רבים מהמתיימרים היום לשאת את המורשת הציונית אינם ששים להיות מזוהים יתר על המידה עם המורשת החברונית. נושא הספר שלפנינו, משום כך, עלול להיתפס כטעון פוליטית. ספרו של אלמכיאס, המתאר את יחס הציונות לחברון בשנים הדרמטיות שבהן התעצבה המשנה הציונית, הוא עבודת מחקר המבוססת על עבודת דוקטורט. אחת מהצלחותיו הרבות בספר זה היא הסבת השפה האקדמית, על דרישותיה הקפדניות, לשפה המנגישה את הנכתב לקהל המתעניין שהוא רחב עד למאוד, והיכולת להעביר לקורא את המורכבות הרבה המובנית בנושא. שכן הוא טעון מעיקרא ולא רק במבט עכשווי.
במה דברים אמורים? היחס של הציונות לישן היה מורכב, ובוודאי שלא אחיד. בהתפתחות הציונות העדיפו רבים מנושאי הדגל הציוני לזהות את המקום הסמלי, "מקדשם" שבמרחב, האזור המייצג את השגב הציוני – בעמק יזרעאל דווקא, שבו מתרחש הזיווג שבין האדם החדש והאדמה הישנה, ולא בעיירה נידחת בדרום הר יהודה, שבה שוכן היהודי שזוהה באופן עמוק עם היישוב הישן.
היו בין חוקרי התנועה הציונית שנתנו דעתם לכך. הם זיהו בציונות יחס סלקטיבי לחבלי הארץ. לדעתם, לא כל המולדת העתיקה שיועדה להתיישבות בכוח האידיאולוגיה הציונית זכתה באמת ליחס זהה; המקומות שבתמציתם עמד הישן, שריחפה בהם הרוח של קדושת העבר והיומיום שלהם היה דתי ברוח הישנה, לא התחבבו על הציונים שביקשו אחר החדש. מבחינה זו חברון היא מעבדה מצוינת לבחינת טענות מעין אלה.
למעבדה הזו נכנס יורם אלמכיאס וביצע במחקרו מהלך חשוב ויסודי. מבלי להתחייב לתיאוריה מוקדמת ובה בעת מבלי להתעלם מהמורכבות הבסיסית של הסוגיה, הוא בדק לעומק את שלל ביטוייו של היחס הציוני לחברון. מסמכים רבים עמדו לצורך זה לפניו ונבדקו לעומקם. אדגים כאן אחדים מניתוחיו המרתקים.
משה (שרת) פוגש בצפורה
אלמכיאס תיעד את הטיולים של תנועות הנוער הציוני לחברון, חלקם נערכו כבר בתחילת המאה העשרים. חשובים בהקשר זה טיולי גימנסיה הרצליה שבתל אביב, גוף שהיווה כור היוצר למקצוע המיוחד במינו שהחל להתהוות בחסות התנועה הציונית – "ידיעת הארץ", ושהיה אחראי במידה רבה לבניית הטיול ככלי חינוכי שבו החלה להיצרף המורשת הציונית.
ייזכר לטוב אותו טיול ב־1913 שבו התקיימה הפגישה בין משה שרת, לימים שר חוץ וראש ממשלה בישראל, לצפורה אשתו לעתיד. היה זה טיול לדרום, שחברון עמדה במרכזו! ויצוין כי בטיולים הללו חברון לא הייתה רק "מקפצה" גיאוגרפית, היא שימשה כמוקד תוכני. בהקשר זה מרשים תיאור אחד הטיולים שבו עשו המטיילים בחברון את שבתם; השבת כולה עמדה בסימן חברון והוקדשה לסיור בה ובסביבתה. "שבת בחברון" מצטלצל היום כביטוי המתייחד לחוגים מסוימים מאוד בציבוריות הישראלית, אך לא כך היה בימים המעצבים של תנועות הנוער.
בתוך המסכת הגדולה של "ידיעת הארץ", ניתוח הטיולים ויעדיהם הם כלי מחקר ראשון במעלה להבנת היחס הציוני לשטח, והנה מתברר שחברון כלל לא הייתה מודרת ממסלוליהם. בארגז הכלים של אלמכיאס עמד לרשותו כלי חשוב נוסף – ניתוח מאמרים, סקירות וחוות דעת מדיניות ורעיוניות שרווחו למכביר ביומיום הציוני. אסתפק בדוגמה אחת מעניינת – הדברים שכתבה דמות מרכזית במחשבה הציונית, אישיות שגם אם חתרה לחדש, היטיבה להבין את חשיבות היחס למסורת והצורך לפרשה מחדש. כוונתי כמובן לברל כצנלסון.
בדברים המיועדים לנציגי הקונגרס העשרים שנערך בקיץ 1937 בציריך והתמודד עם אתגר החלוקה שהציבה ועדת פיל, מקשר ברל בין הצגת התביעה לארץ ישראל שעמדה אז על הפרק לבין מה שראוי לדעתי לכנות "הגיאוגרפיה המקודשת" של התנועה הציונית. במתווה הגיאוגרפי־חינוכי שהציע, התמקד ברל בשלושה מקומות מרכזיים: מודיעין, מצדה וחברון! חיבור בין מצדה, מודיעין וחברון איננו דבר של מה בכך. שתי הראשונות – מודיעין ומצדה – הן מולדות הגבורה הידועות, אך חברון, בשעה שהדברים נאמרו, כשמונה שנים אחרי מאורעות תרפ"ט, לא סימלה גבורה מיוחדת, נהפוך הוא, ובכל זאת רואה בה ברל כצנלסון חלק בל־ינותק ממשולש הגבורה ומורשת העבר.
מערת המכפלה של הרצל
בין הפנינים שאסף אלמכיאס בבחינת מעמדה של חברון בציונות, ראוי לציין את סיפורה של אגודת הסטודנטים הציונית בצ'רנוביץ', "חברוניה". שמה של האגודה שפעלה בעיר כארבעים שנה (1939־1900) עשוי להפתיע לכאורה את מי שמצפה לשמות עטויי הוד גבורה (גמלא, מכביאה, תל חי וכדומה), אך בשונה מהתדמית הנפוצה, גם חברון נכללה באותה מפה רבת־משמעות שעמדה לנגד עיני התנועה הציונית בבנותה את עולמה הרוחני. כמעין קוריוז, שהוא בעצם הרבה יותר מכך, גילה אלמכיאס שבחדרו של הרצל עמד לנגד עיניו דגם גבס של מערת המכפלה.
נקודה נוספת שבה מחדש אלמכיאס היא היוזמות להתיישבות בחבלי יהודה בואכה חברון. אכן, בתוכנית ההתיישבות הציונית, אפשר לומר לדורותיה, אזור ההר לא הועדף, וההשלכות הידועות של סיטואציה זו ליוו את מפת ההתיישבות בארץ עד להקמת המדינה ולאחריה. האינטרס הציוני המפוכח לא הוביל לתפיסת אזור ההר כראוי להתיישבות. היה זה לדידו חבל בעייתי מנקודת הראות של החקלאות המודרנית, והמיושב צפופות בערבים. ובכל זאת, בין המיעוט שחלק על תפיסה זו, נתפס אזור ההר כחיוני לגורל הציונות.
עולה אפוא שחרף ריבוי גווניה ומורכבותה, בערוצים השונים שאליהם התנקזה התפיסה הציונית שהזינה את מפעליה נודע לחברון מקום חשוב ומאתגר, בזיכרון ובציפיות למעשה. עד כאן היחס לעיר האבות במבט מהמעגלים החיצוניים הסובבים אותה. ומה קרה בחברון פנימה?
אגדות וניסיונות התיישבות
מתברר כי גם כאן מתגלה מורכבות, אך ניתן לומר כי באופן כללי עיר האבות האירה פניה לציונות. השפעת תנועת המזרחי בעיר בשנות העשרים של המאה הקודמת הייתה רבה. לא קלה הייתה מנת חלקה של חברון בשנים אלו. קשיי הקיום הביאו להגירת צעירים. רעידת האדמה הגיאולוגית ב־1927 והפרעות הרצחניות בקיץ תרפ"ט ריסקו את הקהילה.
במבט לשנים הטובות שקודם לכן, זכור העניין הציוני בדמותה של העיר כעיר מעורבת המלמדת על אפשרות החיים יחדיו, ובתוך זה השפעתו החיובית של ארגון הדסה על שני העמים החיים זה בצד זה. היבטים אלו עניינו את התנועה הציונית כמעין מודל עתידי להתיישבות ציונית שתביא תועלת לכול, בניסוחו של ז'בוטינסקי ל"בן ערב, בן נצרת ובני". חברון הייתה אבן בוחן; הערבים הפיקו תועלת מהציונות. כל זאת, עד לבוא המפץ הגדול. אחרי תרפ"ט, כשהדם של נרצחי חברון עדיין מבעבע, העיסוק הציוני בחברון השתנה. וכאן אפשר להצביע על שני כיוונים – ניסיון השיקום ובניית הזיכרון.
אשר לשיקום, המורכבות הפכה לבעייתיות. אכן, היה ניסיון לחידוש בתרצ"א, שנמשך מספר שנים; קשה לומר שעלה יפה, ולא כאן המקום לנתח את הסיבות לכך. אבל היו בו נקודות אור, ואם בציונות עסקינן, יפה עשה אלמכיאס שהזכיר את דמותו של אריה יהושע לבנון, פובליציסט ומחנך שהגיע לחברון אחרי המאורעות בתרפ"ט. לבנון, דמות נשכחת, הביע את יחסו לחברון באיסוף אגדות מאגדותיה ועריכתן. האגדות, שמבחינת הז'אנר אפשר לראותן כמעשיות, נועדו להקפיא את רוחה של חברון ולשמרה עד שתבוא העת. בכך הן מזכירות אגדה חברונית שלטענת ברל כצנלסון היא שהניעה אותו אל הציונות.
בשנות השלושים הראשונות, הניוון אפף את חברון היהודית. לבנון הבין שמאגדות בלבד, יפות ככל שתהיינה, לא תצמח הישועה. לחברון הבודדה בדרום הר יהודה לא יהיה גואל אם לא ייעשה מעשה. הוא השליך יהבו על ההתיישבות בהר. והנה, לרגע נצנצה התקווה. לנוכח ההתעלמות, לדעתו, מהצורך ליישב את הסביבה – צץ מבשר, ניסיון להתיישבות בסביבה: "אמנם בזמן האחרון זז הקרח מלבותינו. גדל הדחק באדמות הפרדסים. יש צורך בהון תועפות לפרדס והחלו לעלות להרים ('כפר עציון' על־יד חברון) […] אמנם חוסר המים מעכב הרבה את ההתיישבות בהרים, אולם הרבה מכשולים עברנו בעשרות השנים של חיי הציונות וגם זה עלינו לעבור" (א"י לבנון, במשעולי המולדת, ירושלים תרצ"ד, עמ' ד). הקטע הזה, המעיד על הפחת תקווה, נכתב בחברון כשנתיים לפני המאורעות שפרצו באביב תרצ"ו ונמשכו שלוש שנים, ושבעקבותיהם כבר לא נותר לקהילה המוכה סיכוי. חברון ננטשה עד למלחמת ששת הימים.
בין שתי ערים
נותר הזיכרון. גם אם לא כולם זכרו ולא תמיד זכרו, אי אפשר לומר שחברון ננטשה בתודעה. בפרק מיוחד שהקדיש לכך, אלמכיאס מפליא לתאר את ביטוייה של חברון בזיכרון הלאומי; הוא ממש מצליח לכמת את הגעגוע. ומנקודת המבט של חיבורו, השכיל להוכיח כי חברון, חרף נפילתה ביד צר, נותרה בעצם שרירה וקיימת.
בספרו של איטאלו קאלווינו, "הערים הסמויות מעין", הוא מזהה במבטו החודר רבדים שונים במציאות ובהוויה של עיר משמעותית. הוא מזהה את נשמתה של העיר, בבואתה הרוחנית, ועליה הוא מצהיר כי היא זו שקיומה הוא המשמעותי: "העיר עליה מדברים, יש בה הרבה ממה שנחוץ לה כדי להתקיים, ואילו העיר העומדת על תילה, דווקא היא קיומה מוטל בספק" (עמ' 65).
במקביל הוא יודע שתושבי העיר לא תמיד ערים לכך שהם בעצם חיים על מצע של ערים שונות: "הישמרו לכם מאוד מלומר לתושבי עיר זו שלעתים מתקיימות ערים שונות זו אחרי זו על אותה קרקע עצמה ותחת אותו שם, והן נולדות ומתות מבלי שתכרנה זו את זו, בלא כל תקשורת ביניהן" (עמ' 33).
כך, ביחס של פלגי הציבור הישראלי לחברון, כלל לא בטוח שמדברים על אותה עיר. מי ייתן והעיר חברון תהפוך לגורם מאחד ומאחה, מפשר ומלכד. קאלווינו הבין היטב שלעיר יש מסר. לעיר חברון יש מסר רב ועצום. צעד חשוב כדי לחושפו עשה יורם אלמכיאס בספרו.
ופנינו חברונה
חברון והתנועה הציונית – בין חזון למציאות 1948־1882
יורם אלמכיאס
כרמל, 2019, 472 עמ'
