ב־1 במאי 1934 פרסם העיתון "Der Stürmer", ביטאון המפלגה הנאצית האהוב על אדולף היטלר במיוחד, מהדורה מיוחדת המוקדשת כולה ל־Ritualmord ("רצח לשם פולחן", מה שאצלנו מכונה "עלילת דם"). בביטאון נאצי זה, שזכה לתפוצה של מיליונים והוצג גם בוויטרינות במקומות ציבוריים, נטען שעלילת הדם היא לא עלילה אלא אמת צרופה. בסוף המהדורה מופיע מאמר מיוחד שבו נטען שיהדות העולם קשרה קשר כדי לרצוח את אדולף היטלר. מסקנת העיתון היא שאף כי אין לקחת את החוק לידיים, "שאלת היהודים מתקרבת לפתרונה… עלינו להשמיד את השטן… כדי שאומות העולם לא ישועבדו ולא יעונו יותר על ידי חבורת הפושעים היהודית".
כשבועיים לאחר מכן, ב־14 למאי 1934, פונה יעקב רוזנהיים (1870־1965), יהודי גרמני אורתודוקסי מפרנקפורט, מתלמידי הרש"ר הירש ומייסד "אגודת ישראל", למשרד החוץ הגרמני. רוזנהיים עומד לנסוע לפולין ומבקש – בכובע ובחותמת של "נשיא אגודת ישראל העולמית" – הנחיות כיצד לפעול שם כדי לשפר את תדמיתה של גרמניה הנאצית, וכך הוא כותב:
נשיא אגודת ישראל העולמית החתום מטה ועמיתיו, עורך הדין ד"ר יצחק ברויאר ורופא השיניים ד"ר ס. ארמן, מתעתדים להשתתף בפגישה של המועצה המרכזית של ארגוננו המתכנסת בוורשה ב־28 למאי… יחד עם עמיתיו, פעל החתום מטה בשנה האחרונה, בעל פה ובכתב, לבלימת החרם הארסי המתנהל נגד תוצרת גרמניה בחוצה לארץ, והדגיש את אופיו הבלתי רציונלי (של החרם), גם ובפרט מנקודת מבט יהודית. מאמצינו בכיוון זה הוכתרו בהצלחה מוכחת בארצות המערב בהן הארגונים היהודיים האורתודוקסיים, בפרט אלו הקשורים אלינו, נסוגו בהדרגה מהחרם… במזרח (לעומת זאת), המצב קשה הרבה יותר, בפרט בפולין… ברצוננו לנצל את הנסיעה שלנו… כדי למתן ולהאיר את דעת הקהל (בפולין). נשמח אם משרד החוץ יואיל למסור לידנו חומרים או לספק לנו הנחיות מועילות כיצד לפעול לקידום יעדנו…
תשובת משרד החוץ הגרמני לא ידועה לנו.
קשה להניח שנשיא אגודת ישראל לא היה מודע לעלילת הדם שהופצה מעל דפי "דר שטירמר" כשבועיים לפני כן. מה גם שכפי שפורסם בעיתונות היהודית תשעה ימים לפני נסיעתו, הנציגות הרשמית של יהדות גרמניה שלחה מברק בהול להיטלר וביקשה ממנו – כן, מהיטלר – לרסן את התעמולה האנטישמית שהתפרסמה בביטאון המפלגה.
אף כי הדברים דלעיל, כמו דברים שיוצגו בהמשך, קשים לקריאה ולהכלה, ברצוני להדגיש שאין בכוונתי לשפוט. הנפשות הפועלות היו יהודים ישרי דרך ויראי שמים המאמינים בטוב שלא זיהו את עוצמת הרוע. אולם על כך שילמו רבים מיהודי גרמניה בחייהם.
הם עוד יחזרו לפרופורציה
לאחר עליית הנאצים לשלטון נדרשה יהדות גרמניה לעכל את המציאות החדשה תחת הנהגתו של אדולף היטלר, ששנאתו כלפי היהודים הייתה מההתחלה לא רק גלויה ומפורסמת אלא גם קיצונית ביותר. בפחות מעשור שינתה גרמניה את פניה לחלוטין תחת הנהגתו, לאחר שהפעילה נגד היהודים שהתגוררו בתחומה תוכנית שלבים, שהתחילה בחרם על עסקים יהודיים, המשיכה בחוקי נירנברג וסופה בהובלת שארית האוכלוסייה היהודית בקרונות למזרח אירופה, שם נרצחו רובם. עקב הדרגתיות זו בהסלמה וכן בשל משך התקופה שבה חיו יהודי גרמניה תחת שלטון נאצי (חלקם יותר מעשר שנים!), האסון שפקד את יהדות גרמניה היה שונה מזה שפקד את היהודים בארצות הכיבוש הגרמני.
לייחודיות בגורלם של יהודי גרמניה יש כמה היבטים, אך לענייננו חשוב ההיבט התודעתי: ההזדהות העמוקה שלהם עם מולדתם הגרמנית ועם התרבות הגרמנית, ששורשיה אצל משה מנדלסון (1729־1783), הולידה אצל יהודי גרמניה, גם האורתודקוסים, דיסוננס קוגניטיבי עמוק באשר לכוונותיו של היטלר. הם סירבו להודות במה שהעין ראתה והאוזן שמעה.
ספרו הפרוגרמתי של היטלר "מיין קאמפף" נמכר בגרמניה עוד לפני עליית הנאצים לשלטון במאות אלפי עותקים. הרצון להשמיד את היהודים היה בו לא פחות מפורש מאשר בעיתון "דר שטירמר" שדבריו הובאו לעיל. שלטים בסגנון "היהודים הם האסון שלנו" או "גרמניה תתעוררי, יהודה תתפגרי" התנוססו בראש חוצות. התעמולה האנטישמית רק הלכה והתגברה. האלימות הבלתי מרוסנת של אנשי פלוגות הסער הס.א. כלפי היהודים גבתה קרבנות בנפש – אם כי לא כללה הרג המוני – כבר בשנים הראשונות של המשטר.
אולם למרות היחשפותם המוקדמת לעומק השנאה הנאצית, יהודי גרמניה לא יכלו לתאר לעצמם שגרמניה של גיתה ושילר תפגע בהם. הם סמכו על פתגם גרמני ידוע, "האוכל פחות רותח כשהוא נאכל ממה שהיה כשהתבשל". משמעות פתגם זה בהקשר שלנו: לאחר שהנאצים יתבססו בשלטון, הם ייאלצו בסופו של דבר להתמתן. בשנים הראשונות של המשטר הנאצי רוב יהודי גרמניה לא איבדו את התקווה שהדברים יחזרו אם לא לקדמותם אזי לכל הפחות לפרופורציה.
תערובת של נאיביות ותעוזה
מכתבו של נשיא אגודת ישראל למשרד החוץ הגרמני ממאי 1934 אפוא אינו יוצא מן הכלל אלא, אדרבה, משקף את הכלל. להלן מספר דוגמאות נוספות, כולן מתחילת השלטון הנאצי וכולן מקרב היהדות האורתודוקסית.
נתחיל עם מסמך מצמרר לא פחות. באוקטובר 1933, כתשעה חודשים אחר עליית הנאצים לשלטון, כתבו ראשי היהדות החרדית בגרמניה, ובראשם גם הפעם מייסדה ונשיאה הראשון של אגודת ישראל, יעקב רוזנהיים, תזכיר המיועד לאדולף היטלר עצמו, ובו הם מבקשים לא פחות מאשר להיפגש עמו כדי לדון בשאלת היהודים בגרמניה ובפתרונה. התזכיר ארוך ומפותל והוא תערובת של נאיביות ותעוזה. בין היתר מציינים בו המנהיגים היהודים האורתודוקסיים שהמרקסיזם, אויבה המושבע של התנועה הנציונאל־סוציאליסטית, הוא גם שנוא נפשה של היהדות האורתודוקסית.
יש כאן ניסיון ליצור מכנה משותף שיאפשר הידברות או לפחות ישקף שיתוף אינטרסים. בתעוזה מהולה בנימה גרמנית־פטריוטית, ממשיכים מנסחי התזכיר לנסות ולפלס את דרכם אל לבו של הצורר. למרות שהם כותבים באומץ שהשלטון הנאצי הרוויח את התקפות יהדות העולם עליו ביושר, בשל המלחמה שהכריז עליה, הם מביעים את רצונם להתגייס למען המולדת הגרמנית בשעתה הקשה. בראש ובראשונה הם מוכנים להזים את ההגזמות הפרועות המופצות על ידי אויבי גרמניה באשר למעשי זוועה נגד היהודים שלא היו ולא נבראו. רבה האורתודוקסי של ברלין, עזרא מונק, וכן יעקב רוזנהיים, מצביעים על המאמצים שנקטו עד כה על מנת לשפר את תדמיתה השלילית והלא מוצדקת, לדבריהם, של גרמניה בעיתונות האירופית והאמריקאית.
שני מנהיגים חרדים אלה מציינים כיצד הפעילו את השפעתם כדי למנוע חרם כלכלי על גרמניה והביעו את רצונם לסייע לגרמניה גם בהמשך ולעמוד נגד המבקשים להשחיר את שמה. הם, כמו הרבנים הנוספים החתומים על התצהיר, ביניהם נכדו של הרש"ר הירש (יצחק או אולי יוסף ברויאר), "דוחים בהחלטיות גמורה כל התערבות בענייניה הפנימיים של גרמניה" החדשה, הם אינם זקוקים לעזרה מבחוץ כי הם סמוכים ובטוחים "שהיהדות האורתודוקסית הגרמנית תוכל בעצמה להגן בנאמנות על זכויותיה האזרחיות והאנושיות אל נוכח הממשלה הלאומית".
להזים את הרושם המוטעה
עם זאת, המנהיגים האורתודוקסים מתלוננים בפני היטלר על ההפליה הכלכלית נגד היהודים השוברת את מטה לחמם. אשר על כן "נוצר מחוץ לגרמניה הרושם כאילו הממשלה הלאומית הגרמנית מבקשת במודע להשמיד את יהדות גרמניה. את הרושם המוטעה הזה חייבים להזים עם עובדות, אם רוצים להצליח לשכנע את הקהל מחוץ לגרמניה".
והתזכיר ממשיך, הפעם בנימה מפוכחת יותר:
היהדות האורתודוקסית רוצה להאמין שאין זו מטרת הממשלה הלאומית להשמיד את יהדות גרמניה. אף כי יתכן שיש כוונה כזו אצל יחידים, אין אנו מאמינים שהפיהרר וממשלת גרמניה שותפים לה. אולם אם אנו טועים, אם, אדוני הרייכסקאנצלר, השמדת יהדות גרמניה מקרב העם הגרמני היא המטרה הסופית שלך ושל ממשלתך… או אז (מן הראוי)… שדבר זה ייאמר לנו ביושר… כדי שנוכל להיערך.
אך, כדי "לא להערים קשיים בפני הממשלה
הלאומית… אנחנו מוכנים, עם כי בלב דואב, להשלים לעת עתה עם המגבלות שהוטלו עלינו", מה גם שחלק ממטרותיה של "הממשלה הלאומית" בגרמניה, כולל גם כאלה שמטילות מגבלות על היהודים, אינן זרות ליהדות האורתודוקסית. כך, למשל, גם "היהדות האורתודוקסית… התנגדה תמיד בחריפות… לנישואי תערובת". אשר על כן –
אנו מצפים ממך, אדוני הרייכסקאנצלר, בחינה הוגנת של עמדותינו ומבקשים בתור נציגי היהדות האורתודוקסית פגישה בהקדם. אנו משוכנעים שפגישה שכזו תשרת לא מעט את האינטרסים הפנימיים והבינלאומיים של גרמניה… בציפייה להיענות חיובית וברגשי כבוד…
על החתום: הרב ד"ר משה שלזינגר (הלברשטדט), הרב ד"ר ע. מונק (ברלין) בשם האיגוד הארצי של בתי הכנסת האורתודוקסיים, ד"ר ס. ארמן, ד"ר י. ברויאר בשם האגודה למען האינטרסים של היהדות החרדית בפרנקפורט דמיין, הרב ד"ר מ. אוארבך (ברלין), יעקב רוזנהיים (פרנקפורט דמיין) בשם אגודת ישראל בגרמניה.
מיותר לומר שתזכיר זה, שהועבר ללשכת הרייכסקאנצלר, לא זכה למענה.
ההיגיון הפנימי יגבר
החיים היהודיים בגרמניה הנאצית עד לליל הבדולח היו אינטנסיביים למדי. משבר הזהות הנורא ששלל מגרמנים "בני דת משה" את גרמניותם הוביל רבים מהם לחיפוש אחר זהותם היהודית. העיתונות היהודית פרחה, והצנזורה הנאצית כמעט לא התערבה בתכניה כל עוד לא נכתבו בה מאמרים נגד השלטון. אשר על כן, העיתונות היהודית הייתה, באופן פרדוקסלי, העיתונות החופשית ביותר בגרמניה הנאצית.
בתחילת שנת 1934, לקראת ציון שנה לעליית הנאצים לשלטון, פנה העיתון היהודי Israelitisches Familienblatt למספר אנשי ציבור יהודים במדינה – רבנים מכל הזרמים, מנהיגים ציוניים, ראשי ארגונים יהודיים וכדומה – וביקש מהם להביע את דעתם בשאלת "יהדות גרמניה לאן". תשובותיהם פורסמו בסדרת מאמרים תחת הכותרת "אנו מורים דרך". גם הרב יוסף צבי קרליבך (1883־1942) הי"ד, אז רבה הראשי של אלטונה שבצפון גרמניה, נציגה של היהדות האורתודוקסית, הורה דרך, ואלה דבריו:
אני משוכנע לחלוטין… שההיגיון הפנימי (של השלטון) אינו מאפשר לאורך זמן את הדרת היהודים ממוסדות המדינה… הכל מצביע על כך שדווקא הנציונלסוציאליזם שהשכיל להתחבר ליסודות הנצחיים של הלאומיות הגרמנית, יפרוש את האחריות העצומה שכוח השלטון טומן בחובו גם על אחרון האזרחים הגרמנים.
"ההיגיון הפנימי" של השלטון הנאצי הוביל, כך התברר בדיעבד, בכיוון אחר. גם כאשר שנתיים לאחר מכן כמעט, בסוף שנת 1935, חוקקו חוקי נירנברג, שהעמידו את רדיפת היהודים על בסיס חוקי, אסרו נישואי תערובת וסללו את הדרך לשלילת שייכותם של היהודים למין האנושי ולהוצאתם להורג, נשמעו דווקא בעיתונות היהודית האורתודוקסית קולות של תקווה שהסדרת מעמדם של היהודים תגדיר, עם ההפליה הממוסדת, גם את גבולות הגזרה שבהם יוכלו לחיות חיים יהודיים מוגנים בגרמניה החדשה. קשה שלא להגיע למסקנה הכואבת, שהדיסוננס הקוגניטיבי הקולקטיבי של חלק מיהודי גרמניה תרם את חלקו לגודל האסון.
ד"ר מאיר סיידלר הוא מרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל. המאמר משקף דברים מתוך פרק על התקופה הנאצית, במסגרת מחקר משותף עם ד"ר אלכסנדר דובראו על היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה השנים לפני השואה (טרם פורסם)
