בעמודי החדשות בגיליון מקור ראשון לפני שבועיים הובא חלק ממאמרו של ד"ר מאיר סיידלר שפורסם במוסף "שבת". הידיעה הוכתרה בכותרת: "מנהיגי אגודת ישראל פנו לממשל היטלר ב־1934: אנחנו פועלים למען בלימת החרם הארסי על גרמניה".
הכותרת עלולה להטעות ולייחס לראשי אגודת ישראל את אשר כלל לא ביקשו לעשות, וכדי להבין את הדברים אנסה להרחיב את היריעה. מסמך הפנייה לממשל הנאצי שהובא במאמר הוא תיעוד ידוע שנדון בכמה מחקרים. המסמך נשלח בידי שלושה ארגונים אורתודוקסיים: אגודת ישראל, ההתאחדות החופשית למען האינטרסים של היהדות האורתודוקסית והברית הארצית של הקהילות האורתודוקסיות. שלשת הארגונים התאגדו במסגרת "הנציגות של האורתודוקסיה הארצית הבלתי תלויה".
בקשות מקבילות נשלחו גם בידי גופים יהודיים אחרים, כשיהדות גרמניה לא הצליחה להגיע לאחדות כלשהי.
הכותרת האמורה ואולי גם הדיון במאמר, שנכתבו במנותק מן המצב הפוליטי שבו היו יהודי גרמניה שרויים באותה עת, עלולים ליצור לאגודת ישראל תדמית שלילית שאין לה מקום. העצומה לא נכתבה בנימה מתרפסת בפני הרודן, אלא כדרישה לגיטימית של אזרחים שווי זכויות.
כדי להבין את האילוצים שעמדו בפני המנהיגים האורתודוקסים ובראשם יעקב רוזנהיים בעת שחתמו על המסמך, ראוי להדגיש כי אגודת ישראל השתלבה בתנועת החרם הכלכלי שהכריזו ארגונים יהודיים על גרמניה. אגודת ישראל בפולין, שבה אוגדו רוב חברי התנועה, הצטרפה לחרם על גרמניה בינואר 1934. אגודת ישראל העולמית צידדה בקיום החרם ויצאה חוצץ נגד "הסכם ההעברה" שנחתם בין הסוכנות היהודית לבין גרמניה.
מצאתי לנכון להרחיב מעט את היריעה ולהציג את עיקרי פעילותה של אגודת ישראל להצלת יהדות אירופה בתקופת השואה על מנת לתקן את העוול שהכתבה עלולה הייתה לגרום לצדק ההיסטורי ולשמם הטוב של הנוגעים בדבר.
"היכון לפלשתינה!"
אגודת ישראל הוקמה ב־1912 בידי כמה מנהיגים ממערב אירופה ובראשם יעקב רוזנהיים (1965־1870). רוזנהיים היה ממנהיגי "התאחדות החרדים" בגרמניה, העורך של עיתון האורתודוקסיה החדשה Der Israelit וב־1929, בכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל העולמית, נבחר לנשיאה. בפולין התנועה נוסדה ב־1916 וחבריה היו לוז התנועה העולמית.
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והפרעות ביהודי גרמניה שאורגנו במארס 1933 הכו את העולם היהודי בתדהמה ועוררו פעולות מחאה והכרזת חרם כלכלי על גרמניה. הנהגת אגודת ישראל בפולין הצהירה כי היא מזדהה עם כל פעולות המחאה וקראה להכרזת חרם כלכלי על גרמניה.
יהודי גרמניה שהיו נתונים לחסדי הממשל הנאצי נאלצו להביע את מחאתם בלשון רכה. ארגונים יהודים שונים בגרמניה פרסמו פניות לממשל וגילויי דעת. היו בהם שביקשו לראותם חלק מגרמניה החדשה ואף להתגייס לצבאה, והיו שביקשו לאפשר חיים יהודיים ללא פגיעה. מכתב הארגונים האורתודוקסים ובתוכם אגודת ישראל היה אחד מהאחרונים, ונכתב בנימה גאה ולא מתרפסת (לפניות וגילויי דעת בתוך גרמניה ראו: השואה בתיעוד, עורכים יצחק ארד, ישראל גוטמן, עמ' 69־49).
בספטמבר 1933, ימים ספורים קודם למשלוח המכתב, כתב רוזנהיים בעיתונו:
"היכון לפלשתינה!.. קריאת ההמונים בחוצות… ועל כורחנו באה הקריאה המעוררת מבחוץ מן העבר השני… מה עשית אתה, יהודי שומר התורה, לאחרונה, למען ציון, שעה שמסביבך ההרס והאבדון, מה עשית להבטיח לך שם בציון מקום מבטחים בחומר וברוח (יוסף פונד, פירוד או השתתפות, אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל, עמ' 25)".
אגודת ישראל בפולין הצטרפה לתנועת החרם על גרמניה. הרב יהודה צירלסון, מחברי מועצת גדולי התורה, הכריז כי המדובר ב"מערכת מלחמה מול מערכת אויבינו בנפש". הוא קבע כי אלה שאינם משתתפים בחרם על גרמניה אינם מזדהים עם אחיהם המצויים בצרה. התגבשות "הסכם ההעברה" בין הסוכנות היהודית לממשל הגרמני, ב־1933, פגעה בחזית ארגוני החרם ופועלי אגודת ישראל תקפה אותו במילים בוטות כ"תקיעת עצם בגבם של הוועדים היהודיים האנטי־היטלריסטיים… ההעברה היא החרפה הגדולה ביותר של העם היהודי (יוסף פונד, פרולטרים דתיים התאחדו!, פועלי אגודת ישראל אידיאולוגיה ומדיניות, עמ' 299).
תרומות לגטאות
מנהיגי אגודת ישראל שבגרמניה היגרו ממנה לארץ־ישראל ולארה"ב. עם תחילת המלחמה מוקם הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל בארץ־ישראל ובראשו הוצב הרב יצחק מאיר לוין שהיה מנהיג אגודת ישראל בפולין והגיע ארצה בתחילת המלחמה.
אגודת ישראל הקימה בארץ־ישראל ועד הצלה שהתמקד בעזרה לפליטים המעטים שהצליחו לעלות ארצה. עיקר מאמצי האגודה בארץ־ישראל הופנו ליצירת גוף הצלה מאוחד לכל ארגוני ההצלה שהוקמו בארץ. רק ב־1942 מאמציה הוכתרו בהצלחה משצורפה לוועדת ההצלה של הסוכנות היהודית, בראשות יצחק גרינבוים. בוועדה זו דרשה האגודה להציב את פעילות ההצלה בראש סדר העדיפויות של העם היהודי ולהפנות את כל המשאבים לפעילות זו. בעניין זה התקיימה מחלוקת חריפה בין גרינבוים לבין הרב לוין, כשהראשון סבר שסיכויי ההצלה קלושים וראוי להפנות את רוב המשאבים לבניית הארץ, ואילו לוין טען כנגדו כי אם העם יושמד שוב לא יהיה צורך במולדת.
פעילות הצלה ייחודית נעשתה בידי אגודת ישראל בבריטניה בראשות הארי גודמן, שניסה לפעול בכל דרך אפשרית להשיג אישורי כניסה לפליטים אל אירלנד ששמרה על ניטרליות.
המחנה האגודאי בארה"ב ביצע פעילות הצלה נרחבת, הרבה מעבר להיקפו המספרי. אגודת ישראל בארה"ב הונהגה בידי הרב אליעזר סילבר שעמד גם בראש ועד ההצלה הרבני. משהגיע רוזנהיים לארה"ב הוא כינס סביבו כעשרים מנהיגים אגודאיים במסגרת "ועדה מייעצת" לנשיא אגודת ישראל העולמית. ועדה זו קיבלה מידע על פעילות ההצלה של גופים שונים, פעלה בקרב גופי הממשל להשגת אישורי כניסה לפליטים לארה"ב ושיתפה פעולה עם ועד ההצלה הרבני במימון רכישת דרכונים של ארצות ניטרליות עבור יהודים באירופה – אחת מדרכי ההצלה שננקטו למניעת שילוח יהודים למחנות הריכוז. רוזנהיים נהג להעלות על הכתב את המידע שבידי הוועדה במסמך בשם "דו"ח אגודת ישראל", שנשלח מדי כמה חודשים למנהיגי אגודת ישראל בארה"ב.
במחצית השנייה של 1943 עלה החשש שגרמניה תפסיק להכיר בדרכונים של הארצות הניטרליות, רובן באמריקה הדרומית, ומחזיקיהם יישלחו למחנות ההשמדה. רוזנהיים, אגודת ישראל באמריקה וועד ההצלה הרבני פנו בבקשות אל ראשי הממשל בארה"ב ללחוץ על הארצות הללו כדי שיודיעו שהן מכירות בדרכונים וכי אלה תקפים. הבקשות נענו.
צעירי אגודת ישראל בארה"ב (צא"י) בראשות מיכאל טרס פעלו בדרך מיוחדת לעזרת היהודים בגטאות. הם גייסו תרומות לרכישת מצרכי יסוד ואלו נשלחו, דרך ארצות ניטרליות, לגטאות בפולין. בשנתיים הראשונות למלחמה הייתה בפעילות זו משום עברה על תקנות הממשל האמריקאי שאסר לשלוח לארצות הכיבוש מוצרים ומצרכים. ארגוני יהודים ליברליים בארה"ב, שחששו מפגיעה במעמדם האזרחי של יהודי ארה"ב וראו במשלוחים פגיעה בחרם על גרמניה, יצאו חוצץ נגד פעילות צא"י. הוצבו משמרות מחאה מול משרדי צא"י עם שלטים שקראו להפסיק את המשלוחים.
באוגוסט 1941 פירסם ד"ר יוסף טננבוים, יו"ר ועדת החרם של הקונגרס היהודי האמריקאי, הצהרה נגד המשלוחים ובה קבע: "אגודת ישראל כמוה כעשב שוטה, חולה ורעיל אשר נשתל בקרקע לא לו. סופו של עשב זה שירעיל את המדינה כולה" (יוסף פונד, תנועה בחרבות, מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, עמ' 16).
מי מסוגל לשכוח?
הטיפול בידיעות על אודות השמדת יהודי אירופה ממחיש את ההבדל העקרוני בין גישתו של רוזנהיים לזו של מנהיגים ליברליים. באוגוסט 1942 הגיע לסטפן וויז מידע מנציג הקונגרס היהודי האמריקאי בשוייץ על החלטת גרמניה להשמיד את יהודי אירופה. וייז שהיה מקורב לנשיא ארה"ב, רוזוולט, נענה לבקשתו לא לפרסם את המידע עד שיאומת, ורק ב־24.11.1942 פרסמו. ב־3.9.1943 קיבל רוזנהיים מידע דומה מנציג אגודת ישראל בשוויץ. הוא שלח מברקים עם מידע זה לרוזוולט, לאישים שונים בממשל האמריקאי ולמנהיגים יהודים בארה"ב בבקשה ליצור חזית אחידה ולדרוש פעולות הצלה מידיות.
אין מקום במסגרת זו לפרט את הפעילות המדינית הענפה שאגודת ישראל נקטה מול אישים פוליטיים במדינות שונות ומול נציגי הוותיקן, כשרוזנהיים היה אחד מהפעילים בתחום זה בארה"ב. אגודת ישראל על ענפיה השונים פעלה רבות בתחום ההצלה והעזרה ליהודי אירופה הכבושה ומנהיגיה לא איבדו את התקווה להציל יהודים מגיא ההרגה.
הזדהות המנהיגות האגודאית ואנשי הרוח שבתנועה, שבעולם החופשי, עם אחיהם שבארצות הכיבוש, באה לביטוי בתוך המלחמה ביצירת שירת שואה, שירים שתיארו את תחושות חברי התנועה בארץ־ישראל. המשורר האגודאי המזוהה יותר מכול עם השואה הוא יהושע לנדוי, ששיריו התפרסמו בעיתוני אגודת ישראל בתקופת השואה ושימשו ביטוי נפשי לרבים. שלושים וחמש שנים לאחר סיום המלחמה הוא כתב פואמה שהפתיח שלה מבטא את רגשות רבים מאיתנו, גם בני הדור השני:
המחנה! מי מסוגל לשכוח אותו,
לא בעת שתייה ולא בעת אכילה,
לא בעת שינה ולא בעת חברה…
הוא ניצב לעיניי תמיד, מוקף להבות,
כל יקירי וחביבי, שם אבדו.
(יוסף פונד, "שירי יהושע לנדוי, משורר השואה בן היישוב הישן", בין מסורת לחידוש" עורך אליעזר דון-יחיא, עמ' 373-345. המובאה, חלק מתרגומי לפואמה ביידיש – "נכדו הנאמן של מתתיהו", שם).
זיכרון השואה מונחל במחנה האגודאי גם לבני הדור השלישי – ילדים ובני נוער. עיתוני הילדים של שני פלגי התנועה "המודיע הצעיר" (אגודת ישראל) ו"יתד שלנו" (דגל התורה) מרבים לפרסם סיפורי שואה לאורך כל ימות השנה.
ד"ר יוסף פונד עוסק בחקר אגודת ישראל כתנועה פוליטית
