אולי יש תקווה

בערב יום הזיכרון דרכו רגליי בארץ. היה זה אחר שבוע אינטנסיבי של מפגשים עם ראשי הקהילות בכרך הגדול של ניויורק, אך מיד כשנשקו גלגלי המטוס לאדמת הקודש כבר חישבתי היכן אהיה ברגע הצפירה שהלך והתקרב במהירות.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, מלבד בתקופת השירות הצבאי, שלא ידעתי היכן אהיה ברגע הסוד הדחוס הזה שבו הכול עוצר, ברגע שבו המציאות הישראלית התוססת שלנו דוממת, קשובה לדמי אחינו השותקים אלינו מן האדמה; יודעת פרק חיים נוסף בברית הדמים שלה עם האדמה הזאת, עם המדינה הזאת, עם החיים כאן. וכך, לעמוד בצד הכביש הסואן ביום הכיפורים הישראלי שלנו, לראות את הנהגים הרבים מכבים את מנוע הרכב, מדליקים אורות מעבר, נעמדים לצד מעקה הבטיחות, משפילים מבט וממתינים. רגע השקט של אחת בשנה שוב צונח כאן משמי הערב, שמש אדומה נושקת להט חרב, ולדעת שכאן הבית.

שלושה קולות פנימיים

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי בניויורק היהודית, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי בה כל־כך הרבה כאב. בעיקר כאב על ביטול מתווה הכותל. אבל זו הייתה רק הנקודה שניקזה אליה את התחושה שאנחנו לא באמת יודעים מה עובר עליהם, קשובים אליהם, מבקשים לחיות איתם בדיאלוג. שתמיד שר התפוצות יהיה איזה סרח עודף מיניסטריאלי, כמעט אילוץ מתוך כלל משרדי הממשלה החשובים הרבה יותר.

נכון, נשמע בי הקול הפנימי והשמעתי־השמענו להם אותו בישירות פנים אל פנים, רצונכם להשפיע – בואו ועלו לארץ ולמדינה שאלפי שנים יהודים התפללו שיוכלו לבוא אליה, שאליה כספו ולה ציפו. כל עוד לא תעשו זאת אל תבקשו שבאמת נקשיב לכם. הקול הזה מנומק, מצביע על נתונים, מצטט את סקר "פיו" הנודע ומזכיר את שיעורי נישואי התערובת וההתבוללות המאמירים שם בקצב נורא, אומר שהם ערב שואה רוחנית וגלגל ההצלה היחיד הוא העלייה לארץ, ופוטר אותי מלעסוק בהם. הוא טורק דלת, נזכר בדברי זאב ז'בוטינסקי ערב השואה כי "אם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם", ומצטט את דבריו הנוקבים של ר' יששכר שלמה טייכטל שנכתבו תוך אימי השואה:

כי מה חסר להם פה בגלות, המה עשירים וחשובים ושרים בין העמים. כמו הראטהשילדס והבאראנען [משפחת רוטשילד והברונים השונים] מישראל שהשיגו גדולה וכבוד ונתרוממו לשרים וחורי ארץ, מה להם ולמשיח ולארץ ישראל, להם יש פה משיח וירושלים ואינם צריכים למשיח יותר טוב ממה שיש להם פה (אם הבנים שמחה, עמ' סז).

אבל יש בי גם קול אחר האומר כי מדינת ישראל שייכת לכל היהודים, גם אלו שאינם גרים בה, כפי שהתורה שייכת לכל היהודים – גם לאלו שלא מקיימים אותה: מחללי השבת, רמאים בענייני ממונות ודוברי לשון הרע. הקול הזה מצטט את הפסוק "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב יד, יד), ומזכיר לי את כאבו של הבעל־שם־טוב הקדוש על הפרנקיסטים, שהגם שעברו על כל התורה, "אף־על־פי־כן הבעש"ט ראה בעת עליות נשמתו למעלה, שהשכינה מייללת עליהם והתרעמה ואמרה שכל זמן שאבר דבוק מעט אולי יש תקווה וכעת נחתך לגמרי" (היכל הברכה, כי תבוא). הקול הזה מזכיר לי את הערבות ההדדית שלנו כלפיהם ומחייב אותי לשמוע אותם, להכיר אותם ואת מורכבות החיים שבה הם חיים, וכך גם להתפלל עליהם, כי עדיין יש תקווה ועוד לא נחתם לגמרי.

ומיד לאחר הקול הזה בא בי גם הקול השלישי, המשיב גם הוא לקול הראשון ואומר לו שגם כדי שהם יעלו יש צורך לשמוע אותם. רק אם הם יחושו כאן בבית הם אכן יחשבו ברצינות על עלייה. הם לא יבואו אם יחושו – וכך התחוור לי שרבים מהם חשים – שאנו מזלזלים בהם, שאיננו באמת רוצים אותם איתנו כפי שהם, ושאנו מוכנים להכניס אותם לביתנו רק אם יהיו כמונו. והרי המספרים מדברים בעד עצמם – פי שלושה יהודים עזבו את ישראל לארה"ב מאשר הגיעו מארה"ב (והישראלים שם נמצאים בראש נתוני ההתבוללות), והדבר דורש בדק בית מאתנו לא פחות מאשר הוא דורש מהם לעשות זאת.

 

בין ירושלמי לבבלי

שמיעת קולם אינה בהכרח היענות לעמדותיהם. אבל יש להיות מודעים להם בהיבט הלאומי, להבחין באכפתיות האדירה שלהם כלפינו, ולהסכים להתעשר מהם בהקשר היהודי, התרבותי והאנושי.

כוונתי במודעות בהיבט הלאומי היא שכשם שמשם לכאן נשלחות קבוצות כדי להכיר אותנו, כך עלינו לשלוח קבוצות להכיר אותם. אנשים אחים אנחנו ואם לא נכיר אותם – גם לא נכיר רובדי עומק בסיסיים למדי בקיום הישראלי והיהודי שלנו. אכן, לאחרונה פשוט יותר לפוליטיקאים כאן עם האוונגליסטים מאשר עם חלק מאחינו שם. האוונגליסטים מקבלים אותנו כפי שאנחנו ולא תובעים מאתנו כל־כך הרבה כפי שתובעת מאתנו יהדות ארה"ב. אבל דווקא הקושי למול האחרונים הוא ההוכחה שהם אחינו. קשר עם אחים הוא אף פעם אינו פשוט, אבל הוא מוכרח ובו נעוצה נקודת הברית.

אדם לא יכול להיות בעל משרה ציבורית, איש רוח או רב ופוסק בישראל כשאינו מודע כלל לכמחצית מהיהודים שאינם חיים בארץ אלא שם, לעיר שבה גרים הכי הרבה יהודים בעולם – ניו יורק. ודאי שהוא אינו יכול להיות שותף להכרעות בסוגיות הקשורות ישירות לקשר איתם, כמו מתווה הכותל, כשאינו מבין את ההשלכות לכך. משהו בלאומיות שלנו, משהו בזיכרון השואה ובשותפות לפרויקט הפלא הציוני שלנו, מחייב רקע. התלמוד הירושלמי שאותו אנו כותבים בכל יום כאן רק יתחדד ויעמיק למול כתיבת התלמוד הבבלי שלהם שם. ושמא כשם שהם עושים פרויקט "תגלית" להיכרות בני הנוער שלהם איתנו, כך עלינו לדאוג להיכרות בני הנוער הגדלים כאן עם אחינו שמעבר לים.

תודעות השוויון וה"תיקון עולם" הכל־כך נוכחות בחייהם נובעות מהיותם מיעוט שחייו תלויים בהקפדה על שוויון, זכויות אדם ויחס ראוי ומכבד למהגרים. זו אינה תודעה נלווית אלא כזו המעצבת את קיומם ואת בסיסי תודעתם היהודית. שמחתי לראות עד כמה הם מודעים לתסיסה הרוחנית־תורנית בבית המדרש שלנו כאן, עד כמה רבים מהם מכירים את הרוחש אצלנו לפרטי פרטים, ועד כמה אנחנו, בניגוד להם, כלל איננו מודעים לקורה שם. והגיע הזמן שנתבונן גם בהקשר היהודי שלהם ונבחר מתוכו חלקים הרלוונטיים לנו ללימוד ולהתפתחות הבית מדרשית.

מודל הקהילה שם שונה בתכלית ממודל הקהילה שלנו כאן והדבר מוכרח שם מעצם העובדה שלולא הקהילה אין מדינה שתדאג לזהותם היהודית. ראיתי קהילות שמרכזן – בית הכנסת – הוא מרכז רוחני של הקהילה כולה, ושהתפילה היא תפילה מלאת להט.

לאחר תפילת ליל שבת מוזמנים האורחים לסעוד בבתי המתפללים מכיוון שאין קידוש בבית הכנסת; בשבת בבוקר ולעיתים גם בסעודה שלישית ישנן ארוחות משותפות באולם בית הכנסת המלכדות את הקהילה והופכות אותה לכוח רב משמעות. הקהילה גם מגלה אחריות חברתית מחוץ לעצמה ולשונים ממנה, כך למשל פגשנו קהילה המכניסה חסרי־בית שאינם יהודים לישון בתחומה בכל ערב. אין זו רק יכולת כלכלית, אלא בעיקר תשומת לב ומודעות, ומשימה שהקהילה לקחה על עצמה – "תיקון עולם".

 

השבת אמון כפולה

צעד ראשון לחיזוק הקשר איתם הוא אכן המשרד לענייני תפוצות שהוקם לפני שני עשורים. אולם זה נתפס במרחב הפוליטי כמשרד שולי. יש לשנות את היחס למשרד זה, וגם להבין את הסכנה במצב הנוכחי שבו הסוכנות היהודית כבר אינה בשיא כוחה, אך לא להסתפק בכך. חשוב שמוסדות נוספים במדינה ימנו לעצמם בעלי תפקידים בכירים שזהו עניינם. ניתן למנות סגן נשיא שיהיה אחראי על קשרי ישראל והתפוצות וידאג שקולם של יהודי התפוצות יישמע כאן בכל סוגיה רלוונטית. לא נזדקק כאן לאיומים הנואשים שלהם כדי להיזכר בהם, אלא הוא יזכיר לנו שוב ושוב שמדינת היהודים היא גם מדינתם. אכן הם אינם שווי זכויות כאן ואינם מצביעים לכנסת, אבל זיקתם אלינו עמוקה ותשתיתית ובאמצעות סגן הנשיא נשמע את קולם (את הגרעין לכך שמעתי מהרב אבי גיסר שהיה עמנו שם).

הכאב אותו שמענו מהם היה בעיקר בסוגיות דת ומדינה והרבה פחות סביב סוגיות פוליטיות. בהקשר זה אפשר להציע גם למנות רב ראשי ליהדות התפוצות שייבחר בידי הקהילות השונות. רב שיהיה כאן ויהווה גשר בין הכא להתם. הוא כמובן יידרש להיות תלמיד חכם המחויב להלכה הירושה לנו מאבותינו, אך כזה שיכיר את כלל הזרמים שמעבר לים, ויוכל למנוע תקלות רבות בקשר של הרבנות עם יהדות התפוצות ועם סוגיות הלכתיות רגישות דוגמת נישואין וגירושין המתרחשים שם.

הרב הראשי יבין את המורכבות מול יהדות התפוצות, וידע להתבטא נכונה מולם. לא עוד ביטויי זלזול ושחץ, אלא היכרות מעמיקה ונתינת מענה ערכי, רוחני והלכתי לאתגרים שלפתחם, כמו גם לפתחנו, ולהשקה של קיומם עם הקיום הישראלי־יהודי שלנו. הוא יוכל לארגן מפגש שנתי ומשמעותי של רבנים, אנשי רוח ותרבות משני חצאי הכדור שיעסקו יחד באתגרים המשותפים, כאשר כל אחד יביא את האיכויות שבהן התמחה. כיום אין פורומים מעין אלו והדבר נותן את אותותיו בקצר התקשורת המורגש בכל פסיעה שם.

התפקידים הללו מהווים בעיניי קריאה רבת חשיבות לנו ולהם כאחד. איננו זרים לאחינו, וכבר קרא הנביא: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵ־ל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ" (מלאכי ב, י). שני אלו יוכלו גם להיות פתח לישראלים רבים שמאבדים לאחרונה תקווה, שחשים שאין להם עוד מקום כאן. נכון, בבחירות הללו הפסידו אך לא מכבר, אך הבית הזה הוא ביתם של המנצחים והמפסידים כאחד. על הרוב הפוליטי לדאוג למיעוט, לא לדחות ולדחוק אותו, לא לערער ללא הרף על יהדותו וישראליותו. היבריס המנצחים בעם הזה המיט על כולנו אסון מזה דורות רבים, וחבל שלא נלמד מכך/

ראש החץ החרדי

נסעתי עם קבוצת "ערבים זה לזה" (שנתמכה בידי פדרציות ניוÎיורק ומטרו ווסט) – קבוצה מתוך הציבור הדתי־לאומי שבאה לשמוע את קולם של האחים בנֵכר, ובה רבנים וראשות אולפנה, מזכ"ל בני עקיבא, דוברת מועצת מטה בנימין, מובילים חברתיים ועוד. נפגשנו פגישות משמעותיות ונוקבות עם ראשי קהילות ופדרציות, רבני בתי כנסת ומובילים חברתיים. ודווקא בגלל שהשפה הפנימית שלנו הייתה לכאורה הומוגנית, הדיונים התוך־קבוצתיים הפנימיים היו נעדרי הקדמות מיותרות והצליחו להיות מעמיקים ומלאי התרחשות. אין קבוצות רבות כאלו, וראוי שתהיינה עוד רבות.

בנסיעות מעין זו יש לזכור גם רצועה יהודית רחבה ועלומה והיא הרצועה החרדית (ולא רק זו החב"דית). ביום הפנוי שלנו נסעתי לפלטבוש ובורו־פארק למפגש עם כמה מאחינו ששם ועם עולמות התורה הרחבים והעשירים המצויים מעבר לים. הציבור הזה עובר תמורות שקטות רבות ולא רבים מבחינים בכך הן בארץ והן בארה"ב. במפגשיי איתם שם – עם חסידי בויאן ובובוב, עם בוגרי ישיבת בריסק ור' חיים ברלין, נדהמתי מהעניין הרב שהפגינו ביחס לקורה בארץ.

גם בארץ אני קרוב לציבור החרדי ולתמורות המרתקות־שקטות הרוחשות בו. אני עדיין מופתע עד כמה רבים בו תרים אחר חיבור אל בתי מדרש נוספים ואל התחדשות התורה בהם, עד כמה מתחת לפני השטח הלוחות הטקטוניים אינם נחים לרגע. אך גם אני התפלאתי עד כמה החרדים שפגשתי במרחק היו פרו־ישראלים ופרו־צה"ל, מלאי עניין וקרובי־לב שביקשו לשמוע עוד ועוד על הקורה בבתי המדרש שלנו כאן, ולא שקטו עד שהביאו ילדיהם כדי שאברך אותם, יהודי מארץ הקודש. אחד מהם אף טען בפניי שדווקא הם, שאינם נדרשים להתגייס לצבא ולהתייצב מנגד לישראליות, יכולים להוות את ראש הגשר בין החרדים לציבור הדתי־לאומי בארץ. אולי יש תקווה.