צאינה וראינה: סיור במוזיאון לתולדות דיכוי האישה

הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב" הוא מעין מוזיאון היסטורי רחב ומקיף לתולדות דיכוי האישה.

פרק אחר פרק, לאורך כשמונה מאות עמודים, סוקר הספר את ההיסטוריה של אפליית הנשים ואת הפרקטיקות שננקטו על מנת לקבע אפליה זו. הספר מרבה להתמקד בשימור בורות הנשים כאמצעי להנצחת הדיכוי.  על רעיונות אלו של מניעת ידע כאמצעי לשליטה עמדו הוגי דעות בני תקופתנו והידוע שבהם הוא מישל פוקו. המחנך והפילוסוף פאולו פרירה אף הראה כיצד מבנה הלמידה מקבע את הבורות אצל אלו שבעל הידע חפץ לדכא אותם.

מחברת הספר, פרופ' רחל אליאור, עשתה עבודה מקיפה ונכבדה באיסוף אלפי מקורות וסידורם לפי נושאים, תקופות ורעיונות. מספר מטרות יש לספר. החשובה שבהן בעיניי היא הנצחת העוול. מעין מוזאון שעיקר תפקידו הוא לבחון ואף להזהיר על שקיעין של עוול החבויים אי שם במכמני הלב של חברת בני האדם, משהו שלעיתים פורץ תוך כדי שיח וחושף את מה שיש לנקות.

בחיבור זה מתמקדת אליאור בסדר הפטריארכלי של העולם היהודי. למי שעולמו יונק ממרחבי היהדות, ההליכה במוזיאון זה קשה מאוד, הלב נחמץ – הרי זה העולם שממנו אנו יונקים את הווייתנו. אולם בספר יש הרחבה רבה שממנה עולה מצבה של האישה גם בעולם שמחוץ ליהדות. התמונה העולה משם על מעמדה של האישה היא עגומה, ולעיתים נדמה כאילו חז"ל פה ושם דווקא ניסו לאזן. החשיפה למצב שבאומות העולם יכולה לתאר את רוח התקופה שבה פעלו חז"ל עד פוסקי ההלכה שלפני מאה שנה. אין בדבר כדי להניח את הדעת, אך יש בו כדי לתת דעת.

בהשפעת עולם ערכים

לכן, יש לבחון את אופן הפרשנות של אליאור. במקרים רבים, למקורות שניתן לפרשם לכאן ולכאן בוחרת המחברת לתת פרשנות מחמירה כטקסטים מיזוגיניים. מנקודת מבטי, אולי בהשפעת הדחף האפולוגטי שלוקים בו רבנים ואנשי חינוך, ואולי מחיבת התורה, יש בהחלט מקום לפשר ההולם את רוח זמננו ואת רעיונות השוויון.

אשתמש במקרה פחות ידוע המובא בספר. המחברת מביאה את דברי הרמב"ם ביחס לנישואים לכמה נשים. במסגרת זו מחייב הרמב"ם לתת לכל אישה שטח מחיה פרטי משלה. אליאור דנה בחומרה את ההלכה זו משום שהיא מקצה שטח קטן מאוד למחיה, אולם היכרות עם תנאי המגורים שבאותה תקופה יכולה להעניק גם פרשנות אחרת לדברי הרמב"ם, פרשנות שלפיה הרמב"ם מנסה לשמור על זכות האישה לפרטיות ולמקום ראוי משלה.

כך גם במימרה המפורסמת בבבלי נדרים: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה", שאותה מפרשת אליאור כרשות לאונס, תוך כדי התעלמות מהלכת הברייתא בבבלי עירובין האוסרת על אדם לאנוס את אשתו ומההלכה שנפסקה בעקבות ברייתא זו. את המימרה בנדרים יש שמפרשים דווקא כהצהרה על פתיחות וחופש במעשה המיני. הבחירה לפרש את דברי התלמוד כהיתר לאונס אינה מוכרחת ואף מוקשה.

אסתפק בדוגמאות אלו כדי להראות שבאופן כללי נדמה שמגמת הספר היא להציג את עולם המקרא, חז"ל והספרות הרבנית כמי שמשתפים פעולה באופן מתמיד ועקבי עם מגמות דיכוי והדרה של נשים. והנה, באחת מההרחבות הרבות, או שמא יש לומר הסטיות מהנושא שבו עוסק הספר, טוענת אליאור כנגד ההיסטוריונים שהם מתווים את גבולות הראוי והפסול, את מה שראוי לספר עליו ומה מוטב לעבור עליו בשתיקה, כאשר כל זה הוא בהשראת עולם הערכים של השלטון או הסביבה שממנה הם מושפעים (עמ' 456). טענה זו יכולה להיות מופנית לכאורה גם כנגד הכותבת עצמה, המזדהה ופועלת בעולם הערכים הפמיניסטי.

כך הוא אמנם במרבית הפרקים בספר, אך כחוקרת והיסטוריונית הגונה דואגת אליאור להביא את התמונה הכוללת וכך היא מפליגה לתאר גם נשים יוצרות ופורצות דרך בהיסטוריה היהודית. פרק זה ("נשים מעתיקות, נשים מדפיסות ונשים מלומדות") הוא מפליא ומרטיט ומראה את מידת ההגינות וההערצה של היהודים כלפי מי שנושא ידע, בין אם איש ובין אם אישה. לא רק בפרק זה, גם בפרקים אחרים לא נמנעת אליאור מהצגת נקודות המבט המיטיבות עם הנשים, אך כאמור מדובר במיעוט מתוך מאות הדפים ועשרות הפרקים שבספר.

האישה כאיום

פרק נוסף ומרתק שאבקש להתייחס אליו הוא הפרק "האישה כ'אחר' – מלילית המאיימת במיתוס למכשפה הנשרפת על המוקד במציאות". פרק זה מתאר כיצד המיתוסים המנחים את האנושות מתארים את האישה כדמון, וכיצד בשל המיתוסים הללו נשים עולות על המוקד או נפגעות בדרכים אחרות. התיאור של האישה כמי שנוטה לכשפים, סיפורי הלילית או מיתוסים מיסטיים אחרים שקשורים בנשים יצרו במשך דורות את התודעה שיש באישה איום. מכאן ועד שרפת מכשפות הדרך קצרה.

מיתוסים אלו רווחו כמובן באומות העולם, ולכן בדרך כלל שרפת מכשפות התרחשה בידי האומות שבכוחן היה להפעיל את החוק. אצל היהודים העניין היה מורכב יותר וכאן ראוי לחלק בין מקומות, תקופות וגישות. גם המקרה של שמעון בן שטח שצד מכשפות באשקלון אינו יכול להעיד על מניעים נסתרים ואנטי נשיים, שכן היה זה אותו שמעון בן שטח שפעל למען עיגון הכתובה כדי להגן על נשים. בנוסף, המלחמה שלו במאגיה כללה התבטאות גם נגד גברים, כמו במקרה של חוני המעגל. כך שבקלות ניתן להראות שהפעילות שלו נגד מעשי כישוף וחריגה מהטבע לא הייתה מלחמה נגד נשים.

כיוצא בכך בתקופות אחרות. השיוך של המלחמה בכשפים לנשים לא נעשה אלא מתוך המציאות שבה רוב העיסוק במאגיה נעשה על ידי נשים בודדות שכך התפרנסו. צריך להדגיש שעד לא מכבר הייתה התרבות רוויה בחרדות דמוניות. על מצע זה התפתחו רעיונות רבים ומוזרים מאוד בעיני בן תקופתנו, כאשר היחס לאישה הוא אך חלק מהם. העיסוק של הספר בלילית והשפעתה על תפיסת האישה בתרבות היהודית חושף הרבה, אך המסקנות אפשריות ואינן מוכרחות, שכן לצידה של לילית עמד סמאל והוא לא היה פחות מאיים ממנה.

דווקא בקבלה, זו של הזוהר ובוודאי בקבלה הלוריאנית, קשה לראות את בחינת הנקבה בעמדת פחיתות, משום שאותן בחינות של דוכרא ונוקבא יש ביניהן הדדיות ובעיקר תלות. תיאור זה מורה על שוויון ולא על היררכיה. בספר, דבר זה אינו מובלט. גם שיוך הלכות צניעות לשאלת המיתוס הדמוני אינו מוכרח. המחברת קושרת ביניהן וההרחקה בין נשים לגברים מנומקת על ידי הפחד מהרוע והכישוף הנשי. אך ייתכן כמובן להסביר שהלכות צניעות נועדו על מנת להגן על הנשים והגברים מכישלון בחטאים מיניים ולא משום האיום הדמוני של האישה.

תיקון עוולות

בגלל שהחיבור מסודר בדרך כלל לפי נושאים ורעיונות, יש לעיתים ערבוב בין תקופות, מקומות, דתות והשפעות. היסטוריונים וחוקרים בספרות חז"ל ובספרות ההלכה נותנים משקל רב להבחנה בין אזורים, תקופות ואידאולוגיות. מבחינה זו, הדילוג בזמן ובמקום שמאפיין כמה פרקים בספר משרת את מגמת ריכוז המידע לפי נושאים, אך מטשטש הבחנות שעשויות להעלות שאלות בדבר אופן ההיווצרות של היחס כלפי נשים. יש בספר חזרות מרובות על אותן מובאות, אבל יש להן מקום בפרקים השונים. כמו במוזיאון, לכל מדור יש את החוויה ואת התובנה שלו, ואותה מובאה עשויה לתרום באופנים מגוונים למדורים שונים.

כדי להבין את הגישות השונות בעולם הפסיקה ההלכתית, אשתמש במשל הכובעים. עיקרו הוא סיפור על שבט שחי במרחבי אנטרקטיקה ומנהגו לחבוש כובע מפרוות דוב לבן. על מנת להיטיב את הסיוע בהגנה מפני פגעי מזג האוויר, הכובע קיבל צורה משלו וכך התווספו לו חלקים כדי לחסום את הרוח מהצוואר, האוזניים וכיוצא בזה. מחמת אילוצים עלומים היגר השבט לאפריקה אך החליט לשמר את מנהגי האבות הקדומים. כאן נחלקו חכמי השבט. חלקם טענו שחבישת הכובע הלבן על כל חלקיו היא שמירה על מסורת אבות והיו שחלקו ואמרו שהתאמת הלבוש לתנאי מזג האוויר היא השמירה האמיתית על מנהגי האבות.

והנה, תוך כדי תיאור מעמדה העלוב של האישה בעת העתיקה, עולים מדי פעם דבריהם של חז"ל המנסים להגן או לתקן על ידי חקיקה כגון הכתובה או על ידי חינוך לכבד את האישה, למרות שתקנות אלו היו חדשניות לתקופתם. חז"ל לא היו פמיניסטים ולא למדו מגדר, ובתקופתם לא היה מי שיכול לחשוב במונחים אלו. חז"ל ראו את עצמם במקרה זה, כמו בשאר המקרים, כאחראים על תיקון עוולות. אם נקבל את גישת פוסקי ההלכה שמוותרים על כובע הדוב הלבן ושמבינים את המודל העקרוני של חז"ל, השואפים למידת הצדק ולהגנה על החלש למרות המקובל בסביבתם, שמא יש ללמוד עקרון פעולה זה גם לתקופה שבה אנו פועלים?

החיבור הגדול, המרשים והחשוב הזה שייך לדור משובח של מחקר החותר לפריסה רחבה של נתונים והבאת אלפי מקורות על מנת לייצר זירת שיח ודיון, והוא יעניין חוקרים, מאמינים ומתקני עולם, כל אחד על פי דרכו. נמצא בו מקורות ידועים כמו גם מקורות עלומים, כולם בפריסה רחבה ומקיפה ביותר.

יש בו ניתוח וחקירה באשר לצידוקים ולמנגנונים שאפשרו עד לעת האחרונה להוציא את הנשים מתוך מעגלי הידע ובכך לשעבד אותן וגם מידע רב ערך באשר לפורצות ולפורצי דרך.

בעיניי הוא ראוי לכל תאב דעת וצדק, לא רק לשם הרחבת הדעת אלא גם כספר מוסר.

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב
על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות
רחל אליאור
כרמל, 2018, 828 עמ'

 

הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן תל אביב, וחוקר תלמוד