לפני שנים רבות קראתי רשימה הומוריסטית של אפרים קישון, כשבמרכזה מאורע שהתרחש בעיתון. מגיה העיתון קרא את העמוד הראשון, והבחין שהקטע האחרון מאחת הכתבות הראשיות חסר. "יצחק, הסוף איננו", הוסיף בכתב ידו, כדי שיצחק האחראי יטפל בעניין. האחראי, ה"נעול" בקונספציות שלו, הבין את התוספת כמודעת אבל, ופרסם אותה במסגרת שחורה בעמוד הראשון "יצחק הסוף – איננו". המודעה עשתה רושם. למחרת התחילו להופיע מודעות המבטאות השתתפות בצער מצד הממסד. אף אחד לא ידע במי היה מדובר, אלא שאף מוסד לא הרשה לעצמו לחשוף את בורותו. "הסוף", אולי "הנדל" לפני שעברת את שמו? אמרו. כך נוצרה דמות מיתית, מגיבורי ההתיישבות וההגנה, דמות שקרמה עור, גידים וחיים מלאי מעש, דווקא אחרי מותה.
הרבה ניתן לומר על סיפור זה, אך כאן אנסה להסביר את משמעות האבסורד שבו. פעמים קורה שעומדים בפנינו שני טקסטים השייכים לרמות שונות, ואם אין אנו תופסים זאת נוצר אבסורד. בלשון הפילוסופיה ובמדע השפות, אנו מבחינים בין השפה לבין המטא־שפה – מעין שפת־על. ואכן, בטקסט של מחזה הניתן לשחקנים ניווכח שהספר שיינתן מכיל שני חלקים: מה שיאמרו שהשחקנים בבמה (השפה), אך גם הוראות והערות שהמחבר מייעד לא לקהל אלא לבמאי ולשחקנים (מטא־שפה), כלומר ההוראות הקובעות את הפעילות בבמה. מחזות כתובים אכן בשתי שפות ויש להיזהר שלא לטעות בין השפה לבין שפת־העל. אם שחקן יטעה בין השפות, כמו במחזהו של קישון, והשחקן יהפוך את המטא־שפה לשפה וידקלם בפאתוס רב את הוראות הבימוי, האבסורד ישתלט. ולכן עלינו ללמוד ולהבדיל ביניהן כדי למנוע אבסורד או אפילו סכנה.
גאוותו של האדם המצליח
נעבור כעת מהתיאטרון אל מהלך ההיסטוריה העולמית והיהודית. העולם מונע מהפעילות האנושית על גווניה השונים. אולם, אמונת ישראל מחברת בין שני צדדים – בין המפעל האנושי לבין הברכה הבאה מהשמים. על רקע זה מתואר בפנינו החטא שאותו מבטאת התורה בפסוק: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". זוהי היוהרה, הגרזן המתפאר על החוצב בו. התורה קוראת לנו לא ליפול במלכודת הזאת: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
"כוחי ועוצם ידי" הפכו למילות גנאי במסורת היהודית, וביטאו את הביקורת שהפרספקטיבה הדתית מותחת על ההשקפה החילונית.
האם אמנם ראוי להתפאר ולסמוך על "כוחי ועוצם ידי"? התשובה היא כן ולא! ההיסטוריה היא מחזה תיאטרלי המתקיים לעינינו, כאשר המסורת היהודית לימדה אותנו שבמאי נסתר מצוי בהיסטוריה. אך עלינו להיות זהירים ולהבין נכונה טענה זו שהיא בעצם חלק מ"שפת־העל" – הרמה הגבוהה יותר בהבנת המציאות. מצד אחד יש השוכחים זאת ומדברים בסיסמאות נוסח "ישראל בטח בצה"ל". וכנגדם באים המאמינים, אלו המבקרים את חילון המושג ביטחון שבסיסמה מעין זו, אך הם טועים בכך שאינם מבינים את הצורך להפריד בין שתי הרמות השונות בהבנת ההתרחשויות בעולם. הם מערבבים בין ה"שפה" – הבנת המציאות ברובד הרציונלי הבסיסי, לבין "שפת־העל" – האמונה בבמאי הנסתר.
תיאור מופלא של ערבוב כזה של שתי הרמות מצוי ב"הכנסת כלה" לש"י עגנון. הכנסת כלה הוא שיר הלל לעיירה היהודית התמימה שלפני ההשכלה, אך בסיום הספר פורצת לתוכו האירוניה. גיבור הספר, רבי יודל, דון קישוט חסידי, דווקא בסיום משימתו להשיג נדוניה לבנותיו "כאילו" נזכר במושג ה"ביטחון" ועוזב כל "השתדלות". הוא חוזר לעסוק בתלמוד תורה ושם את גורלו בכפיו של הקב"ה. רבי יודל, כמובן, ניצל על ידי נס. "הנותן לשכוי בינה נתן בינה לרבי זרח": רבי זרח התרנגול מוצא אוצר, ושידוכי הבנות יכולים לצאת לפועל. בעקבות התרנגול פורצת המטא־היסטוריה אל תוך ההיסטוריה, הנס מנצח את הטבע ואת הרציונליות. אך אנו אסור לנו לסמוך על הנס ולא על האוצר שמצא רבי זרח התרנגול.
סוד הברכה
דיון זה יכול היה להישאר במסגרת דיון אקדמי בהגות הדתית והחילונית. אולם במציאות הישראלית הדעות המופשטות הופכות מיד לחלק במאבק התרבותי הבלתי פוסק שבו אנו נתונים, ומתורגמים ישר לפוליטיקה. ולכן, עלינו להיות זהירים שבעתיים כשאנו מנסים להציג את עמדתה של היהדות הקלאסית. היהדות לימדה אותנו שאסור לסמוך על הנס. אנו חייבים לפעול את פעולותינו על פי חובותינו ועקרונותינו הדתיים, המוסריים והרציונליים גם יחד. עם זאת, עלינו לזכור שהצלחתנו והתוצאות הנובעות ממעשינו אינן רק תוצאה הכרחית וחד־משמעית של השתדלותנו. לעיתים אף מקבלות פעולותינו משמעות הפוכה מתוכניותינו, כי יד נעלמה משפיעה עלינו מרמה אחרת.
לדעתי, הבחנה זו שבין שתי הרמות בהבנת המציאות מצויה כבר בתורה. הכתוב מאשים את היוהרה האנושית הטוענת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", ומאידך אומר הכתוב: "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אמנם החיל הושג במעשי־כפיך ואף בעוצם־ידך, אך הקב"ה הוא שנתן לך "כוח לעשות חיל". האנטי־תיזה ל"כוחי ועוצם ידי" באה לידי ביטוי באותה פרשה: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה… ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך". כאן המקור לדיני ברכות. כשאנו מלמדים תינוק לברך, מלמדים אנו אותו שהברכה היא אכן פרי מעשיו של האדם החורש, זורע וקוצר, ולמרות זאת עלינו לברך את הקב"ה המוציא לחם מן הארץ. זהו שיעור ראשון לקראת היכולת להבחין בין הרמות השונות של המציאות שבה הוא יחיה ויפעל.
