מסלול חייו המקצועיים של פרופ' מרדכי עקיבא פרידמן מתחיל במקום הולדתו: פילדלפיה שבארה"ב. כשהחליט להקדיש את חייו לחקר היהדות, הבחירה הטבעית שלו הייתה באוניברסיטה המקומית, אוניברסיטת פנסילבניה, במחלקה ללימודי יהדות. במקרה לימד שם באותה תקופה פרופ' שלמה דב גויטיין, מי שנחשב לגדול החוקרים של "הגניזה", המטמון העצום של כתבי־יד יהודיים שנמצא במאה ה־19 בבית כנסת ישן בקהיר. פרידמן הפך לתלמיד קרוב של גויטיין, והפך את חקר הגניזה למפעל חייו ואת עצמו לגדול חוקרי הגניזה של הדור הנוכחי; מעמד שמזכה אותו בפרס ישראל לחקר מדעי היהדות.
רצף של תיעוד
פרידמן מסביר את ייחודה וחשיבותה של הגניזה: "בכל בית כנסת בתפוצות היה מקובל שכתבי קודש לא משליכים לאשפה, אלא מניחים במקום מיוחד, וכשמצטברת כמות גדולה של מסמכים לוקחים אותם לקבורה. כך נעשה גם בבית־הכנסת של 'הירושלמיים' [שבו נהגו להתפלל לפי המנהג הארצישראלי הקדום; י"ש] בקהיר העתיקה. אבל בגניזה של קהיר קרו שני דברים מיוחדים: מצד אחד, הכתבים שהונחו שם, החל מהבנייה המחודשת של המקום בראשית המאה ה־11, לא הובאו מעולם לקבורה. הייחוד השני הוא שמסיבה כלשהי לא הונחו שם רק כתבי קודש, אלא גם מסמכים בעלי אופי יומיומי: מכתבים מסחריים, שטרות של קנייה ומכירה, ועוד".
פרידמן אומר שעולם המחקר לא יודע בוודאות את הסיבה לשתי התכונות המיוחדות האלה, אבל ישנן השערות שונות: "גויטיין העלה השערה שהכתבים שהונחו בקהיר לא הובאו לקבורה משום שבתקופה שנבנה בית הכנסת מחדש היה כנראה אירוע של פגיעה ביהודים בשעת לוויה של אחד מבני הקהילה. אז אולי הוחלט שאת בני האדם אין מנוס מלקבור למרות סכנת הפגיעה, אבל את הכתבים אפשר להשאיר במקומם". את התכונה הייחודית השנייה מנסה פרידמן להסביר בהשערה משלו: "חשבתי שייתכן שיהודי קהיר הושפעו מ'ספר יצירה' [מהספרים הקדומים ביותר של המיסטיקה היהודית. י"ש], שטוען שלאות העברית יש קדושה מצד עצמה, ולא משנה מה תוכן המסמך. אבל מכיוון שלהשערה הזו אין שום הוכחה, לא פרסמתי אותה מעולם בשום מאמר מדעי".
כך או כך, הצירוף של שתי התכונות הללו הביא לכך שהגניזה בקהיר הפכה לאוצר בלום של מסמכים מכל הסוגים, המתעד את עולמם של יהודי קהיר ויהודי ארצות המזרח בכלל. בסך הכול, לפי ההערכות, מדובר בכחצי מיליון קטעי מסמכים. רבים מהמסמכים קרועים וקטועים, ויש צורך בעבודת נמלים כדי לחבר ביניהם או לשער מה נכתב בחלקים החסרים של המסמך. באירוניה הלאקונית שלו פרידמן מכנה זאת "אתגר מספק", ומוסיף: "ביקרתי פעם בביתו של גויטיין, כדי להתייעץ איתו על פענוח של מסמך מסוים. נכנסה אשתו ושאלה אותו: למה אתה עובד על דברים כל כך קשים. והוא ענה לה: אלה הדברים הכי מעניינים".
פרידמן: "התקופה העיקרית שהגניזה מכסה היא בין המאות ה־11 וה־13, ולכן היא מכונה 'התקופה הקלאסית'. שם יש רצף עצום של תיעוד, כמעט מכל שנה. בתקופות אחרות פחת משום מה השימוש בגניזה – גם את הסיבה לכך אנחנו לא יודעים בבירור – אבל עדיין יש חוקרים של המאות ה־15 וה־16 שמוצאים בגניזה מסמכים חשובים ומעניינים".
באמצע המאה ה־19 החלו להתגנב לעולם מדעי היהדות השמועות על האוצר הטמון בקהיר. תחילה היו אלה תיירים שקנו בשוקי העתיקות כמה קטעים שהוברחו מהגניזה: "שתי אחיות קנו בשוק בקהיר דף מהמקור העברי של 'ספר בן סירא' (מהספרים החשובים ביותר של 'הספרים החיצונים' שלא נכנסו למקרא, הדומה באופיו לספר משלי. י"ש). עד אז לא נמצא בשום מקום כתב־יד עברי של הספר הזה. הדבר הגיע לאוזנו של פרופ' שניאור זלמן שכטר, אחד מחוקרי היהדות המובילים של התקופה שישב באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. שכטר שמע עוד קודם על הגניזה בקהיר, אבל חשב שיש אוספים חשובים ממנה בספריות באירופה. כשהבין מה האוצר שנמצא בקהיר, הוא 'עשה תשובה' וגייס כסף כדי לקנות את כל האוסף שנמצא שם. ואמנם, רוב חומרי הגניזה נקנו על־ידי שכטר, והאוסף החשוב ביותר של הגניזה נמצא עד היום בקיימברידג'".
דרושה הסכמת האישה
העבודה הגדולה הראשונה שעשה פרידמן בחקר הגניזה, שהפכה לימים לעבודת הדוקטורט שלו ולספרו הראשון, עסקה בחקר הכתוּבות שנמצאו בגניזה. "הפרויקט הגדול של גויטיין היה מפעל בן כמה כרכים, שביקש לתעד את החברה היהודית הים־תיכונית של המאות 13־11 על פי מסמכי הגניזה. בשלב מסוים גויטיין ביקש ממני לעזור לו בעבודה על הכרך השלישי, שהיה אמור להתמקד בחיי המשפחה. לשם כך קראתי, בין היתר, אלפי קטעים של גניזה וזיהיתי בתוכם קטעים של עשרות כתובות, שנכתבו לפי המנהג הארצישראלי הקדום, ששונה מהנוסח הבבלי שבו אנחנו משתמשים עד היום. עיקר השוני הוא בעובדה שבנוסח הארצישראלי יש ממד מסוים של הדדיות בין הגברים לנשים. בכתובה הארצישראלית הנישואין מכונים 'שותפות', ונכתב במפורש שאם אחד הצדדים, הן הגבר והן האישה, אינו רוצה בהמשך השותפות, יש לתת גט. כנראה שגם את הגיטין והכתובות האלה היו נותנים הגברים לנשים, ולא להיפך, אבל הקביעה היא שבכל מקרה על בית הדין לכפות את הבעל לתת גט".
הנושא השני שחקר הוא סוגיית הפוליגמיה: "חרם דרבנו גרשום על נישואי אישה שנייה נקבע בסוף המאה העשירית, בערך באותה תקופה שבה החלה הגניזה בקהיר. אבל כידוע, יהדות המזרח לא קיבלה את החרם ובאופן רשמי אפשרה לאנשיה לשאת יותר מאישה אחת. יחד עם זה, עד היום רווחה במחקר ההנחה שבפועל רק במקרים נדירים מאוד קרה שגבר יהודי התחתן עם שתי נשים.
"המחקר שלי בגניזה הראה שהמקרים האלה לא היו כל כך נדירים. אמנם הרוב הגדול של הגברים נישאו רק לאישה אחת, אבל בגניזה לבדה מצאתי 70 קטעים שעוסקים בפוליגמיה, ביניהם כמה עשרות שמתארים נישואים כאלה הלכה למעשה, והיו מקרים שהדבר ממש הותר במפורש, כמו במקרה של גבר ששהה זמן רב הרחק מביתו לצורכי מסחר. יחד עם זה, גם בנושא הזה הגניזה משקפת את הגישה הארצישראלית, שהיא יותר מחמירה ביחס לפוליגמיה מהגישה הבבלית. בארץ ישראל, למשל, קבעו שהתנאי לנישואין שניים הוא שהאישה הראשונה מסכימה לכך, ואם היא לא הסכימה הנישואין השניים אמנם תקפים, אבל האישה הראשונה יכולה לתבוע גט ולזכות גם בגט וגם בקבלת כל דמי הכתובה".
הפרויקט הגדול השלישי שלו נקרא "ספר הודו". גם הוא היה יוזמה של גויטיין, שפרידמן היה זה שמימש אותה. "בגניזה יש הרבה תיעוד על עולם המסחר היהודי בין ארצות האסלאם והמזרח, במיוחד עם הודו. יש שם כ־500 מכתבים כאלה, שהם מקור בלעדי לעולם המסחר בין המזרח הקרוב והרחוק בימי הביניים. זה היה המחקר הראשון של גויטיין, אבל הוא נטש אותו כדי לעסוק בספר הגדול על החברה היהודית הים־תיכונית. בערוב ימיו הוא פנה אליי וביקש ממני להמשיך את המפעל הזה. ואכן, הוצאתי לאור שישה כרכים שעוסקים בנושא הזה; שלושה מהם עוסקים בסוגיית המסחר באופן כללי, ושניים עוסקים באופן ספציפי בסוחר חשוב שנקרא חלפון, שסחר לא רק עם הודו אלא גם עם ספרד, והפך לידיד של רבי יהודה הלוי. למעשה, מהתכתובת שבין אותו חלפון לר' יהודה הלוי יש בידינו המסמכים היחידים בכתב ידו של יהודה הלוי, וגם תשובות לעניינים שונים שקשורים בו, כמו למשל מתי בדיוק הוא כתב את 'הכוזרי'".
פרויקטים אחרים של פרידמן היו כתיבת מילון לשפה הערבית־יהודית – ערבית שנכתבה באותיות עבריות והייתה למעשה ניב ספציפי של השפה הערבית: "רוב מסמכי הגניזה מהתקופה הקלאסית שלה כתובים בערבית־יהודית, ולמעשה מהמסמכים האלה ניתן ללמוד הרבה גם על השפה הערבית עצמה באותן מאות". הוא חקר גם את חיי הרמב"ם, ובעיקר את הביוגרפיה והכתיבה של בנו, רבי אברהם בן הרמב"ם.
אני שואל את פרידמן על הטענות שלפיהן הרמב"ם התאסלם מאונס בתקופה מסוימת, ועל כך שבנו עסק בפרקטיקות סוּפיות (קבוצה מוסלמית המתאפיינת בגישתה המיסטית לדת). פרידמן מאשר: "היסטוריון ערבי חשוב כתב במאה ה־12 שהרמב"ם קיבל על עצמו את דת האסלאם למראית עין, משום שבתקופתו נכבשה ספרד שבה חי על־ידי המוואחדון, כת מוסלמית קיצונית שדרשה מכל הלא־יהודים להתאסלם או לעזוב את הארץ. הטענה היא שהרמב"ם אכן התאסלם למראית עין, וכשהצליח לברוח מספרד חזר בגלוי ליהדות. יש כמובן היסטוריונים אחרים שטוענים ש'לא יעלה על הדעת שאדם כמו הרמב"ם יתאסלם'. לעולם המחקר אין עד היום תשובה חד משמעית בעניין הזה, אבל לי ברור שזו בהחלט אפשרות ריאלית, משום שהרמב"ם עצמו כתב ב'איגרת השמד' ובמקומות אחרים שהאסלאם אינו נחשב לעבודה זרה, ולכן אין זה בגדר 'ייהרג ואל יעבור' שאדם יקבל עצמו את האסלאם כלפי חוץ. גם היו מעשי התאסלמות כאלה בתימן בחייו של הרמב"ם, והוא עצמו עזר אחר כך לאותם אנשים לחזור ליהדות.
"גם הסיפור לגבי הבן הוא נכון. רבי אברהם נמשך לסוּפיות, עד כדי כך שראה בסוּפים את הממשיכים של נביאי ישראל. מצאתי בגניזה מסמכים שמתארים את בית המדרש שלו, שבו הוא היה מדריך את תלמידיו בתרגילים מעין סוּפיים של צום ועמידה כל הלילה בתפילה, מין תרגילי התעלות מיסטיים. הדבר יצר פולמוס גדול נגדו, וטענו כלפיו שהוא הולך בחוקות הגויים. אבל הוא התעקש שהשיטות הסוּפיות לעבודת הא־ל אלו שיטות הנביאים שנשכחו מבני ישראל, ואם מקבלים אותן הרי זה בגדר 'החזרת עטרה ליושנה'".
שלושה אבות
פרידמן, בן 78, נולד כאמור בפילדלפיה, לאב שהיגר מאוקראינה ב־1923 ולאם שנולדה בפילדלפיה להורים שברחו מהעיר קישינב שבמולדובה, לאחר הפוגרום הגדול שהתקיים שם ב־1903. עד גיל חמש גדל בשכונה לא־יהודית, כשהוא ממעט לשחק עם חברים, וחברו העיקרי היה אחיו הגדול והיחיד, שמא. גם האח הזה נחשב כיום לאחד מחוקרי התלמוד החשובים בעולם, ואף זכה בעצמו בפרס ישראל לפני חמש שנים.
כשאני שואל את פרידמן מה היה בבית הזה, שהצמיח שני חתני פרס ישראל, הוא אומר: "הייתה בבית אווירה של עידוד ללימוד. הורינו תמיד תמכו בנו, בכל מה שרצינו לעשות. למעשה, אחי, שגדול ממני בארבע שנים, היה המורה הראשון שלי לתלמוד".
בהיותו בן חמש עקרה המשפחה לשכונה יהודית יותר: "זה לא היה גטו יהודי, אבל לא ראית שם סימנים לחג המולד, למשל". הוא ואחיו למדו בבתי־ספר ציבוריים רגילים, אם כי נשלחו שלוש פעמים בשבוע ללימודי אחר הצהריים בבית־ספר יהודי. "התפללנו בבית־כנסת קונסרבטיבי, למדנו בעברית, שמרנו מצוות. זה היה אורח חיים יהודי בהחלט אינטנסיבי ומשמעותי".
מלבד גויטיין, היה לפרידמן עוד מורה בולט אחד בלימודיו האקדמיים: פרופ' שאול ליברמן, חוקר התלמוד והתוספתא מבית המדרש לרבנים, ה־JTS. "את התואר הראשון עשיתי אצל גויטיין בפנסילבניה, ואילו את התואר השני עשיתי ב־JTS, ושם נפגשתי בליברמן והוא הפך למורה החשוב השני של חיי. בהגדה של פסח, כשאנחנו אומרים 'שלושה מי יודע' ומדברים על שלושה אבות, אני אומר שמבחינתי השלושה הם אבי הביולוגי, גויטיין וליברמן. שניהם עודדו אותי מאוד לאורך כל הדרך.
"אני זוכר שבסוף לימודי המחקר שלי, ב־1968, נתתי הרצאה על המחקר שלי בתחום הכתובות. לאחר ההרצאה גויטיין נעמד ואמר: 'אני צריך לומר שההרצאה ששמעתם עכשיו היא כולה על בסיס מחקרו של פרידמן, ולא שלי'. זו הייתה מחווה מאוד יפה, כי לעתים קרובות חוקרים מנסים לנכס לעצמם את הישגי התלמידים שלהם. מצד שני, כשגויטיין הציע לי לחזור לפנסילבניה ולעשות אצלו את הדוקטורט נעניתי בשמחה, וגם ביקשתי לכך את רשותו של ליברמן".
שני מוריו הגדולים של פרידמן החלו את הקריירה שלהם בארץ, אבל עזבו אותה לטובת ארה"ב. אני שואל את פרידמן אם פירוש הדבר שהאקדמיה הישראלית לא יודעת, או לפחות לא ידעה בעבר, לפרגן לכוכביה. פרידמן לא מסכים: "לכל אחד מהם היו הנסיבות האישיות שלו. גויטיין עבד כאן שנים רבות. למעשה, הוא היה בין מייסדי האוניברסיטה העברית והפקולטה למדעי היהדות שלה. גויטיין גם הרגיש צורך לקחת על עצמו גם כל מיני מפעלים ציבוריים, כמו פיקוח על מערכת החינוך של היישוב בתקופת המנדט. בשלב מסוים הוא החליט שהוא רוצה להתמסר למפעל חייו בגניזה, ולשם כך עליו להתפנות מכל העיסוקים הציבוריים. הוא הרגיש שבארץ לא יוכל לעשות את זה, וכשקיבל הזמנה מאוניברסיטת פנסילבניה לבוא וללמד שם זה מאוד התאים לו. ליברמן, לעומת זאת, אמנם התחיל את לימודיו בארץ, ונחשב לעילוי הגדול של חקר התלמוד, אבל הוא לא קיבל כאן משרה, ובלית ברירה נסע לארה"ב, שם קיבל הצעה מה־JTS".
ביוני 1973 עלה פרידמן לארץ עם אשתו מרים ושלושת ילדיו (ילד רביעי נולד בישראל), ארבעה חודשים בלבד לפני מלחמת יום כיפור. אשתו עבדה כאן כגננת בחינוך המיוחד. בנו הבכור למד סיעוד ועובד כאח במרפאה של נתב"ג. הבת השנייה מורה לפסיכולוגיה ולכלל מדעי החברה בתיכונים בתל־אביב. הבת השלישית גרה בשוהם, ועובדת כמאבחנת ומטפלת בילדים לקויי שמיעה. בן הזקונים הוא איש הייטק.
* * *
אני שואל את פרידמן על משבר מדעי הרוח, ובפרט מדעי היהדות, באקדמיה הישראלית. הוא מגיב בדרכו הלאקונית: "יש בהחלט כיום יותר נטייה ללימודים בעלי תועלת כלכלית ופחות עניין בלימודים שיש בהם השכלה כללית. בחו"ל למדנו 'ליברל ארטס' (השכלה בסיסית במדעי הרוח. י"ש) עוד לפני שהתחלנו את הלימודים הספציפיים, ואולי צריך לאמץ מודל כזה גם כאן. שיבינו שאדם משכיל צריך לדעת כמה דברים לפני שהוא מתחיל ללמוד מקצוע לפרנסה".
אילו היית מתבקש לדבר בשם חתני הפרס, במה היית מתמקד? מה הדברים שמטרידים אותך בחברה הישראלית?
"אנחנו צריכים יותר סובלנות, והלימודים דורשים יותר סקרנות. אפשר לסכם את זה בשתי מילות ס': סובלנות וסקרנות".
והדברים שמשמחים אותך?
"המשפחה: הילדים, הנכדים, הנינה הראשונה שנולדה לאחרונה, וכמובן אשתי".
