מעשה שהיה בערב פסח בקהילה יהודית באירופה: איש הנמצא בתהליך גיור פנה לרב הקהילה כדי למכור את חמצו בערב פסח. הרב המופתע השיב לו שהוא איננו יהודי ואין צורך שימכור את חמצו. הגר עמד על בקשתו והוסיף שאם הוא לא ימכור את החמץ שברשותו הוא יצטרך לזרוק את כולו לאשפה ובכך יהיה לו הפסד ממון מרובה. הרב התעקש שלא יעלה על הדעת למכור את החמץ של מי שאיננו יהודי עדיין. הגר עזב את משרדו של הרב אבל וחפוי ראש ונאלץ לזרוק את החמץ שברשותו כדי לא לעבור על "לא יראה ולא ימצא" וכדי לא להיכשל בחמץ שעבר עליו הפסח.
מצד אחד אפשר להבין את עמדתו של הרב. הוא רצה להיות נאמן לאמת, ללכת בדרך של ייקוב הדין את ההר. אין חיוב של מכירת חמץ למי שעדיין איננו יהודי כהלכה ויש בכך סוג של "הצגה" שאיננה ממידת האמת. אולם האם יש איסור למלא את הבקשה של המתגייר? האם לא צריך להיות קשוב לכך שאדם הנמצא בתהליך גיור הוא גם בעל זהות יהודית ורגשות יהודיים ומבקש לחיות על פי תורת ישראל? האם לא צריך רגישות ושיקול דעת במקרים מסוג זה?
יצא מכלל עכו"ם
מעמדו של מי שנמצא באמצע תהליך גיור איננו פשוט כלל ועיקר. הוא נמצא במצב ביניים, בשטח האפור שבין יהודי לגוי, בין מי שכבר נולד או הצטרף לעם היהודי לבין העומד על מפתן הדלת ומבקש להיכנס. חז"ל קבעו באופן ברור שמי ש"טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין גר עד שימול ויטבול" (בבלי יבמות מו ע"א) וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה קסח, ב). מכאן, שרק לאחר סיום ברית המילה והטבילה אדם הופך ליהודי.
בדרך כלל, מי שמתחיל תהליך גיור רוצה לחיות על פי מסורת ישראל ומרגיש יהודי. הפער הקיים בין מעמדו ההלכתי של הגר עד סיום הליך הגיור לבין זהותו ומצבו הנפשי מעורר שאלות רבות בחיי הגר והקהילה. האם מי שנמצא באמצע תהליך הגיור ונפטר מן העולם יכול להיקבר בקבר ישראל? האם גר שמל ועדיין לא טבל פוסל יין שאינו מבושל במגעו? האם בישולו הוא בישול עכו"ם, למרות שהוא כבר לא עובד כוכבים ומזלות? האם ניתן לבקש ממנו שיהיה גוי של שבת אם קפץ מתג החשמל בבית?
פוסקים ראשונים ואחרונים היו רגישים למצב שבו האדם חי כיהודי ומרגיש חלק מהקולקטיב היהודי גם אם לא סיים את התהליך הפורמלי הדרוש כדי ששם ישראל ייקרא עליו, ומצאו דרכים לשלבו למחצה לשליש ולרביע בכרם ישראל. הרב אהרן וולקין (1942־1864), רב העיר פינסק, עסק בשאלה מעניינת. אישה לא יהודייה שמרה מצוות למרות שלא התגיירה בפני בית דין ולאחר מותה נקברה בקבר ישראל. האם צריך להוציאה מקבר ישראל?
"… שנתיהדה והייתה שומרת שבתות השם ומצות ודברי הצומות וזעקתם אלא שלא נתגיירה בפני בית דין וגם לא טבלה בפני שלשה… האם צריך להוציאה מקברה שלא תראה עם מתי ישראל, כיון שאינה נחשבת בכללם?… מיהו, זאת השפחה – אחרי שהייתה כוונתה למצוות גרות ולבה לשמים, כבר קנתה מקומה ואין להוציאה מקברה (שו"ת זקן אהרן יט)".
הרב וולקין מבין לליבה של אותה אישה ורואה בכך צעד מספיק כדי להותירה בקבר ישראל.
באופן מפתיע, הפוסק הרגיש ביותר למצבו של הגר הנפטר באמצע תהליך הגיור הוא האדמו"ר ממונקאץ', הרב חיים אלעזר שפירא, אשר היה ידוע בעמדתו התקיפה נגד הציונות. בספרו שו"ת מנחת אלעזר הוא כותב (ג, ח):
"בגר שמל וטרם שטבל נפטר… אז לא יסבול הדעת שיקברוהו בקברי נכרים שכיון שקיבל עליו במסירות נפש ליכנס תחת כנפי השכינה בדת ישראל, וייסורי המילה וכיוצא, על כן חלילה להתאכזר להרחיקו ולשומו בין קברי עכו"ם ובודאי צריכין לקברו בבית החיים של ישראל".
מדבריו ניתן להבין שלמרות שלאחר המילה הגר איננו יהודי מלא, הוא "קצת יהודי". חידושו הוא בכך שיש הבדל בין המילה והטבילה בתהליך הגיור. המילה מוציאה את הגר מטומאת העמים ומלמדת על רצונו להיות חלק מהעם היהודי והטבילה היא המכניסה אותו לקהל ישראל.
גם במקרה של נגיעה ביין נתנו הפוסקים מעמד מיוחד למי שנמצא באמצע תהליך הגיור והתייחסו אליו כמי שיצא מטומאת העמים גם אם עדיין לא נכנס לקדושת ישראל והוא אינו פוסל את היין. כך, למשל, מובא בדברי התוספות (עבודה זרה סד ע"א): "מעשה היה בגר אחד שמל ולא טבל טבילה כראוי, ועמד בבית ישראל ימים רבים ונגע ביינו, והתירו רבינו יצחק בשתייה, כפירושו, דגר תושב מגעו מותר בשתיה, כל שכן זה שמל וקבל עליו מצות".
גם הרדב"ז מתייחס באופן מיוחד למי שעדיין לא סיים את גיורו ומתיר לשתות את היין שהוא נגע בו (שו"ת הרדב"ז ג, תעט): "וזה כבר קבל עליו להיות כמונו, אלא שנאנס ולא היה יכול לגמור הדבר… אלא שיצא מכלל עכו"ם, שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא, ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול".
לא יחלל שבת
שאלה מפורסמת היא האם מותר למי שעדיין אינו יהודי לשמור שבת בשלמותה. לא פעם ממליצים למי שנמצא בתהליך גיור שיחלל שבת במקצת כדי לא להיכשל בדברי הגמרא "גוי ששבת – חייב מיתה" (סנהדרין נח ע"ב). אולם גם על כך העירו הפוסקים שלא ניתן להתייחס למי שמצוי בתהליך גיור כמו כל אדם שבא מן החוץ. ואכן, בשנת 1848 התעוררה מחלוקת חריפה בירושלים בנושא. אחד הרבנים בעיר חייב גר שמל ולא טבל לחלל שבת וחכמי ירושלים צווחו כנגדו על "דבר אשר לא נשמע מעולם" לעשות כן.
הרב יעקב עטלינגר (1871־1798), בעל "ערוך לנר", מתייחס למצב זה ובסוף דבריו כותב (שו"ת בנין ציון צא):
"אחרי שמילת הגר נקרא ברית, איך נאמר אחר שנכנס לברית האחת יהי' מוכרח להפר ברית האחרת… לכן נלענ"ד דאף שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל, מכל מקום משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל בני נח… ולכן לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת, אלא אפשר לצדד גם כן שחובה עליו לקיים".
הרב עטלינגר דן מצד השכל הישר והסברה ומצדד בכך שלאחר שהגר נבדל מאומות העולם וכבר הצטרף לברית, לא ניתן להפר אותה. ובלשונו היפה של ספר חסידים (סימן תרצ):
"גר שבא להתגייר, וכבר קבל עליו כל המצות, מצוות עשה לעשות וכל מצות לא־תעשה שלא לעשות, ומבקש שימולו אותו. והיה אחד מאכילו נבילות וטריפות, כי אמר כל זמן שלא נמול ולא טבל הרי הוא כמו נכרי. אמר לו חברו: זה לענין ישראל שאם נגע ביינו אסור לשתות, אבל כבר קיבל כל המצות עליו, איך יתכן להאכילו נבילות וטריפות?"
נמצאנו למדים שבנוסף למעמד הברור של יהודי ונוכרי, יש מעמד של "קצת יהודי" למי שקרוב לאמונת ישראל, דבק באלוהי ישראל ומבקש להצטרף לקולקטיב היהודי ולתורת ישראל. בנוסף למעמד מיוחד זה יש לזכור שהתייחסות שאינה מכובדת לאנשים הנמצאים באמצע תהליך גיור יכולה לפגוע באנשים אחרים הנמצאים בתהליך של התקרבות ליהדות ויש אפוא ללכת בדרכו של אהרן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
