זו הפעם הראשונה שאני משתתף באירוע כזה. אל סלון לא מוכר, אצל משפחה חמה אך זרה, אני נכנס בחיל וברעדה לקחת חלק במיזם 'זיכרון בסלון' שכבר הלך והתקבע בקולקטיב שלנו. כחצי מיליון בני אדם בישראל ובעולם לקחו השנה חלק במיזם החברתי שהחל בשנת 2011 ובחרו להתחבר ליום הזיכרון לשואה באופן שונה ואישי.
זו הייתה גם הפעם הראשונה בחייו של ריכרד מלר (89) שהוא פותח את הפצעים ומספר על חייו בשואה. חיי ילד, חיי כלב. חיים בצל המוות שהפך לאורח קבוע ולצל המלווה את שגרת היום. אפילו לאשתו הוא לא סיפר מעולם, ב-53 שנות נישואיהם, על שעבר, וגם לא לילדיו. נראה שיותר משהוא לא מוכן לדבר – הוא פשוט לא מסוגל. משהו בשנים הללו שבין הילדות המאושרת והמפונקת למדיי ברומניה, לבין תום הילדות בגטו באוקראינה והמסע בן אלף הקילומטרים ממקום למקום שגמע ברגליו בשלג מקפיא ביחד עם כל בני עירו, נראה כאילו נמחק.
הוא בורח בשיחה המרתקת שערך איתנו אל מחוזות יפים יותר; אל שנות הקמת המדינה, החיים החדשים שבנה ויצר כאן ועל הצוואה היחידה של אביו, שציווה עליו שם באדמה הרטובה מדם: "אם תצא מכאן בחיים, תעשה כל הזמן חיים". והוא מקפיד ליהנות מהחיים עד תומם. בשמחת נעורים שלא סרה ממנו הוא בולע את החיים הטובים ומשתדל ליהנות ולטייל עם רעייתו ובני המשפחה ברחבי תבל.
אבל לרגעים, הבלחות קטנות של עבר אפל, רע וקודר מציצים בפניו בשעה שהוא מספר כיצד איבד כל אמון באלוהים לעולמי עד ברגע שבו ראה את הגרמני הארור יורה למוות ברב 'הוויזניצר' ששכב לידו. כיצד בחיפושים אחרי אוכל היה אוכל תפוחי אדמה שלמים היישר מן האדמה. וכיצד הוא, ריכרד הקטן בן ה11, היה מציל את חייו שלו באכילת חופן גרעינים מרוסקים מעורבים במעט שמן שהצליח לקחת ממפעל השמן המקומי שהיה סמוך לגטו, בו התגוררו הוא ובני משפחתו.
רעייתו של ריכרד, פנינה, שנולדה בזמן השואה בפולין, הוסיפה כי "לא היה כל טעם להתנגד ולברוח כי לא היה לאן לברוח. מי שהיה נופל בשביל בדרך לעבודה מייד היה נרצח ביריות. לכל מקום שברחת השכנים, הגויים, שהיו לא פחות גרועים מהגרמנים הנאצים, היו הורגים, מכים או מיד מלשינים לנאצים". אני מבקש לשאול מן הקהל, כמו מנסה לדחוק אותו בכח: "איך הרגשת? מה עבר בראש ובלב של ילד בן 11 שעוזב את חייו הנוחים והיפים ומוצא עצמו בגטו בקור מקפיא ועטוף בעיתונים?" והוא מביט ובחיוך מתנצל מסביר. "לא חשבנו על כלום. לא שאלנו שאלות. זה לא כמו היום שילדים הם חכמים ונבונים וחשופים למחשבים וסמארטפונים. בחיים הפשוטים של אז, פשוט לא היה מקום לשאלות". אבל אני יודע, שלריכרד המתוק שעומד מולי אין תשובות. התלמוד הבבלי במסכת חגיגה אומר לנו כי "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור". יש כנראה מקומות שאסור לחפור בהם. נקודות שאסור להכאיב בהן.
החובה המוטלת עלינו לאסוף ולשמוע ממקור ראשון את העדויות החיות היא משימה שעל כולנו לקחת על עצמנו. לאצור בתוכנו את הסיפורים על מערכת ההשמדה שביקשה להטיל כליון על כולנו. על יהדות פולין והונגריה וגרמניה ומרוקו ואלג'יר ויוון ועיראק. הלפיד עובר אלינו כעת, כי לילדים שלנו כבר לא יהיה מי שיספר את שראו עיניו. הדור שראה הולך ונאסף למנוחת עולמים אחרי שזכה לתקומה הגדולה עם קום המדינה, ואנחנו, הדור ששמע, צריכים להיות להם לפה בפני הדורות הבאים.
