פרשת אמור ממשיכה את העיסוק בקדושת הא־ל, העם והזמן, אלא שהמבנה הייחודי שלה והנושאים הנכללים בה מציגים נושאים אלה מנקודת מבט שונה. אתחיל מסוף הפרשה, המציג את סיפורו של המקלל.
פתיחת הסיפור מבהירה שהאיש המקלל שעומד במרכז הפרשייה אינו שייך למחנה ישראל באופן מלא: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אם בפרקים הקודמים הודגשה החשיבות של ההפרדה בין ישראל והעמים, המושגת על ידי הקפדה על הנהגות שאינן תואמות את אלה של העמים – "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ, כו) – הרי כאן הפרדה זאת מופרת.
השפעה לעולם האלוהי
התולדה הסיפורית של מציאות זו היא מאבק בין שני אנשים בתוך המחנה: "וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי". לשם השוואה, בשמואל ב, יד מתואר בלשון דומה מאבק בדוי בין שני אחים, אשר מתרחש דווקא בשדה אשר מחוץ למקום היישוב: "וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה". מה שקורה בתוך המחנה מלמד על יושביו ומשפיע על היתכנות קיומו, ועל כן הוא בעל חשיבות גבוהה. בין השאר יעיד על כך סוף הסיפור שבו המקלל מוּצא אל מחוץ למחנה.
סופה של המריבה בין שני האנשים חורג מן המישור האנושי ומוּחל על הא־ל: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל". כך מתברר שהעולם האנושי והעולם האלוהי אמנם נבדלים זה מזה, אך משפיעים האחד על השני. התנהגות לא ראויה במחנה ישראל משפיעה על הקשר שבין האדם והא־ל ואף פוגעת ישירות בשמו. אם בפרקים הקודמים הודגשה הדרישה האלוהית לשמור על צדק חברתי־אנושי, ונרמזה ההשפעה שיש לאופי החברה בישראל על שמו של הא־ל, הרי כאן יש ביטוי אחר לאותה מערכת יחסים: אי־שמירה על הפרדה בין ישראל והעמים מולידה הפרה של הקשרים הטובים בתוך מחנה ישראל, ואלו משפיעים על שמירת שמו של הא־ל וקדושתו.
בתוך סיפור המקלל ממוסגרים חוקים העוסקים בפגיעה בשם ה', כדוגמת "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת", לצד חוקים העוסקים בפגיעות גופניות באדם ובבהמה, כגון "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת". חומרת העונשים המוטלים על האדם הפוגע בכל אחד מן החוקים מלמדת על חומרת המעשים. אולם מה הוא הקשר הפנימי בין החוקים הנכללים במקבץ החוקים הקצר הזה? ומה היא הזיקה בינם לבין סיפור המסגרת? העיקרון שהודגם בסיפור המקלל, שלפיו ישנו קשר בין העולם האנושי והעולם האלוהי, יכול לספק הסבר מניח את הדעת לשאלות אלה. על בסיס עיקרון זה, רצף החוקים מציג לא רק את החשיבות של שמירת שלמות האדם והבהמה אלא אף את הזיקה בינם לבין שמירת קדושתו של הא־ל.
מן הקודש לכלל ישראל
הרחבת המבט אל ראשית הפרשה עשויה לשפוך אור נוסף על החוט המקשר בין החוקים הנלווים אל סיפור המקלל: הפרשה נפתחת בחוקי האבלות והנישואין של הכוהנים. לאחר מכן עוברים הפסוקים לעסוק בשמירת השלמות הגופנית של הכוהנים ומדגישים את האיסור על כהן שאינו שלם, באופן זמני או תמידי, להתקרב אל הקודש ולעבוד בו. מכאן מוקדשים הפסוקים להדגשת החשיבות של שלמות הקרבנות, תוך הבהרה שכל בעל מום לא יוקרב במשכן. חוקים אלה מוצגים ככאלה שנועדו לשמור על קדושת הא־ל.
נמצא, אם כן, שראשית הפרשה, כמו גם אחריתה, עוסקות בשלמות האדם והבהמה ובזיקה שבין שלמות זאת וקדושת הא־ל. מונחים המופיעים בשני חלקי הפרשה מהדקים את הקשר ביניהם. לדוגמה, המונח "מום" כתיאור של פגיעה גופנית מוזכר הן בחלקים הפותחים את הפרשה, ביחס לכהנים ולקרבנות, והן בחלק החותם את הפרשה, ביחס להטלת פגם באדם [כד, יט־כ]. בדומה, המונחים "שבר" ו"עין" מופיעים כביטויים לפגיעה אנושית לא רצויה בשני חלקי הפרשה. אף הגֵּר מוזכר בשני החלקים – כמי שמחויב בשלמות הקרבן [כב, יח], ברגימת המקלל [כד, טו] ובשמירת שלום האדם והבהמה שבמחנה [כד, כב].
ובכל זאת, שני הבדלים חשובים קיימים בין ראשית הפרשה לחתימתה: מה שהוצג בראשית הפרשה כחוקים מצומצמים הנוגעים לכוהנים ולעולם המשכן והקרבנות בלבד מתרחב באמצעות סיפור המקלל והחוקים הנלווים אליו לעקרונות הנוגעים לכלל ישראל. ראשית הפרשה מדגישה את החשיבות בשמירת שלמות האדם והבהמה המתקרבים אל הקודש, ואולם חתימתה בחוקים העוסקים בשלמות האדם והבהמה אשר בתוך המחנה. בנוסף, הדגש של הפסוקים הפותחים את הפרשה הוא שמירת קדושת הא־ל, כפי שחוזרים ומזכירים הפסוקים פעם אחר פעם: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי" [כב, ב]. בחתימת הפרשה מוצג הקשר שבין התחומים, אך הדגש מוּשׂם דווקא על שמירת שלמות המחנה.
אף כי סיפור המקלל חריג בתוך רצף הנושאים של הפרקים וסגנונם, דרך ניסוחו והחוקים הנכללים בו מתבססים על העקרונות שנוסחו בראשית הפרשה ואף על עקרונות רחבים יותר שהוצגו בפרקים הקודמים בספר ויקרא. סיפור המקלל מקפל בתוכו עקרונות יסוד ומביא אותם לידי יישום בחוקים הנוגעים לפגיעה בא־ל, באדם ובבהמה ובקשר הקיים ביניהם.
