השנים האחרונות מסמנות פריחה של ממש בתחום מחקר הקבלה, בישראל ומחוצה לה: מדי שנה מתפרסמים ספרים חדשים, מאמרים ומחקרים המתמקדים בהיבטים שונים של המיסטיקה היהודית, ומציעים נקודות מבט חדשות להתבוננות על מכלול הכתיבה הקבלית. לאחרונה ראו אור שני ספרים של שתי חוקרות קבלה – ד"ר מלילה הלנר־אשד וד"ר ביטי רואי – על הספרות הקבלית, ואף ששני הספרים עוסקים בנושאים שונים לגמרי, ובעלי אופי אחר, שניהם מציעים מבט על רגעים מכוננים בספרות המיסטית היהודית, מתוך ניסיון בראש ובראשונה להבהיר אותם, להנגיש אותם, להציג אותם, ולאחר מכן גם לחלץ מתוכם מחשבה דתית רלוונטית שיש לה חשיבות לקורא הישראלי.
בשיחה איתן מספרות הלנר־אשד ורואי – שתיהן חוקרות במכון שלום הרטמן – על מחקריהן ועל התודעה הדתית שעולה מהם, וגם נותנות את הדעת לתופעה מעניינת: העובדה שמחקר הקבלה בישראל הוא תחום שניתן למצוא בו יותר ויותר חוקרות, בוודאי ביחס לתחומים אחרים במחשבת ישראל. נשים חוקרות קבלה באוניברסיטאות השונות הופכות לדמויות הדומיננטיות בדיסציפלינה הזו, ולא בכדי: ייתכן שהדבר קשור ישירות לאופיים של הטקסטים הקבליים, ולרוח הנשית שעולה מהם.
על הפנים של הא־לוהים
"מבקשי הפנים" (ידיעות ספרים), ספרה של ד"ר מלילה הלנר־אשד, המלמדת קבלה באוניברסיטה העברית, הוא תוצר של פרויקט ארוך שנים של פירוש ותרגום של האדרא רבא, מאמר מתוך ספר הזוהר המתאר מעין כינוס חירום של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו במטרה לעורר תיקון של העולם הא־לוהי ושל המציאות כולה. במסגרת הכינוס הזה ישנו תיאור מפורט – ונועז מבחינה תיאולוגית – של פניו של הא־ל. "ברוב סיפורי הזוהר אנו מוצאים שניים או שלושה מחבורתו של רבי שמעון בר יוחאי", אומרת הלנר־אשד. "מה שמיוחד בסיפור האדרא הוא שמדובר במעמד שבו כל התלמידים מתכנסים, וזה כבר סיפור מסוג אחר. יש כאן מעין ניסיון של רשב"י לחנוך את תלמידיו. הוא לא רק מגלה את סודות הא־לוהות, אלא הופך את תלמידיו לכאלה שעומדים ברשות עצמם. זה מאוד דרמטי".
מה מניע את תחושת החירום של האדרא רבא? למה הדחיפות?
"תחושת הדחיפות של הטקסט הזה נובעת בראש ובראשונה מן המחוזות שאליהם הולכת היהדות: מחוזות משכיליים, פילוסופיים, רציונליסטיים, ששומטים את הקרקע מתחת לרגליהם של אלו שרואים את הדת כאתר של יחסים וקשר עם א־לוהים. אם א־לוהים הוא סיבת כל הסיבות והשכל הפועל, ואין לנו שום קשר איתו, מה נשאר לנו? איך נראים חיים דתיים כאלה? עוצמת התגובה של האדרא רבא היא כעוצמת האלטרנטיבה. זה מצד אחד. מצד שני, זה לא שכולם ישבו וקראו את הרמב"ם. האדרא רבא היא לא רק תגובה: היא תוצר של אנשים שחשו שהיהדות כפי שהם מכירים אותה לא מספיקה להם. אלה אנשים חכמים, יש להם זמן ורצון, והם מנסים למצוא שפה דתית שתהדהד את החוויה הפנימית שלהם, את הדמיון שלהם. הם מחפשים את שפת הא־לוהות שאפשר יהיה לעמוד איתה בקשר".
הלנר־אשד נולדה וגדלה בירושלים, להורים שעלו מארצות הברית בשנות הארבעים. לפני כשלוש שנים נפטר בעלה, דרור, והיא אם לשניים. במשך חצי יובל שנים לימדה זוהר באוניברסיטה העברית בירושלים. היא עמיתה בכירה במכון שלום הרטמן, ולצד עבודתה האקדמית היא פעילה בפרויקט שנקרא "סולחה", המפגיש בין ישראלים ופלשתינים. אל מלאכת פירוש האדרא רבא, היא מספרת, ניגשה בחרדת קודש. "מאוד פחדתי לגעת בטקסט הזה", היא אומרת. "אני מאוד מכבדת טקסטים דתיים, בפרט של הזוהר, והחרדה הייתה בעיקר סביב מציאת הקול הנכון לדבר על דברים כאלה. רציתי לבקר אצל החכמים האלה, לא לבקר אותם. אני מבקרת מנומסת, אני מוכנה לעשות את העבודה ולהקשיב בענווה, ומצד שני אני כל הזמן חייבת לשאול את עצמי למה הטקסט הזה כל כך מדליק אותי, למה בכלל חשוב שעוד מישהו יֵדע עליו.
"אני חושבת שהכלי הראשון בגישה לטקסט כזה הוא המבט על הטקסט ועל עולמנו, הניסיון להבין כל משפט בתוך השפה של העולם הזוהרי, וכיצד הוא מהדהד אצל חז"ל. בהמשך השתמשתי בכלים נוספים, כגון טקסטים מחוץ לעולם היהודי שעוסקים בתודעה. אנחנו מדברים על אנשים שמתארים בתמונות תקריב דברים שלא קורים במציאות שלנו. מהו מישור המציאות הזה, שבו הם מסוגלים לתאר את הנחיריים של הפנים של א־לוהים? כדי לענות על השאלה הזו השתמשתי במחקרים על מצבי תודעה, ששייכים לפסיכולוגיית המעמקים של אריך נוימן, ובהמשך חיברתי את הדברים גם לתובנות מדתות המזרח, שאני עסוקה בהן מאוד".
מצאת נקודות דמיון בין יסודות מסוימים בדתות המזרח לבין האדרא רבא?
"מצאתי יותר מאשר נקודות דמיון. אני חושבת שמי שמכיר דתות שאינן הדתות המונותיאיסטיות נוטה פחות להיבהל כשהוא נתקל בדימויים מרעישים שמתארים את הגופניות הא־לוהית. אחד הדברים המיוחדים בעולם של ההינדואיזם, וגם בפסיכואנליזה, הוא חוסר הפחד. אתה נכנס אל תוך הסמלים האלה של גוף וארכיטיפים, ופתאום זה פחות ביזארי, פחות בלתי נהיר. אתה יודע מה לעשות עם זה. במאה ה־21 כבר אפשר לדבר על הא־לוהות כאחדות. אנשים מבינים מה זה ולא מתעלפים מזה, כי הם מכירים את העיקרון הזה מהתורות הבודהיסטיות. אני מרגישה שכשם שרבי נחמן לא כתב לדורו, אלא לדורנו, כך גם האדרא רבא מתאים יותר לדור שהוכשר במובן הזה שיש לו אוזניים לשמוע מושגים שבעבר היינו מצטמררים מהם".
הצעה דתית חדשה
בספרה פורסת הלנר־אשד כמה מן העקרונות הבסיסיים שעולים מן האדרא רבא, כשהראשון שבהם הוא העיקרון של הא־לוהות המתפתחת. "זה נושא מדהים", היא אומרת. "עולה משם שלא רק המאמין עובר תמורות, אלא גם הא־לוהות עוברת תמורות, בין מצבים מאוד מופשטים ועלומים למצבים שקשורים יותר אלינו. עיקרון נוסף הוא הדין, והקשר בין דין ורוע: יש כאן ניסיון לחשוב על כל הפרקטיקות שאפשר לנקוט במפגש עם כוחות דין בעולם. זו לא תפיסה של העולם כניטרלי ושל הרע כהעדר של הטוב, אלא תפיסה שמכירה בכך שיש בעולם כוחות דין, והשאלה היא איך אפשר לעבוד איתם.
"אבל הדרמה הגדולה של האדרא רבא בעיניי היא המניפסט התיאולוגי הנועז שלו. האדרא רבא מציע שפה מאוד מיתית לדבר על הדת, שפה של גופניות ושל פיזיות, ואנחנו זקוקים לשפה כזו היום. דת ישראל צריכה הרחבה של המנעד הלגיטימי של שפה דתית. זו דת שמצטיינת בדיסקורסיביות, בהבחנות ובחלוקות, אבל היא זקוקה גם לפן של הא־לוהות כמקור הכול, של האפשרות שלנו להגיע בתפילה למעמקים, לפנות לפנים של הא־לוהות שקשורים לחיים ולאהבה.
"זו בקשה לא רק כלפי הא־לוהות, אלא גם כלפי עצמנו: שנצליח לפנות באמצעות התודעה שלנו, עם כל העצבנות שלה והסחות הדעת שלה, אל הפנים הא־לוהיות כדי להתרכך ולהירגע, ולהיעזר בזה בחיים שלנו. זו הצעה מדהימה, נועזת, של אנשים שרוצים להיות בתוך העולם שלהם, הם לא רוצים לעזוב אותו ורק להמריא. זה כל כך יהודי להגיד: אנחנו נעשה את העבודה, זה באחריותנו. זה קנה אותי.
"אני לא אדם אורתודוקסי, אך אני אדם מאוד מאמין, והתרבות הדתית שלי יקרה לי. אני שואבת השראה מעולם כל כך נועז, שמוכן להגיד: בואו נדבר שפה אחרת, בואו נראה איך אפשר לגשת לחומרים האלה ולהציע את כל ההצעות האלה, גם אם את חלקן אני לא מקבלת. אני רוצה להראות מה יהודים יכולים לעשות, איזו שפה דתית הם מסוגלים להציע".
יש בזה גם משהו מאיים: להיכנס לרזולוציות תיאולוגיות כאלה, שמתארות את הגופניות הא־לוהית ממש.
"נכון. צריך אומץ כדי לראות מה כתוב שם, וצריך להחליט שלא מפחדים, שמסתכלים פנימה ועושים את זה. אבל אפשר גם להקל על הפחד. העמדה שלי כחוקרת וכמורה היא ממש לא עמדה של מי שלעסה ואכלה ושתתה כמה שנים את הטקסט, ועכשיו אני אשב למעלה ואסביר לאנשים למטה מה אומרת האדרא רבא. נכון, ביליתי שעות נוספות עם הטקסט הזה, ורק התרגום לעברית (שנעשה יחד עם אברהם לידר. א"ה) ארך שלוש שנים, אבל החוויה היא לא חוויה שבה אני מבינה ואני אסביר לכם, אלא אני מעוניינת להוליך אנשים בגלריה הזו, ולהגיד: תראו מה יש כאן, יש כאן משהו נורא מעניין. במובן הזה, אני רואה את עצמי כמדריכה בתערוכה. יש לי הידע, אבל גם לקהל שלי יש ידע, ואני לא רוצה לסגור אפשרויות. אני לא נמצאת כאן כפוסקת אחרונה, אלא כדי לפתוח אפיקי פרשנות".
ספריהן של ד"ר מלילה הלנר־אשד וד"ר ביטי רואי. צילום: מרים צחי
שכינה נוכחת וחסרה
ספרה של ד"ר ביטי רואי, המלמדת באוניברסיטת בן גוריון, עוסק בטקסט אחר לגמרי מן הספרות הזוהרית: תיקוני הזוהר. "אהבת השכינה" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן) הוא מחקר עב־כרס על הקורפוס הקבלי הזה, שהפך לחלק מהקאנון של ספר הזוהר, אך שונה ממנו בתכלית. רואי פענחה את הטקסטים הסבוכים של תיקוני הזוהר, ומצאה את החוט המקשר ביניהם: השכינה, מן הדמויות הדומיננטיות בז'אנר הקבלי הזה.
"תיקוני הזוהר הוא קורפוס שכולל כמה כתבים שנכתבים דור אחרי ספר הזוהר, בין סוף המאה ה־13 לתחילת המאה ה־14. בין היתר נכללים בו קטעים שנקראים 'רעיא מהימנא' ונמצאים בתוך ספר הזוהר, וכתבי יד נוספים", אומרת רואי. "עין מיומנת מסוגלת לזהות את הסגנון של בעל תיקוני הזוהר. יש כאן עניין של דגש, של מה מעניין אותו, בדומה אולי ליצירות אמנות: כשאתה מזהה טביעת יד של אמן, אתה יודע לשייך לו יצירות מסוימות. מה שמאפיין את תיקוני הזוהר הוא סוג של אינטרס דתי, כיוון מיסטי, שלא נמצא אצל מקובלים אחרים; מינוחים מסוימים כמו ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה; עניין רב באימננטיות הא־לוהית במציאות, בשונה מהזוהר שמדבר על האצלה מדורגת, ועוד".
רואי, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת בירושלים. במשך ארבע שנים גרה עם משפחתה בריברדייל, ניו יורק, שם לימדה בתוכנית להסמכת רבנים בישיבת "חובבי תורה", ובשטרן קולג' של הישיבה יוניברסיטי. בעבר לימדה בחוגים למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן גוריון. אל מחקר ספר תיקוני הזוהר הגיעה מתוך עיסוק בתורתו של רבי נחמן מברסלב. "קראתי הרבה רבי נחמן, וגיליתי שאי אפשר להבין אותו כראוי בלי רקע בספרות תיקוני הזוהר. תיקוני הזוהר תמיד היה טקסט חידתי, קשה מאוד להבנה, ורציתי לפצח אותו. שמתי לב שיש כאן משהו אחר, שהכתיבה שונה מאוד מן הכתיבה של הזוהר: הזוהר הוא ספר מסודר שיש לו נרטיב, ואילו תיקוני הזוהר הוא ספר אינטנסיבי, דחוס, אסוציאטיבי, עם הרבה שמות וגימטריות".
גרשם שלום דרש את התכונות האלה לגנאי. הוא כותב על ספרות תיקוני הזוהר שהיא "דלה ונמוכה בהרבה מזו של הזוהר", שהיא אסוציאטיבית באופן מופרז ושהיא כמעט לא ראויה להתייחסות.
"נכון. היה פער רציני בין ההתקבלות של החיבור הזה בתולדות ישראל לבין המעמד שלו במחקר. גרשם שלום אהב את ספר הזוהר, את הסדר המופתי שלו, ולא בכדי הוא הקדיש לזוהר שני פרקים בחיבורו 'זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית'. אין ספק שהסטקטו של ספר תיקוני הזוהר הפריע לו, סגנון שבעולם האמנות נקרא לו רוקוקו. זה לא הסגנון שהוא אהב. אני מצאתי עושר מאוד רציני בספרות הזו, וניסיתי לגלות מה האג'נדה שלה".
הכיוון המיסטי שמאפיין את ספרות תיקוני הזוהר כולל עיסוק אינטנסיבי בשכינה. השכינה, מסבירה רואי, איננה רק ההיבט הנשי של הא־לוהות, אלא גם א־לוהות נוכחת, שוכנת, לא טרנסצנדנטית. זו א־לוהות אנושית יותר, שמזוהה עם מילים כמו "נפש" ו"לב", ועם המילה "אני". בהתאם לכך, מפתח בעל תיקוני הזוהר את מה שרואי מכנה "תיאורגיה של אמפתיה". "תיאורגיה היא השפעה אנושית על הא־לוהות", היא אומרת. "התיאורגיה של תיקוני הזוהר היא תיאורגיה של אמפתיה, של אכפתיות. השכינה יצאה לגלות, יש שבר בא־לוהות והמקובל צריך להיות עם השכינה, לדאוג לה. כשהוא כורע ברך הוא מרים אותה, כשהוא מתעטף בציצית הוא עוטף אותה, ובתיקוני חצות, כשהמקובל יושב ומקונן על השכינה, הוא מצטרף לסבל שלה. זה סוג אחר של קבלה, קבלה רגשית, שמפתחת בך אמפתיה: אתה צריך קודם לשהות בסבל הא־לוהי, להיות שם, להיכנס לנעליים הא־לוהיות, ומכיוון שא־לוהים הוא מושלם, השכינה היא האופן שבו אפשר להתחבר לסבל הזה".
והיא גם לא שלמה.
"נכון. השכינה נמצאת במציאות החסרה, הבלתי שלמה. היא הצד של הא־לוהות שזקוק לאדם. יש כאן א־לוהות שמבקשת מהאדם עזרה. השכינה מזוהה עם מה שחסר, שאין בו ממש, שלא מייצג את הא־לוהות במיטבה, אלא את הא־לוהות בחסרונה. זו גם א־לוהות שהיא תלוית הקשר: היא לפעמים כך ולפעמים כך. בתיקוני הזוהר, הא־לוהות הזו נקראת לפעמים 'אולי', או 'כלאחר יד', או 'סוד האפשר'. זו א־לוהות שהיא אפשרית: היא לא הכרחית והיא לא ודאית, אלא קונטינגנטית – כמו המציאות עצמה. זו הא־לוהות שמעניינת אותי – לא הא־לוהות המושלמת, אלא הא־לוהות שנמצאת איתך, במציאות שלך, שתובעת משהו מן האדם ואומרת לו: תחשוב עליי תמיד ואל תעזוב אותי. היא תובענית בגלל שהיא חסרה. א־ל מושלם לא צריך אותך, ואילו השכינה צריכה אותך".
לא נקצץ לך את הכנפיים
לאורך הדורות השפיע תיקוני הזוהר על עולם הקבלה והחסידות, אך גם על דמויות כמו הגאון מווילנא, הרב קוק וחיים נחמן ביאליק, שכתב בשיריו על כנפי השכינה השבורות. "כל אחד מצא משהו אחר בספר הזה", אומרת רואי. "הגאון מווילנא, למשל, התעניין מאוד בסיפור של הגאולה שקשורה ללימוד תורה. החסידות, מצד שני, שאבה מתיקוני הזוהר את המונחים הבסיסיים 'לית אתר פנוי מיניה' ו'מסובב כל עלמין'. אלה מונחים שלא מופיעים בזוהר, שמאמין כאמור בהאצלה מדורגת של הא־לוהות, לעומת ספרות תיקוני הזוהר שמאמינה באימננציה. אחר כך זה מחלחל גם לרבי נחמן מברסלב, שכותב על בת המלך שאבדה, וגם לחב"ד".
רואי נזהרת מלראות בספרות תיקוני הזוהר גילוי מוקדם של תודעה דתית פמיניסטית. "זה לא בהכרח המצב", היא אומרת. "אדרבה, הרבה פעמים דווקא האלהה של נשים הולכת בד בבד עם דמוניזציה שלהן. אבל אני כן חושבת שיש כאן פוטנציאל לתודעה דתית נשית, מתוך אמירה שהנשיות הכרחית לעבודה דתית רצינית. אין מסלול עוקף, וחייבים להתמודד עם הפן הזה של הא־לוהות. ברגע שאתה מדגיש את הא־לוהות הנשית, אתה לא יכול להמשיך ולתאר עולם דתי שבו יש מקובלים גברים וא־ל גברי. אתה חייב להתייחס לעובדה שגם הנשיות היא חלק מהא־לוהות.
"יש בתיקוני הזוהר טקסטים עוד יותר נועזים בכיוון הזה. למשל, יש דימוי של סימני ניקוד, שמגדיר את השכינה כנקודה, ומתאר שלושה מצבים אפשריים של השכינה: חיריק, שורוק או חולם. כשהשכינה היא חיריק, כשהיא נמצאת מתחת לאות, היא מדוכאת. כשהשכינה היא שורוק היא נמצאת בקו ישר עם האות, ובזיווג עם הזכר. אבל המצב האידיאלי, העתידי, הוא המצב שבו השכינה היא חולם: היא נמצאת למעלה. זו תפיסה מרתקת. היא אומרת למעשה שהאישה גבוהה מן הגבר, וזה המצב האידיאלי. מכאן גם שצריך להאזין לאיכות הנשית של הא־לוהות, ולחפש אותה בלידה, בנשיות, בזוגיות".
אני שואל את רואי ואת הלנר־אשד, ואת עמיתתן, המשוררת וחוקרת הקבלה ד"ר רות קרא־איוונוב־קניאל שהצטרפה לשיחה, על הדומיננטיות של נשים בתחום חקר המיסטיקה היהודית. לא מדובר בתופעה חדשה – בין חוקרות הקבלה הבולטות ניתן למנות את רבקה ש"ץ־אופנהיימר המנוחה, תלמידתו של גרשם שלום, וכן שורה ארוכה של חוקרות חשובות ובהן ברכה זק, רחל אליאור, חביבה פדיה, מיכל אורון, שפרה אסולין, מור אלטשולר ואחרות – אך בשנים האחרונות היא בולטת במיוחד, בין היתר בהשוואה לתחומים אחרים בחקר מחשבת ישראל – ספרות חז"ל, הגות העת החדשה, חקר המקרא והתלמוד – שבהם קשה למצוא דומיננטיות כזו של חוקרות.
"הגעתי אל חקר הקבלה כשחיפשתי מקום ללמוד בו תורה", אומרת רואי. "חיפשתי מקום רציני ללמוד בו. באותה תקופה נפתח 'בית מורשה'. ראיתי את תוכנית הלימודים והתלהבתי, אך כשהגעתי לריאיון הבנתי שהכוונה היא שאשב מאחורי מחיצה במהלך הלימודים. זה היה בתחילת שנות התשעים. אמרתי תודה רבה, ונרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית. האוניברסיטה הייתה המקום היחיד שבו אישה דתייה הייתה יכולה ללמוד תורה באותם ימים. הלכתי לחוג למחשבת ישראל כיוון שרציתי לימוד אינטנסיבי מבחינה דתית, וגם בגלל שגם החוג לתלמוד לא היה מזמין במיוחד עבור נשים – למדו ולימדו שם בעיקר בוגרי ישיבות וגברים מבוגרים. היו לי מורים נפלאים, בהם משה אידל ויהודה ליבס, ואני זוכרת רגע שבו ישבתי וקראתי את מאמרו של ליבס 'זוהר וארוס', והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
"גם כשאני רציתי ללמוד זוהר ומיסטיקה יהודית, לא היה מקום מלבד האוניברסיטה", מסכימה הלנר־אשד. "אני מודה לאקדמיה על הלימוד והכלים שרכשתי. האקדמיה הייתה המקום היחיד שאמר: אם את מוכנה לבוא ולעשות את העבודה הזו, את מוזמנת. זה יהיה מאוד קשה, זה לא בעברית, זה משהו אחר, אבל לא נקצוץ לך את הכנפיים".
לשחק על מגרש פתוח
"אני חושבת שהנושא של הדומיננטיות של נשים בחקר הקבלה משלב סוציולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה", אומרת קרא־איוונוב־קניאל. "אם נתחיל מהמקרא, חקר המקרא לאור תובנות מגדריות התפתח בקרב נשים נוצריות שרצו להחזיר אליהן את המקרא. אחר כך החלו נשים דתיות לעסוק בתיאולוגיה ובתלמוד, בניסיון לדבר בשפת הגברים, אבל היום אנחנו נמצאות בשלב שבו אנחנו לא צריכות להוכיח שאנחנו יכולות לעשות את זה טוב יותר מגברים. הקבלה, וספר הזוהר בפרט, מעניקים לנו מענה מאוד פתוח.
אנחנו לא צריכות להוכיח שאנחנו מדברות את שפת ההלכה ויודעות לפרק סוגיות, אלא יש לנו חירות לפרק את הטקסט הזה, לעסוק בקבלה ובזוהר בהשראת היצירתיות הזוהרית. משהו בספרותיות ובארס־פואטיות של הזוהר נותן לנו חירות. אני לא צריכה להילחם על המקום שלי בטקסט: הטקסט פתוח בפניי. האופי שלו, הנזילות שלו, המשחקים המגדריים שלו, שאלת הזהות שמתעצבת מחדש והדינמיות שלו – כל אלה מאפשרים לנו לעסוק בטקסטים האלה באופן חופשי".
הלנר־אשד: "לחקור קבלה זה לשחק על מגרש שהוא הרבה יותר פתוח והרבה פחות תפוס מכל הפינות שלו. יש כל כך הרבה פינות עלומות וסתומות שיד אדם לא נגעה בהן, בשדה הקבלי בכלל ובעולם הזוהרי בפרט. אני חושבת שהעובדה שהטקסטים הללו לא היו לחם חוקה של הלמדנות היהודית לאורך הדורות מעניקה לנו המון חירות. אין כאן מסורת למדנית ארוכה שאנחנו צריכות להתאים את עצמנו אליה. ויש דבר נוסף, והוא העובדה שגם אם לא מסתכלים על הקבלה מזווית מגדרית הטקסט הזה עסוק כל הזמן בשאלות של נקביות ונשיות, וזה נושא שמעניין אותנו. אני אוהבת חז"ל ומקרא וחסידות, אבל איפה יש מין עולם כזה שמקדיש כל כך הרבה מקום לשכינה? כשאני קוראת את זה, אני מרגישה פתאום שאני בתוך השיחה, גם אם מדובר בטקסטים שנכתבו על ידי גברים בימי הביניים".
"עבורי, הקבוצה של חוקרות הקבלה היא גב אינטלקטואלי ורגשי", אומרת קרא־איוונוב־קניאל. "מבחן הקיימות של נשים שיש להן קול, שיש להן גב, מוכיח את עצמו. לאישה לבד קשה להשמיע קול ולכתוב, במיוחד בזירה אקדמית שהיא גברית מאוד, אבל כשיש קבוצה שיש לה נוכחות נשית בולטת, והיא עוסקת בתמות נשיות כל כך, זה נותן הרבה כוח".
