירה בגדאד. המהומות שהתרחשו בעיראק נקראו הפרהוד – השוד או הביזה בעברית. הם בוצעו על רקע אנטישמי בעידוד המשטר העיראקי הפרו-נאצי.
יום השואה הוא יום התייחדות לאומי עם האסון הנורא מכל שהתרחש אי פעם לעם היהודי. מדינת ישראל מכריזה כי היא עושה כל שביכולתה כדי לסייע לניצולי השואה שנותרו עדיין בחיים, אבל מתברר שמאחורי הקלעים מתנהלת מלחמה משפטית מצד יהודי עיראק, שנתקלת באטימות ובסירוב עיקש שלא להכיר בהם כנפגעי הנאצים.
בקרב ניצולי הפרהוד עולה התחושה הקשה לפיה ישראל לא מכירה בהם כניצולי שואה ממניעים עדתיים. בעוד שמדינת ישראל מסרבת להכיר בקשר בין מאורעות הפרהוד לבין ההשפעה הנאצית, בעיראק מתברר שהנושא בוער.
"בכל המחקרים ההיסטוריים שעשינו מצאנו קשר ישיר בין פשע הפרהוד לבין ההשפעה הנאצית שהייתה באותה תקופה בעיראק", אומר למקור ראשון חדים חביב, היסטוריון עיראקי שחקר את הנושא. "במשך שנים ארוכות היהודים והמוסלמים בעיראק חיו בשלום. בתקופה הזו שבה גורמים פרו-נאצים הקימו תנועות נוער וחינכו צעירים לשנוא יהודים ולפגוע בהם התרחש האסון כלפי היהודים. התחושה הייתה שהגרמנים שהגיעו עד לקווקז יגיעו גם לעיראק והקשרים ביניהם לבין בכירים במשטר העיראקי והמופתי אלחוסייני היה ברור. כספים רבים הושקעו בתעמולה הנאצית בעיראק".
בשיחת טלפון שהוא מקיים עמנו מצפון עיראק הוא מביע תמיהה על ההחלטה הישראלית שלא להכיר בנפגעי הפרהוד: "לא יתכן שדווקא מדינת ישראל, מדינת היהודים, תסרב להכיר ביהודים שנרצחו על ידי פרו-נאציים. אני לא מבין את ההחלטה התמוהה הזאת. ההיסטוריה והעובדות מוכיחות אחרת".
בתקופת המנדט הבריטי בעיראק מצבם של היהודים היה טוב מאד. הם היו אנשי עסקים וכלכלנים שהצליחו מאד מבחינה אישית והביאו את עיראק לשגשוג כלכלי. אחרי המרד הערבי בארץ ישראל, פריחת הלאומיות הערבית בעיראק ועליית הנאציזם בעיראק, החל מעמדם של היהודים להתדרדר והם סבלו מהתנכלויות.
השגריר הגרמני בעיראק, פרנץ גרובה, החל מאז שנת 1933 בתעמולה ארסית נגד יהודי עיראק. "הוא קנה את עיתון אלעלם אלערבי המקומי, ובאמצעותו החל בשטיפת מוח נגד היהודים, כשהוא מפרסם את ספרו של היטלר מיין קאמפף שתורגם לערבית", אומר ד"ר ניסים קזז, מזרחן, היסטוריון ומומחה לנושא עיראק בעת החדשה.
"התעמולה הנאצית חדרה לשכבות שונות באוכלוסייה העיראקית כולל אנשי חינוך ואנשי צבא. הוא שכנע את העיראקים כי היהודים מסיעים למשטר הבריטי ולכן יש להרוג אותם. החל באפריל 1939 החל רדיו ברלין בשפה הערבית לשדר תעמולה נגד הבריטים והיהודים בעיראק, כאשר הקריין ומנהל התחנה בברלין היה ערבי פרו-נאצי שמונה בהמלצתו של השגריר גרובה".
בשנת 1939, הגיע מירושלים לעיראק חאג' אמין אלחוסייני, שהיה בקשרים עם אדולף היטלר. הוא הפך לדמות דומיננטית בעיראק והצליח להקים אגודה סודית שבראשה עמד. האגודה כללה שני ראשי ממשלה עיראקיים לשעבר, מתרגם מיין קאמפף, וקצינים בכירים פרו-נאצים. האגודה הזו עוררה מהפכה באפריל 1941, בתמיכה גרמנית ובסיועה.
באותה השנה פרצה מלחמה בין הצבא העיראקי לצבא הבריטי. רדיו בגדאד דיווח על ניצחונות בחזית, העם יצא לרחובות בגדאד ויריות נורו באוויר לאות שמחה. תחנת השידור העיראקית פנתה לעיראקים והבהירה להם שאחרי הניצחון על הבריטים, האויב הפנימי – כלומר היהודים – יהיו הבאים בתור. רשיד עלי, מנהיג עיראקי שנתמך על ידי הנאצים ועל ידי המופתי חאג' אמין אלחוסייני, שלט במשך חודשיים בעיר הבירה, אך ההפיכה בסופו של דבר כשלה. אחרי שהצבא העיראקי כשל מול הצבא הבריטי בכירי הממשל ברחו מעיראק.
יוניס אלסבעאווי, מתרגם הספר מיין קאמפף הכריז על עצמו מושל וחילק 400 רובים לארגוני הנוער שסרו לפקודתו. כוונתו הייתה לטבוח ביהודים, אבל תכניתו סוכלה על ידי וועדת ביטחון פנימית שהוקמה בבגדאד. עם זאת, אנשיו השתתפו בפעולות נגד היהודים בפרהוד.
עדויות קשות
במאורעות הפרהוד היה המזרחן ד"ר קזז ילד בן 11. היום בו נפתחו המאורעות היה גם היום האחרון שבו ראה את אביו. "כשהחלו הקרבות בין הצבא העיראקי לבריטים, תנועות הנוער הפרו נאציות קיבלו הוראה לשמור על הסדר בבגדאד. הדבר הראשון שהם עשו היה להתחיל להתנפל על היהודים. הם תפסו יהודים ברחובות והאשימו אותם בכך שאותתו למטוסים הבריטים היכן להפגיז. יהודים נרצחו או הוכו ברחובות, אחרים נלקחו לחקירות במשטרה בטענות שווא, חלק נעלמו ולא חזרו למשפחותיהם ואת האחרים שחררה הקהילה היהודית באמצעות תשלום שוחד לשוטרים. כשאירועי ההתנכלות הלכו והצטברו, אבי הורה לנו להסתגר בבית כמו יהודים רבים בבגדאד. במשך חודש היינו בבתים ולא יצאנו לשום מקום שהוא לא הכרחי.
"ההודעה ברדיו העיראקי הרשמי שהקרבות הסתיימו הייתה צפירת ההרגעה בעבור היהודים, שיצאו מבתיהם ומיהרו לבקר את קרוביהם ולחזור לשגרה. אבי עסק במכירת חוטי משי וזהב ובין היתר גם רכש סוסים שאומנו לצורך תחרויות. אחרי חודש שלא ראינו את הסוסים יצאנו אבא, אני, השותף שלו ואחיו לאורוות הסוסים שהייתה בשכונה ערבית. לקראת שעות החשיכה רצינו לחזור הביתה. עלינו על מיניבוס של שמונה נוסעים והתחלנו בנסיעה. אחרי כמה דקות ראינו התקהלות של אנשים. הנהג עצר והמתקהלים הבחינו בנו.
"השותף של אבא שלי שישב בכסא הקדמי והיה לבוש בבגדי חג, זוהה כיהודי וסומן כמטרה. ההמון התנפל עליו, שלף אותו מהרכב והתחיל להרביץ לו מכות רצח. אבא שלי שראה את המצב ירד מהאוטו והלך כנראה לקרוא לעזרה. רציתי להצטרף אליו, אבל נהג הרכב חידש את הנסיעה ואבא נעלם. לא ישבנו שבעה על אבא כי היינו בטוחים שמצא מחסה. שרלטנים שביקשו כסף העידו שראו אותו באזורים כפריים של שבטים בדואים שדרשו עבורו כופר. אחרים טענו שראו אותו בצפון עיראק וגם זה התברר כשקר".
הערב שבו איבד קזז את אביו היה אות הפתיחה לפרעות הפרהוד. במשך יומיים היכו העיראקים, שהיו שטופי שנאה נאצית, ביהודי עיראק. "חזרנו להתבצר בבתים ושמענו את הצרחות מהבתים הסמוכים. משפחות שניסו לזהות את יקיריהם ההרוגים לא הצליחו כי פניהם הושחתו. חלק מהיהודים נקברו בקבר אחים".
פסיקה כואבת
"במשך עשרות שנים במדינת ישראל לא התייחסו למאורעות הפרהוד בעיראק ככאלו שקשורים לשואה", אומר למקור ראשון עורך הדין דוד ידיד. "למען האמת, גם אני שטיפלתי בתיקים של ניצולי שואה במשך 35 שנים, לא הייתי מודע לנושא. בתחילת שנת 2011, בתור ראש הוועדה לניצולי השואה מטעם לשכת עורכי הדין, התחלתי לקבל פניות בנוגע לאירועים בעיראק ויחד עם צוות עורכי הדין שלי התחלנו לאסוף עדויות. עברנו ברחבי הארץ וגיבשנו 8,000 סיפורים של אנשים בגילאים שונים שסיפרו על מאורעות הפרהוד ויותר חשוב, על האירועים שהתרחשו בעיראק לפניהם. אחרי גיבוש הראיות הגשנו תביעות פרטיות של אותם האנשים אל מול המדינה, בדרישה להכיר בהם כנפגעי הנאצים הזכאים לזכויות".
בשנת 1953 חתמה מדינת ישראל מול ממשלת גרמניה על הסכם השילומים, במסגרתו העבירה גרמניה מיליארדי דולרים לממשלה – כספים שהושקעו בבניית הארץ בראשית דרכה. ניצולי השואה מתנהלים מאז מול משרד האוצר והרשות לניצולי שואה. ההליך המשפטי שניהל עורך דין ידיד נתקע בגלגלי הבירוקרטיה של בתי המשפט. "החוק הגרמני קבע בשנות ה-50 כי רק יהודים שבארץ מולדתם שלט המשטר הנאצי, יוגדרו כניצולי שואה. בית המשפט הישראלי קיבל את החוק הזה ככתבו וכלשונו ועל פיו פסק", אומר עו"ד ידיד.
"למרות העובדה שהבאנו מומחים והיסטוריונים מהארץ ומחו"ל שנברו בארכיונים של המפלגה הנאצית, הצבא הגרמני ומשרד החוץ הגרמני והביאו עדויות על כוונתו של היטלר להיכנס לעיראק ולעזור לצבא העיראקי נגד הבריטים, בית המשפט לא השתכנע. גם כשהצגנו בפניו תכתובות של שירות ההגנה שהצליחו ליירט שדרים מעיראק, בהם הגרמנים מבטיחים להרוג את היהודים כשיגיעו לעיראק, בית המשפט המחוזי בחיפה, שהיה הערכאה הראשונה שדנה בטענות התובעים, החליט שלא היה קשר נסיבתי מספק בין הפרעות ביהודי עיראק לבין ההסתה הנאצית שבוצעה על ידי המשטר העיראקי באותן השנים".
ידיד וחבורתו לא וויתרו. הם ערערו על הפסיקה והגיעו עד לבית המשפט העליון בדרישה לשנות את הפסיקה. "עוד לפני הערעור משרד האוצר פנה לתובעים בהצעה מפתה, שמטרתה הייתה למוסס את המהלכים שלנו. בהחלטה מנהלית של המשרד נקבע כי כל מי שיוותר על התביעה שלו יזכה למענק חודשי של 300 שקלים לחודש ולמענקים לתרופות. מרבית התובעים ויתרו על המאבק והסכימו לקבל את התשלום המופחת, היתר המשיכו את המאבק המשפטי.
"בתחילה טענה המדינה כי הפרהוד בוצע על רקע שנאת היהודים באופן כללי, בשל הבדלי דת ולאומיות. לאחר מכן טענו כי הסיבה להתנכלות ליהודים הייתה העובדה שסייעו למשטר הבריטי ששלט בעיראק. בבית המשפט העליון הצלחנו לשנות את ההתייחסות ושם נקבע כי פרעות 'הפרהוד' אכן נגרמו בגלל הסתה של הממשל הפרו-נאצי, אבל אז נשלף שוב החוק הגרמני שמגדיר מיהו ניצול שואה – והובהר כי יהודי עיראק לא נכללים בהגדרה הזו. ביקשנו דיון נוסף בעניין ואנחנו עדיין מחכים לתשובה. המאבק ממשיך".
מסמך מפליל
עדותם של ניצולי הפרהוד המספרים על מעשי האונס, הביזה והרצח שביצעו העיראקים הפרו-נאצים ביהודים, מקבלת תוקף נוסף ממסמך שגובש על ידי ממשלת עיראק מיד לאחר המאורעות האלימים, הקושר קשר ישיר בין ההסתה הנאצית לטבח שבוצע ביהודים.
"שבוע אחרי הפרעות, כשהסתיים המשטר העיראקי הפרו-נאצי, ממשלת עיראק החדשה מינתה וועדת חקירה מיוחדת. חברי הוועדה הסתובבו בשכונות היהודיות והלא יהודיות, ואספו עדויות שגובשו למסקנה ברורה; התעמולה הנאצית שבראשה עמד השגריר הגרמני, הייתה הגורם המרכזי לפרעות", מסביר קזז.
לינדה עבדול עזיז מנוחין, יועצת למדיה דיגיטלית בשפה הערבית במשרד החוץ, מציינת כי חביב הוא לא היחיד שמביע את דעתו באופן גלוי בנושא הפרהוד. "בשנים האחרונות יש התייחסות רבה של העיראקים לפרהוד. יש מאמרים וראיונות בטלוויזיה בהם מדברים על הפרהוד, אותו מתארים ככתם שחור בהיסטוריה של עיראק.
"היסטוריונים כמו ד"ר רשיד אלחיון ואחרים מכים על חטא על היחס כלפי המיעוט היהודי. הם מודעים לכך שהפרהוד הוביל לבריחתם של היהודים מעיראק וגרם להידרדרות כלכלית ותרבותית במדינתם. יש אפילו קולות הקוראים ליהודי עיראק לחזור למדינה. ההיסטוריונים האלו קושרים קשר ישיר בין מאורעות הפרהוד להשפעה הנאצית. הם מאשימים את המופתי חאג' אמין אלחוסייני שקידם את האידאולוגיה הנאצית ואת פעילותו בליבוי השנאה כלפי היהודים ומדברים על שטיפת המוח והתעמולה הנאצית".
כמו רבים מבני הקהילה העיראקית, גם מנוחין חיה בצל זיכרון הפרהוד. "אמא סיפרה לנו בפרטי פרטים על המהומות. איך אספו את הרהיטים של הבית והצמידו לדלת הכניסה מפני הפורעים שביקשו להיכנס לתוכו, לפגוע ולבזוז. היא סיפרה לנו על הצעקות שנשמעו מהבתים הסמוכים ועל תחושות הפחד והאימה מפני הנורא מכל. אני גדלתי על הזיכרון הזה, של בית נצור שבו שש בנות ובן, שכל דפיקה בדלת מובילה לעצירת נשימה ופחד. אין ספק שהאירועים האלו נצרבו במוחם של יהודי עיראק".
