פרק כו בספר ויקרא עוסק בברכות וקללות שיבואו על עם ישראל בהתאם לאופי מעשיהם וטיבם. בין פסוקי הברכות לפסוקי הקללות ניכרת הפרדה ברורה, וקשה לטעות בסיווג הפסוקים. עם זאת ישנן לשונות זהות, החוזרות ומופיעות הן בפסוקי הברכה והן בפסוקי הקללה. מה תורמות החזרות הלשוניות לתכניו של פרק זה?
הצדקת העונש וחומרתו
ראשית, החזרות הלשוניות משמשות להצדקה של העונש: חזרה על לשון זהה בתיאור מעשה חיובי ומעשה שלילי עוקב מעידה על השינוי הדרמטי שחל ביניהם. אם המעשה הראשון הביא ברכה, הרי ששלילתו תביא קללה. בראשית פסוקי הברכה מתוארים מעשי העם באמצעות שלושה פעלים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". השורש עש"י מופיע בפתיחה של יחידת הקללה הראשונה ומבטא את הפרת הברית מצדו של העם: "וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה". בפתח שלוש מיחידות הקללה מופיע השורש הל"ך כביטוי לסטייה מדרך ה'. לדוגמה: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי". אף המונח "חוקותי" חוזר ומופיע בתיאורי הקללות כביטוי לאי־שמירתן: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ".
באופן אחר, גם ההופעה החוזרת של המונח "קרי" תורמת להצדקת העונשים הכלולים בקללות. המונח חוזר בפרק כו שבע פעמים, כמאפיין של חטאי העם מחד ושל מעשי הא־ל מאידך. לדוגמה: "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי". השימוש במונח הזהה מציג את העונש כתגובה ישירה וצודקת למעשי העם.
אף כי העונש מוצג כצודק, החזרות הלשוניות מעידות גם על חומרתו, שכן הוא היפוך מלא של הברכה. כך, לדוגמה, השורש אכ"ל מתאר בתחילה את שפע היבול שתניב הארץ: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע". אולם לאחר שהעם חוטא הוא משמש לתיאור אי־פריון הארץ: "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ", ולתיאור של ניצול תנובות האדמה לטובת האויבים: "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". בעקבות כך יגיע העם לרעב קיצוני שאף הוא מודגם בשורש אכ"ל: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ". שיאה של הפורענות בפסוק לח שבו השורש מוסב על העם עצמו: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם".
כך גם החרב משקפת בתחילה את ניצחון העם על אויביו: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב", אך בקללות מתארת את ניצחון האויבים על העם: "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת… וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב". הרושם השלילי של החרב מתעצם באמצעות הדמיון הצלילי למונח "חרבה": "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה".
אף ההופעה של המונח "ארץ" לכל אורך הפרק מעידה על השינוי הקיצוני שחל בין הברכה לקללה: המונח "ארץ" מייצג את ארץ ישראל, שבה תשרה על העם ברכה כלכלית וביטחונית: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". אך הארץ היא גם חלק מן העונש: "וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ". המונח "ארץ" מופיע בצירוף "ארץ מצרים" שהיא יסוד לברית של הא־ל ועמו, אך הוא מופיע גם בצירוף המתאר את מקום הגלות ואת שיא הפורענות: "ארץ אויביהם/אויביכם".
קשר נצחי
למרות העונש הכבד, החזרות הלשוניות מלמדות גם על הקשר ההדוק הקיים בין הא־ל והעם, כשמעשיו של האחד משפיעים בצורה ישירה על מעשיו של השני. כאשר העם הולכים בדרך ה', הוא נמצא בתוכם ומסייע להם: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם… וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". אולם, אם העם סוטים מדרך ה' הוא ילך נגדם ויביא עליהם קללה: "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". אף ההצגה של משפטי התנאי בפתיחת כל אחד משלבי הקללות מדגימה את הקשר בין מעשי העם והא־ל.
הקשר ההדוק, עד כדי תלות, הוא היסוד לברכה והוא היסוד לקללה, אך הוא גם היסוד להבטחה שהעם לא יִכלה. יסוד הקשר וההבטחה לנצחיותו הוא היציאה ממצרים. יציאת מצרים מופיעה בחתימת הברכות: "אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת", אך מופיעה גם בחתימת הקללות: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵא־לֹהִים אֲנִי ה'". אם כך, הפרשייה כולה נשענת על הקשר הראשוני שבין הא־ל ועמו והוא שמבטיח שכל הפסוקים התחומים בין שני אזכורי יציאת מצרים יתממשו.
נִצחיות הקשר מגולמת גם בהופעה החוזרת של השורש גע"ל. השורש מופיע במסגרת הברכה, כתיאור של הקשר הקרוב של הא־ל והעם וכביטוי לרצונו להיטיב עימם, אם ילכו בדרכיו: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם". בפסוק טו, ובדומה בפסוק מד, הוא מבטא את הסטייה של העם מהדרך שבה הלכו: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם". כתגובה, במסגרת הקללות השורש מבטא את הדחייה והניכור של הא־ל מהעם: "וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם". אך לאחר כל התמורות במערכת היחסים, ולמרות ההפרה של הברית מצידם של ישראל, מבטיח הא־ל באמצעות השורש גע"ל שלא ייטוש ולא יכלה אותם: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ־לוֹהֵיהֶם".
החזרות הלשוניות בויקרא כו הופכות את מכלול התמורות בקשר שבין הא־ל והעם לרצף אחד. הן מלמדות על מורכבות הקשר, על חשיבותו ועל ההכרחיות שלו לעם. באמצעות לשונו של הפרק, הקשר בין הא־ל והעם מוצג כנצחי וכגורם המעצב של ישראל.
