בשיח היומיומי ובכלי התקשורת אנו שומעים לא פעם כיצד מתארים פלוני או אלמוני כ"טיפוס כריזמטי". דומה כי מייחוס כוח כריזמטי למפקד, למנהיג, למורה או לדמות חברתית כלשהי משתמעת אוטומטית נימה חיובית האומרת כי תכונות כריזמטיות מהוות ערך מוסף, אשר ממנו נהנים בעל הכריזמה וסביבתו.
להלן ברצוני לטעון כי מהתכונות הקרויות "כריזמטיות" מפכה לעיתים קרובות כוח אדיר של אנרגיה חיובית, ודווקא משום כך יש להתייחס בכובד ראש לסכנות האורבות לבעל הכריזמה ולסביבתו החברתית, הנובעות מפריצות גדר והגדרה של תופעת הכריזמה כפי שהיא מתבטאת בשפה העממית והאקדמית.
מתוך התערוכה "משא בזמן" שהוצגה בבית האמנים, ירושלים
מושג אנטי־מדעי
כפתיחה לדיון עלינו לשאול: כיצד מאפיינים כריזמה? כיצד היא מוגדרת ונוצרת? כיצד היא נרכשת וכיצד היא מטופחת?
באתרי האינטרנט נוכל למצוא כי במובנה הפופולרי, כריזמה היא כינוי לאדם אותנטי ויצירתי בעל רוח חיות, שאינו נגרר אחרי הרוב הדומם (כיום היינו אומרים שהוא אינו "תקין פוליטית"), כך שבכוח האינטליגנציה הטבעית (ובעיקר הרגשית) שלו הוא מקרין אנרגיה לסביבתו. באשר לשאלה האם כריזמה היא מתת א־ל או שהיא ניתנת לרכישה ולטיפוח, אין תשובה חד משמעית.
התמיהה ביחס לשימוש הפופולרי במושג האמורפי כריזמה היא שלא זו בלבד שכאמור אין התייחסות לסכנה הגלומה בפולחן לטיפוסים כריזמטיים, אלא ש"מדעני חברה" האמונים כביכול על הימנעות משימוש במושגים בלתי מדידים נזקקים למושג זה בכתביהם ובמחקריהם, כאשר הגדרת אופייה ומקורה של הכריזמה עדיין לוטה בערפל. כאן יש להפנות אצבע מאשימה לאבי הסוציולוגיה המודרנית, מקס ובר (אשר על פן אחד של תורתו הסתמכתי רבות), שהחדיר מושג זה למשנת הסוציולוגיה הביורוקרטית־רציונלית שפיתח.
כך מגדיר ובר את הכריזמה:
"המונח 'כריזמה' יוסב על תכונה מסוימת של איש יחיד שבתוקפה הוא מופרש מבני אדם רגילים ונוהגים בו כאילו ניחן בתכונות או בסגולות על טבעיות, על אנושיות, או לפחות יוצאת במובהק מגדר הרגיל. לתכונות הללו אין אדם רגיל יכול להגיע. הן נחשבות אלוהיות במקורן או מופתיות, ובהסתמך עליהן נוהגים ביחיד בעל הסגולה הכריזמטית כאילו הוא מנהיג. במסיבות פרימיטיביות חולקים הוקרה מן הסוג המיוחד הזה לנביאים, לאנשים שיצאו להם מוניטין בזכות חוכמה רפואית או משפטית, למנהיגים בשדה הציד ולגיבורים במלחמה. לעיתים קרובות מאוד סבורים שהסגולה נשענת על כוחות מגיים".
תיאור בעלי הכריזמה כאנשים שניחנו ב"תכונות או בסגולות על טבעיות", הנשענים לעיתים על כוחות מאגיים, מחדד לא רק את התמיהה כיצד נדרש הוגה ותיאורטיקן כמו ובר, אשר הרציונליזם הוא יסוד עיקרי במשנתו, למושג מיסטי־מאגי כזה, אלא גם את השאלה כיצד נזקקים אנשי אקדמיה מכובדים למושג כה מפוקפק. מדוע אין מזהירים מפני מושג בלתי מדיד כזה, העשוי לשמש כמרכיב מרכזי בסוציולוגיית הביורוקרטיה המודרנית?
ברצוני לפתוח בדיון הנוכחי בשאלות המופנות למהמורות הגלומות באפשרות ניצולה השלילי של הזכייה בכוח הכריזמה, וקודם כול לטעון שגם אם יש צורך במספר תכונות בסיסיות (אולי מולדות?) כדי לזכות בהילת הכריזמה, ביסודה היא מוענקת על ידי "אחרים משמעותיים".
זהירות מחסידות שוטה
שוו בנפשכם שאדם מגיש לחברה מסוימת "קורות חיים" כדי לזכות במשרה ניהולית, ומציין באחד מסעיפיה שהוא "בעל כוח כריזמטי". דומה שהממונים על גיוס כוח אדם בחברה כזו לא רק ירימו גבה לאור קריאת סעיף זה, אלא שהם עלולים לשפוט מחדש את כל תכונותיו וכישוריו של מועמד זה לאור הציון המגלומני שהעניק לעצמו.
מצבו של אדם זה דומה במקצת לסיפור שעליו אני חוזר לעיתים, המתאר חסיד שקם בבוקר אחד ומספר לאשתו בגאווה שהוא חלם בלילה כי הפך לאדמו"ר. אשתו שלא התרגשה מחלומו יתר על המידה טוענת כנגדו שמבלי שהחסידים יחלמו גם כן שהוא הפך למנהיגם, אין לחלומו שום ערך.
אבות הפסיכולוגיה החברתית לימדו אותנו כי כאשר קיים פער בלתי סביר בין התפיסה העצמית של האדם לבין הזהות החברתית ש"האחרים המשמעותיים" שלו מעניקים לו, לאדם כזה יש בעיה פתולוגית ברמה החברתית. הפער בין התפיסה העצמית והחברתית יכול כמובן לשאת אופי מגלומני או תחושה בלתי רציונלית של נחיתות בלתי מוצדקת, כי רק האיזון הסביר בין הראייה העצמית והקבוצתית יוצר זהות חברתית קבילה. ואכן, הדינמיקה של "עשה לך רב" המצויה בהדגשים שונים פעמיים בפרקי אבות תואמת כללית את טיעוננו שאין אדם יכול להכתיר את עצמו כרב או כמנהיג מבלי שהאחרים מכתירים אותו ככזה.
ההבדל בין קביעתו של ר' יהושע בן פרחיה "עשה לך רב וקנה לך חבר" (משנה אבות א, ו) לבין אמרתו של רבן גמליאל האומר "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (שם, טז) עשוי אולי לגעת בשאלה האקטואלית הקשה שבה אנו דנים. מה קורה לאחר שהכתרת אדם כרבך? האם אז הוא נשאר גם החבר אותו "קנית", חבר שאתה יכול לבקר – כחבר – בשעה שנראה לך שהוא שוגה, או שמעת שבחרת בו עליך להסתלק מן הספק – כדברי רבן גמליאל – ואינך יכול יותר לבקר את הרב שבו בחרת?
מרטין בובר טען בזמנו, ובצדק, שתנועת החסידות כפי שהתפתחה אחרי הבעש"ט מהווה, כמו הקיבוץ, "ניסיון שלא נכשל". כלומר, זהו ניסוי חברתי חיובי שלמרות הצלחותיו הרבות קשה להגיד עליו שהצליח במלואו. הסיבה לכך היא בעיקר משום שבחסידות הבעש"טיאנית הצדיק אינו אמור להיות אובייקט, משום שהוא אינו אלא "צינור" המקשר בין החסידים "בני העממין" לבין העולמות העליונים. תפקידו הוא לינוק את השפע השמימי ולהעבירו לחסידיו. לפיכך פולחן האישיות שהתפתח בחצרות החסידיות בעידן שאחר הבעש"ט מנוגד (בעיני בובר) לאידיאל המקורי של הבשורה החסידית.
אי לכך, יטענו רבים בימינו שהצורך הפסיכולוגי העכשווי לציית בשם סיסמת "דעת תורה" לאדמו"רים ולרבנים, אף אם הם אומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, מאפיין חסידים שוטים רבים וביניהם בעלי תשובה מסוימים שזקוקים להנהגות חד משמעיות וסמכותיות.
* * *
הציות העיוור למנהיג שלו מיוחסות תכונות כריזמטיות אינו ייחודי לחסידות היהודית. הדינמיקה של אנשים שמסיבות רבות מצטרפים לכתות ומקבלים עליהם את "פסיקותיו" של הגורו שלהם ללא הרהור וערעור היא דוגמה רלוונטית לכך. באופן סמלי ניתן לומר שאת הצו "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז) אפשר להבין כאיסור לציית בצורה עיוורת לאיש הכופה את רצונו כמו גורו.
מתוך העיסוק באפשרות קיומה ומשקלה של הכריזמה המקודשת, עולה גם השאלה; מה קורה אם כריזמה כזאת הופכת גם לתקינה פוליטית? מכיוון שהדיון באופייה הדיקטטורי של כל תקינות פוליטית דורשת ניתוח מקיף מזוויות ראיה שונות, אסתפק כאן בקביעה שלדעתי כל טקסט או דמות סוציו־היסטורית שנהפכו לישות כריזמטית מקודשת מאומצים בדרך כלל על ידי גוף ציבורי זה או אחר אשר הופכים אותם מיניה וביה לכוח תקין פוליטי החותר מתחת לכל אושיות ערכי היומרה הדמוקרטית, ולכן תחום זה דורש חקירה נפרדת.
פרופ' מרדכי רוטנברג הוא חתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית ומייסד מכון רוטנברג – המרכז לפסיכולוגיה יהודית
