הפולמוס על מקרא וארכיאולוגיה חולל סערה ציבורית לפני כמעט עשרים שנה: בכתבת שער שהופיעה במוסף "הארץ" טען הארכיאולוג פרופ' זאב הרצוג שקשה להתייחס אל המקרא כאל מקור היסטורי מהימן, מכיוון שהממצאים הארכיאולוגיים מרמזים על שלבים בהתהוותו של עם ישראל ששונים מן הכתוב בתנ"ך. אחד הנושאים המרכזיים שנדונו בכתבה זו, שפורסמה ב־29 באוקטובר 1999, היה דבר קיומה ומעמדה של ממלכת ישראל המאוחדת. "הממצא הארכאולוגי ביישובים רבים הראה כי מפעלי הבנייה המיוחסים במקרא לתקופה זו דלים בעוצמתם ובהיקפם", נכתב שם בין השאר.
פרופ' אמנון בן־תוֹר היה מן הבולטים שקראו תיגר על התזה הזו, אז כמו היום. "הממלכה הזו אמנם לא הייתה בממדים שמדברים עליה, אך חשיבותה בהחלט הייתה גדולה", הוא אומר. "מהו גודל השטח שעליו שולט האפיפיור כיום? זה שטח מצומצם ביותר, ובכל זאת חשיבותו רבה. אני סבור שהייתה קיימת ממלכה מאוחדת כי לפחות בשני מקומות בארץ, בחצור ובגזר, נמצאה בנייה מונומנטלית מהמאה העשירית לפנה"ס. בנייה שכזו לא יכולה הייתה להיבנות יש מאין על ידי נוודים, אלא רק על ידי שלטון מרכזי שיכול היה לממן אותה".
דבריו של הרצוג במוסף הארץ גררו תנופת כנסים ומאמרים שעסקו ביחס שבין ארכיאולוגיה, היסטוריה ומקרא, תנופה שממשיכה גם כיום. באותם ימים הציג בן־תור ממצאים רבים מאתרים ארכיאולוגיים המשויכים לתקופת הברזל א', תקופה המקבילה לתקופת הכיבוש וההתנחלות המתוארת בספר יהושע. אחד הממצאים שאליהם התייחס הוא "מצבת ישראל", אסטלת ניצחון שהתגלתה בשנת 1896 במקדש תבאי שבמצרים, שהמילה "ישראל" במצרית מופיעה בה. בן־תור הדגיש כי "עובדה היא שבשנת 1200 לפנה"ס מופיעה לראשונה המילה 'ישראל' ככוח קיים שמוגדר כחשוב על ידי אחרים".
משפחת חתנים
בסוף חודש מארס האחרון התבשר בן־תור (84) כי הוא חתן פרס ישראל בגיאוגרפיה, חקר ארץ ישראל והארכיאולוגיה לשנת תשע"ט. "שמו של בן־תור הולך לפניו בזכות חפירותיו הרבות והמגוונות ופרסומיו המדעיים, שרבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל לחוקרים בארץ ובעולם", כתבה בין השאר הוועדה בנימוקיה להענקת הפרס. תחום התמחותו של בן־תור, לשעבר ראש המחלקה לארכיאולוגיה וראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא ארכיאולוגיה של המזרח הקדום ושל תקופת המקרא. לאורך השנים הוא עוסק בנושאים כגון הקשרים הבינלאומיים במזרח הקדום באלף הרביעי והשלישי לפנה"ס, וחצור של תקופות הברונזה והברזל. לצד זאת עסק בהוראה ובמחקר באוניברסיטאות המובילות בעולם.
בן־תור הוא תלמידם של רות עמירן ויגאל ידין, וחפר עם טרודה דותן באתר אתיינו שבקפריסין. לאורך השנים חפר במצדה, בתל־קשיש, בתל־ירמות, בתל־יקנעם, בתל־קירי ועוד. אך האתר שבו הוא חופר, לסירוגין, כבר כשישים שנה, הוא תל־חצור, שנחשב לגדול ביותר מבין כ־200 תילים מקראיים בארץ. מאז 1990 הוא גם מנהל את החפירות בפועל, תפקיד שירש מידין.
שר החינוך היוצא, נפתלי בנט, הוא שצלצל אליו כדי לבשר לו על דבר הזכייה באופן אישי. "זה היה יום לפני שעמדתי לנסוע לחצור, כפי שאני נוהג לעשות כבר שנים", הוא מתאר, "צלצלה אליי מזכירתו של בנט ואמרה שהשר מבקש לדבר איתי. שאלתי האם זה בענייני הבחירות, והיא אמרה שזה לא קשור. ההודעה הגיעה בהפתעה גמורה, ועד עכשיו אני נבוך מזה. בדיעבד הבנתי שהקולגה שלי שאיתו למדתי, פרופ' נדב נאמן מאוניברסיטת תל אביב, הוא ששלח את קורות החיים שלי וטיפל בפרטים".
סודות הגילוי והכיסוי של פני הקרקע באזורנו מעסיקים את משפחת בן־תור לדורותיה, ובפרס הנוכחי יש מעין סגירת מעגל. אביו המנוח, פרופ' יעקב בן־תור, שהיה גיאולוג ומנהל המכון הגיאולוגי לישראל, קיבל את פרס ישראל בתחום מדעי החיים לשנת תשט"ו, על סקר ומיפוי גיאולוגי באזור הנגב שאף הביא לחשיפת מרבצי הפוספטים בתמנע.
כשתקבל את פרס ישראל ביום החגיגי הזה, תחשוב על אביך?
"אני לא יודע על מה אחשוב. כל המעמד לא קל לי, כי אני לא איש של יחסי ציבור. כשאבי קיבל את הפרס היה זה בעת שירותי הצבאי בנח"ל, ואני לא זוכר אירועים או הד תקשורתי מיוחד סביב זה. כנראה אלה היו זמנים אחרים".
מה יש בתחום הארכיאולוגיה שמכשף ומרתק, עד שלא ניתן להרפות ממנו?
"עצם הגילוי הוא שמרתק בכל פעם מחדש. אתה הולך לאתר וחופר, מוצא אבנים, כלים ופסלים. אם אתה ארכיאולוג מתקבל על הדעת, אתה לא רואה חפצים אלא אנשים: אתה רואה את האנשים שבנו את הבית, אתה אוחז בידך כלי שהחזיק מישהו לפני 3,000 שנה ויותר, אתה מוציא חרס עתיק יומין ואתה יכול לקרוא, כי זו עברית. בחצור אי אפשר שלא למצוא ממצאים חשובים, והמתנדבים בחפירות קוראים לעצמם: 'משפחת חצור', כי רובם חוזרים מדי שנה לחפור. כשאתה עובד, מזיע וגר יחד, נוצרת חברות עצומה".
לאשש את בטהובן
המאמר של זאב הרצוג בהארץ רק חידד את הפער בין האסכולות הסוערות בתחום. החוקר ופרשן המקרא פרופ' אוריאל סימון מחלק את החוקרים לארבעה מחנות: הפונדמנטליסטים, שמקבלים כעובדה את כל מה שכתוב בכתבי הקודש; המקסימליסטים, שמקבלים את המקרא כאמין כל עוד לא הוכח אחרת; המינימליסטים, ששוללים את מהימנות המקרא כל עוד לא נמצאה הוכחה שמראה אחרת. בין המזוהים עם האסכולה הזו ניתן למצוא את הרצוג עצמו, את פרופ' ישראל פינקלשטיין ואת פרופ' נדב נאמן, כולם מאוניברסיטת תל אביב ("אסכולת תל אביב"). זרם נוסף הוא הניהיליסטים, שמתייחסים להיסטוריוגרפיה המקראית כאל פיקציה שנכתבה בתקופות מאוחרות.
בן־תור הירושלמי ניצב בתווך בין המחנות: הוא נתפס כמי ששב ואישש את תקופתם (ותקפותם) של לא מעט אירועים תנ"כיים, באמצעות פרשנות של הממצאים הארכיאולוגיים בשטח. מי כמוהו יודע שהחפירות אינן חדלות מלספק ממצאים חדשים ומרתקים, והוא מקפיד שלא לפסול על הסף את קיומם של אירועים מקראיים שטרם נמצא להם אישוש ארכיאולוגי, כשהוא מטיל את כובד משקל ההוכחה בעיקר על מי ששולל את קיומם של האירועים הללו.
בה בעת, עצם השימוש במילה "אישוש" בהקשר מקראי מקפיץ אותו. "מה זה מאששי התנ"ך? אפשר לאשש את בטהובן? הוא מה שהוא, וכך גם התנ"ך", הוא אומר בלהט, "השאלה היא מידת המהימנות של ההיסטוריוגרפיה המקראית. בכתיבה המקראית היו גם אינטרסים פוליטיים ויש גם תיאולוגיה, אך אם אנחנו מצליחים להפשיט את הפוליטיקה מהטקסט, נמצא לא מעט גרעינים היסטוריים בסיפור המקראי".
בן־תור סבור שאין להחמיר בנוגע לאמות המידה שעל פיהן נבחן המקרא לעומת מקורות מידע אחרים בעלי אינטרס מגמתי, וכי אין לפסול את המקרא על הסף כמקור היסטוריוגרפי בשל האינטרסים הללו. "ברור שאין היסטוריוגרפיה אובייקטיבית", אומר בן־תור. "כפי שמי שיקרא עשרה ספרים על מלחמת לבנון השנייה יקבל עשר גרסאות, וכל זאת על אירוע שאנחנו עוד זוכרים, על אחת כמה וכמה כך זה לגבי דברים שנכתבו לפני למעלה מאלפיים שנה, שמדברים על דברים שקרו מאות שנים קודם לכן".
ויכוח נוסף שניטש בין החוקרים נוגע לכיבוש הארץ ולהתנחלות שבטי ישראל בשטחי ארץ ישראל: האם היה מדובר בכיבוש מהיר, כפי שמתואר בספר יהושע, או בכניסה הדרגתית של שנים־עשר השבטים? בן־תור: "אפילו בקרב הקיצונים שבמבקרים את מהימנותה של ההיסטוריוגרפיה יש לא מעט שאומרים שהמקום היחיד שמתאים לסיפור המקראי של כיבוש הארץ הוא חצור. אנחנו יודעים כיום שלא מדובר היה בכיבוש נוסח מסע ג'ינג'יס חאן, כמו שמתואר בספר יהושע. בספר שופטים מתוארות ערים שטרם נכבשו, וכנראה שההלכה היא כספר שופטים ולא כספר יהושע, ולא מדובר בסיפור שבו הכול נכבש בבת אחת. לימים, גם כאשר חזרה הציונות, לא עמדה לרשותה כל ארץ ישראל, אלא באה מלחמת השחרור ובמסגרתה נכבשה עוד כברת דרך, וכך גם בהמשך, במלחמת ששת הימים, במסגרתה נכבשו עוד מקומות".
אחד הוויכוחים הסוערים ניטש סביב מיקומה של הָעַי, העיר ששכנה בין יריחו לבית אל, שעל פי ספר יהושע הייתה העיר השנייה שכבש יהושע בן נון בארץ ישראל. "באתר המיוחס לעי לא נמצאה עדות ארכיאולוגית לכיבוש הארץ", מסביר בן־תור. "אז אם אתה מינימליסט, אתה אומר: הנה הוכחה שסיפור העי לא נכון כלל. הפונדמנטליסטים אומרים שהארכיאולוגים טועים, ולכן המקום שהארכיאולוגים קוראים לו העי אינו העי. איך אפשר להגיד שהעי זה לא העי בשעה שפירוש השם של המקום עד היום הוא 'אל חירבה', שמשמעו העי, ואין עוד מקום כזה שהדרך אליו מתוארת?", תוהה בן־תור.
את הגישה הבעייתית בעיניו רואה בן־תור גם בקשר לוויכוח גדול אחר, על קיומו של בית דוד. כתובת ארמית שנמצאה בתל דן בשנת 1993, ותוארכה לבין המאה ה־9 ל־8 לפנה"ס, מיוחסת לתקופת מלכותם של צאצאי דוד ונחשבת לראייה הארכיאולוגית החשובה ואולי היחידה שמזכירה את בית דוד. אך המינימליסטים סבורים כי כלל לא כתוב שם "בית דוד". בן־תור: "כאשר אומרים לאורך שנים שלא היה דוד ופתאום מוצאים אסטלה שכתוב עליה 'למלך לבית דוד', הם אומרים שלא כתוב 'בית דוד', אלא כתוב 'בית דוֹד' כשם של מקום", הוא מתאר. "לכל דעה יש תמיד לאן 'לברוח', אז יש פה בעיה".
בין שני אתרים
בן־תור, יליד ירושלים, מתגורר בעיר. רעייתו, ד"ר דפנה בן־תור, היא אגיפטולוגית במקצועה, מומחית לחקר מצרים העתיקה, ואף הייתה אוצרת תרבות מצרים במוזיאון ישראל. הם הכירו בשנת 1968, כשגם דפנה הגיעה לחפור בחצור כסטודנטית, בעונת החפירות החמישית בניהולו של יגאל ידין במקום. הם הורים לשתי בנות וחובקים חמישה נכדים.
כבר בילדותו ניסה אביו הגיאולוג לסחוף אותו לתחום שלו. "אבי נהג לגרור אותי אל כל מיני הרים צחיחים והחלטתי שדבר אחד אני לא אעשה: לא אעסוק בגיאולוגיה", הוא נזכר. "שקלתי ללמוד ארכיטקטורה או חקלאות, עד שחבר אמר לי שהארכיאולוג יוחנן אהרוני עומד לקיים סיור למדבר יהודה לחפש את דרך אדום, שהאוניברסיטה מחפשת מאבטחים וכדאי לי לבוא. הצטרפתי, ובעקבות הסיור החלטתי שאני הולך ללמוד ארכיאולוגיה".
הוא מעיד על עצמו כמי שמתנהל עד היום במעין דו־קוטביות מבחינה מחקרית ותפיסתית: "האופי הארכיאולוגי שלי חצוי בין שני אתרים ובין שני מורים, כאשר לעיתים מורה אחד גובר על השני. המורים הם רות עמירן ויגאל ידין והאתרים הם תל־חצור ומצדה", הוא מסביר. בן־תור מדבר על השניים הללו בהערצה, אך באותה נשימה נזכר באופייה הקשה של עמירן ובאישיות הלא־נוחה של ידין, שאף היה המנחה שלו בדוקטורט, שאותו סיים בהצטיינות יתרה.
רק בחודש שעבר קיבל לידיו סדרת תכתובות אותנטית ששימשה את ידין כדי לארגן את תחילת החפירות בחצור. בשנת 1958, עוד כשהיה סטודנט לתואר ראשון, ביצע בן־תור את החפירה הארכיאולוגית הראשונה שלו בתל־חצור תחת רות עמירן. "אם היית עושה שגיאה, היא הייתה צועקת צעקות איומות. בחפירה הראשונה שלי ניסיתי להיות עובד טוב: תפסתי מכוש והתחלתי 'להשתולל' בשטח בזמן שהיה צריך לעבוד עם פטישון. היא כמעט הרגה אותי.
"לא היו לה ילדים משלה, אך היא אימצה מספר סטודנטים שקראו להם 'הילדים של רות'. למרות שהיא הייתה אישה קשה, היא גם הייתה אוהבת ומחבקת. ראיתי את הספרים שיש לה בבית, ראיתי את תחומי העניין שיש לה, שחרגו מרחק עצום מארץ ישראל. היא השפיעה עלי יותר מכל אחד אחר בהוראה: שנים לימדתי 'מבוא לאנטוליה' וקורסים על קרמיקה רק בגלל ההשפעה שלה עליי".
כיום, כשאתה אחראי על החפירות בחצור, גם אתה צועק על האנשים בשטח?
"לא. אני הרבה יותר עצור, כך אומרים. עכשיו, כשאני חופר בחצור, לצערי הרב, אני במידה מרובה מרחף מעל, כי מי שעושה את העבודה הם מנהלי השטחים, שהם סטודנטים שלי בהווה או בעבר. אני לא רוצה לתת את התחושה שפתאום בא 'הבוס הגדול' שכאילו אין לו אמון במנהל השטח. אבל אני כמובן נמצא בשטח, והם מתייעצים איתי".
הרגע הזה שבו יוצא אוצר מהאדמה הוא ודאי חזק במיוחד.
"את יודעת כמה זמן לוקח עד שיוצא האוצר? לפעמים שנים, אבל כולם הרי ניזונים מסרטים. ישנם מתנדבים שבאים וחושבים שהם יחפרו מעט ויצאו כמו אינדיאנה ג'ונס, ימצאו את לוחות הברית. אך פעמים רבות אדם בא, עובד קשה שלושה חודשים ומוצא לכל היותר חרסים".
בן־תור עוד זוכר כיצד קיבל מסר בדואר מיגאל ידין שהוא הולך לחפור במצדה והוא מזמין אותו להצטרף. היה זה בעת שעבד עם חברו סמי נחמיאס על ספינה וטייל במזרח הרחוק. "קיצרתי את הטיול וחזרתי ארצה", הוא מתאר. עיתוני התקופה ליוו בעניין רב את החפירות הללו, שהחלו בסתיו שנת 1963. "יום שלישי, שעה 6 בבוקר, השמש רק זה עתה זרחה ועלתה מעל הרי אדום ומואב, הנשקפים מצידו המזרחי של הר המצדה… ועל פסגת צוק המצדה החל היום הראשון למבצע החפירות הארכיאולוגיות בראשותו של פרופ' יגאל ידין", נכתב בעיתון "הבוקר" ב־18 באוקטובר 1963, "מבצע לחשיפת נסתרות העבר של צוק המצדה, המשמש סמל לגבורת ישראל בכל הדורות". בן־תור הצעיר תואר בידיעה כבנו של פרופ' בן־תור שהולך בעקבות אביו, וכן כמי שאחראי על הקבוצה שחקרה את "צפונות המדרגה התחתונה והנמוכה ביותר, אליה קשה הייתה הגישה ומסובכת במיוחד".
"תקופת החפירות במצדה הייתה עידן התמימות", אומר בן־תור כיום. "כשהיה לי חרס ביד שעליו היה כתוב עברית או כשאחזתי פפירוס, הוכיתי בתדהמה. כולנו היינו תחת המיתוס של גבורת מצדה ושל הקנאים, אך עם השנים השתנה היחס שלי לכך: כיום אני רואה את אלה שהיו במצדה כסוג של נוער הגבעות, ולא כגיבורים. באותה מידה, אני רואה גם את מרד בר כוכבא הכושל כאסון לעם ישראל שלאחריו גלה אלפיים שנה, והכול בשל נימוקים דתיים".
יש שיגידו שבזכות המרטירים האלה יש בכלל קיום לעם היהודי.
"בדיוק להיפך: מי שהציל את העם היהודי זה רבן יוחנן בן זכאי, שלא נלחם. הוא שייסד חוגי לימוד, הוא זה שקיים את עם ישראל, לא המטורפים האלה שהיו על המצדה או נהו אחר בר כוכבא".
אחת מהמכות העולמיות שקיימות כבר עשרות בשנים היא תופעת גנבת העתיקות מאתרים ארכיאולוגיים. בימים שבהם חפרו עמירן, ידין, בן־תור ואחרים באתרים החשובים בארץ, יוחסו לרמטכ"ל ולשר הביטחון משה דיין הפרות חוק לאחר ששמר ממצאים ארכיאולוגיים ויצר אוסף פרטי. לימים נמכר אוסף העתיקות שלו למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר.
"לא היה מישהו שהתנגד לשוד עתיקות יותר מידין", נזכר בן־תור. "זה היה רע מאוד וכולם גינו את דיין על כך. כיום כבר לא ניתן למכור למוזיאון אוספים פרטיים או פריטים שנמכרים בשוק עתיקות. בהחלט ייתכן שיש אצל אנשים פרטיים אוצרות, אך אם יתפסו אותם ייקחו להם את הפריטים כי מדובר בעברה פלילית".
מוטרד מהקיטוב
בשנת 1978 חפר בן־תור בתל קשיש, השוכן על גדת נחל הקישון סמוך לתל יקנעם, והציע לזהות אותו עם דַבֶּשֶׁת המקראית מספר יהושע. מורו, יגאל ידין, סבר כי מציאת שלושה שערים זהים מבחינת אופן הבנייה בחצור, בגזר ובמגידו, מאשרת את הפסוק מספר מלכים א ט טו, האומר כי שלמה בנה את שלושת המקומות האלה. השער בחצור תוארך על ידי ידין ככזה שמשתייך למאה העשירית לפני הספירה, ודבר זה סייע להבנה בדבר קיומה של הממלכה המאוחדת, מכיוון ששלמה שלט לפיכך על שטח לא קטן בישראל. המינימליסטים טוענים מנגד כי השערים מתאימים דווקא לימיו של אחאב במאה התשיעית לפנה"ס. אך בן־תור, ששב ובדק את הנושא לפי תורת השכבות הארכיאולוגיות, סבור כידין.
תל־חצור, יחד עם שני תלים מקראיים נוספים, תל־מגידו ותל באר שבע, הוכרז בשנת 2005 על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. החפירות במקום הראו שחצור הייתה למעשה מיושבת כמעט ברציפות במשך כאלפיים שנה, עד שחרבה בשרפה גדולה.
כשהוא מתבקש לתת דוגמאות לגילויים משמעותיים שנמצאו בתל־חצור לאורך השנים, בוחר בן־תור תחילה לנקוב דווקא בגילויים כנעניים, למשל תעודה כתובה באכדית של אישה לא יהודייה בעלת רכוש שהוזמנה למשפט בפני המלך בחצור, וזאת למרות שהיא אישה, ואף זכתה בו. את התעודה הזו מצא תייר אמריקני שטייל בחצור. ממצא נוסף הוא פיסה משולחן המנחה שהציב פקיד מצרי גבוה בשער העיר חצור, שמעיד עד כמה הייתה חשובה עיר זו כבר בשנת 1250 לפנה"ס לערך. ממצא נוסף חדש הוא כלי שעל הידיות שלו יש שתי טביעות חותם של המלך רעמסס השני.
"האידאולוגיה המקראית רוצה להוכיח שאנחנו לא מפה", אומר בן־תור, "על פי הסיפור המקראי, אברהם בא ממקום רחוק, והכנענים מוצגים כרעים, בעוד אנחנו הטובים. הארכיאולוגיה מוכיחה בדיוק ההיפך: אנחנו מפה, כי הדת שלנו מקורה מפה והקרמיקה שלנו היא מפה. אם יש בבית המקדש שלנו את 'ים הנחושת' (מתקן לאגירת מים, מ"פ) אני אראה לכם את זה במקדשים הכנעניים. אם יש בבית המקדש שלנו 'מכונות' (בסיסים ניידים, מ"פ) ־ אני אראה לכם אותן גם במקדשים הכנעניים. אך לצערי, אם אני מגלה ארמון כנעני, את אף אחד, פרט לארכיאולוגים, זה לא מעניין, אבל אם אני מגלה אבן שכתוב עליה: 'ירושלים', זה מעורר הדים בכל העולם".
ד"ר שולמית גבע, טענה במאמר שפורסם בכתב העת "זמנים" בקיץ 1992, כי "הארכיאולוגיה המקראית בישראל הייתה לכלי חפירה בידי התנועה הציונית, קרדום לחפור בו את הקשר בין ההיסטוריה העתיקה של ארץ ישראל ובין האירוע ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל". בכך, בעיניה של גבע, הארכיאולוגיה בשנות קיומה הראשונות של המדינה "ויתרה על עצמאותה כשדה מחקר מדעי, והייתה לחלק מעשי של אידאולוגיה".
"גיוס הארכיאולוגיה היה לגיטימי בחבלי הלידה של המדינה", סבור בן־תור, "כשעשיתי באותם ימים את הצעדים הראשונים שלי בתחום, הייתי מאוד גאה, אך בינתיים התבגרתי ואני רואה שהשילוש הבלתי קדוש הזה של ארכיאולוגיה, מקרא ופוליטיקה קיים עד היום, לצערי. האנשים שיושבים ביהודה ושומרון מגייסים את הארכיאולוגיה לטובת ישיבתם במקום, וכמוהם גם הפלשתינים בארכיאולוגיה הנלמדת באוניברסיטת ביר זית. יש פה שני עמים שנלחמים על אותה כברת ארץ, וכל אחד מגייס את הארכיאולוגיה לטובתו במירכאות".
אך האם הידע העצום שיש לך לא גורם לך להרגיש ביתר עוצמה את האחיזה שלנו כאן, ואת הפוטנציאל השביר שבה?
"אם את שואלת על השבירות, אני מאוד מודאג מאיפה יחיו הנכדים שלי. יש פה קיטוב, 'איש את רעהו חיים בלעו', ואני מאוד מודאג מה יקרה פה בעוד חמישים שנה. כמה זמן החזיקה העצמאות בימי בית שני וכמה זמן החזיקו בימי בית ראשון? כמה זמן החזיקה ממלכת דוד עד שהתפרקה? עדיין יותר ממה שאנחנו, וכיום התהליכים מתרחשים הרבה יותר מהר".
כך או כך, בין ממצאי תל־חצור ניתן למצוא סימנים לחורבנה של חצור הכנענית בשרפה הגדולה שאירעה במקום על פי ספר יהושע, פרק י"א: במקום נמצאו ארמון כנעני שרוף ואף כדים שבתוכם תבואה שרופה בת 3,400 שנה. גם במת פולחן מתקופת ההתנחלות המיוחסת לספר שופטים נמצאה בקצה המערבי של העיר, וכך גם ביצורים המיוחסים לימי שלמה, מפעלי מים ומחסנים מהמאה התשיעית לפנה"ס, ימי אחאב, מבנה מגורים מהמאה השמינית לפנה"ס, ימי ירבעם השני, ועוד.
פסוק י' מספר יהושע פרק י"א, "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה", משמש כותרת קבועה לקידומו של תל־חצור ומבטא גם את יחסו של בן־תור אליו. "אני תמיד אומר, וזה כמובן לא עושה אותי יותר מדי פופולרי, שיש חצור ויש את כל האתרים האחרים", הוא אומר בגאווה. "חצור היא המקום להתמודד בו עם הסיפור המקראי: אם אתה רוצה להתמודד עם יהושע, קרי, כיבוש הארץ ־ בוא לחצור. אין עוד מקום שאתה יכול לראות את החורבן ולהתווכח מה תאריכו, לשאול מי אחראי לחורבן הזה, כי ישנם כאלה הסבורים שמי שאחראי לחורבן הם תושבים מתוך העיר שהתמרדו פתאום. אם אתה רוצה לראות את תקופת השופטים ־ בוא לחצור. אם אתה רוצה לראות מקומות פולחן של אחרי הכיבוש, שזה עוד לפני תקופת הממלכה המאוחדת, בוא לחצור. רוצה לדבר על אחאב? בוא לחצור עם תנ"ך ביד ופה נתווכח על כל הדברים הללו".
אך למרות כל הממצאים המאלפים שנמצאו בתל־חצור לאורך השנים, בן־תור מעיד כי הוא מתקשה לרתום את המדינה להזרים תקציבים לחפירה. בן־תור: "אגף העתיקות משתמש בכסף הממשלתי עבור חפירות הצלה לכבישים וכיוצא באלה. עבור חפירות יזומות, המדינה מצפה שאביא כסף, אלא אם כן החפירה היא בירושלים. אם אני חופר בבית כנסת, גם כן קל לגייס תקציבים, אבל בשביל לחפור בחצור אני צריך לגייס תורמים. יש לי תורם שלאורך עשרים שנה תרם כמעט שני מיליון דולר, ועל כן החפירות נקראות 'חפירות קרן זלץ בחצור ע"ש יגאל ידין'".
הכיתובים יישארו
כשהוא נשאל על מעמדה של ירושלים הקדומה כפי שהיא משתקפת מהממצאים הארכיאולוגיים, הוא מתייחס ל"כתבי המארות", שתי קבוצות של טקסטים מאגיים, קללות, שנכתבו על חרסים וצלמיות שנתגלו במצרים, ובהם מופיע שמה של ירושלים. "תאריכם של 'כתבי המארות' הוא 1700 לפנה"ס לערך. המצרים ערכו אז מין טקס וודו שבו כתבו את שמות המלכים שהם האויבים שלהם על כלי חרס וניפצו אותם, כדי לשבור באופן סמלי את כוחם של המלכים האלה. והנה, בשתי קבוצות של התעודות האלה מופיעה ירושלים, וזהו האזכור הראשון של ירושלים בתעודות. כלומר, ירושלים הייתה מספיק חשובה כדי שמלך מצרים ירצה להרוס אותה. אם זה היה סתם מקום קטן הוא לא היה מעניין איש".
התקופה שבה נכתבו כתבי המארות מקבילה לראשית הביצורים שנתגלו בעיר דוד, בסמוך למעיין הגיחון. בן־תור: "קשה מאוד למצוא את התקופות הקדומות האלה בירושלים, כי בנו עליהן שכבות על גבי שכבות וכל אחד שדד את האבנים מקודמיו. החפירות בירושלים גילו מערכת ביצורים גדולת ממדים, זאת אומרת שירושלים הייתה מבוצרת באותה תקופה. אמנם אין לנו את הבתים שהיו בתוך העיר, אבל יש לנו את החומה והביצורים האלה, שהחזיקו מעמד.
"בשנת 1550 לפנה"ס לערך עלתה שושלת חדשה במצרים ומלך מצרים, תחותמס השלישי, ערך מסע וכבש את כל האזור הזה. הוא השאיר את המלכים על כנם אך כל מלך חייב היה לשלם לו מיסים ולשמור על הטריטוריה שעליה הוא שולט, כי היא הייתה שייכת הלכה למעשה למלך מצרים. עבדיחפה, מלך ירושלים, כותב למלך מצרים שרוצים להרוג אותו ושהוא מתקשה לשמור על הטריטוריה, שלא באשמתו. כל מלכי כנען התלוננו על אותו הדבר וכולם ביקשו מהמלך עזרה צבאית. נשאלת השאלה היכן המבנים מתקופתו של מלך ירושלים. עיר זו מכוסה על ידי כל הערים היותר מאוחרות. מלך ירושלים מלך ב־1400 לפנה"ס, ועד לפני מאה שנה בנו במקום שכבות על גבי שכבות. לכן, יש הסבורים שסימן שזה לא ירושלים, וירושלים היא במקום אחר בכלל".
איך אפשר להגיד דבר כזה בהקשר של ירושלים?
"אי אפשר להגיד את זה, כמו שאי אפשר להגיד שהעי זה לא העי, רק שלגבי ירושלים האמירה כואבת לאנשים, ולגבי העי לא, וזו שטות, רק שבהקשר של ירושלים השטות הזו נתפסת כיותר פנומנלית.
"בעיר דוד יש גם את 'המבנה המדורג': יש עליו ויכוח גדול כמובן בין הארכיאולוגים, אבל חלק ניכר אכן מסכימים שמבנה מדורג זה הוא בן המאה העשירית ואולי הוא מצודת ציון. ישנן חפירות שבהן יש מבנים של ירושלים מתקופת בית ראשון, בתים כמו 'בית אחיאל', חותמות של ברכיהו בן נריהו הסופר וטביעות חותם של שפן, זאת אומרת שכל החבר'ה שאנו מכירים מהמקרא נמצאו בירושלים בחפירות בעיר דוד".
אתה מדמיין לפעמים מה היה למד ארכיאולוג שהיה חופר באדמה ומוצא בה את ישראל של ימינו?
"בוודאי, אנחנו מדברים על כך לא מעט. עיתונים לא יהיו קיימים, הם לא יחזיקו מעמד באקלים שיש פה. גם כל מה שמתנהל ברשתות החברתיות לא יהיה זמין, זאת אומרת שחלק גדול מהשיח של היום כלל לא יהיה קיים ולכן יהיה קושי לשחזר אותנו. הבתים, המוזיאונים ומוסדות הציבור יהיו קיימים, וכך גם כיתובים על מצבות ולוחות כתובים על המונומנטים שמעידים מי הוא זה שתרם אותם. אפשר יהיה ללמוד מכך רבות על היחסים שלנו עם הגולה, כמה מהלוחות האלה מופיעים בעברית, כמה בערבית וכמה ברוסית. יהיה מעניין מאוד".
