בהיותי תלמיד בישיבה־יוניברסיטי נתבקשתי על ידי משפחתו של הרי"ד סולוביצ'יק לסייע לו, כחלק מקבוצת סטודנטים שליוו את הרב באותם ימים שבהם היה שוהה בניו־יורק. והנה, בערב תענית אסתר תשמ"ו נתבשרנו שהרב משה פיינשטיין, גדול פוסקי ההלכה, הלך לעולמו. נתבקשנו על־ידי משפחתו של הרב סולוביצ'יק שלא להודיע לו את הבשורה המרה, ואף "להעלים" בבוקר התענית את העיתון שהיה מגיע דרך קבע אל מפתן דלתו של הרב. הם רצו לחסוך ממנו את ההלם שבקריאת הבשורה מעל דפי העיתון, ולהודיע לו לכשיגיע לביתו בבוסטון.
כמה שבועות לאחר מכן נתבקשתי להסיע את הרב לשדה התעופה. במהלך הנסיעה פתח הרב ושאל כך: "מדוע לא הודעת לי שר' משה נפטר?". גם בעת כתיבת שורות אלה לא אשכח את ההלם ואת אי־הנעימות שאחזו בי אז. השבתי לו, כמובן, את האמת: משפחתו רצתה למנוע ממנו את הצער שבהודעה חטופה. לאחר ששבה אליי רוחי שאלתי אותו: "אבל כבוד הרב, כיצד הבנת שר' משה נפטר?". והוא השיב: "בכל ערב חג מזה כמה עשרות שנים אנו נוהגים לטלפן זה לזה לסירוגין לברכת חג שמח. השנה היה זה תורו של ר' משה. כיון שהוא לא טילפן – הבנתי שלא ייתכן שום הסבר אחר מלבד העובדה שכבר אינו בין החיים".
מי שמכיר ואפילו במעט את השקפתם הדתית והאידיאולוגית של שני הגדולים הללו – שהיו גם בני־דודים – יודע שהם היו חלוקים בסוגיות מרכזיות ואף קריטיות ליהדות בתפוצות, אך בכל זאת הידידות שביניהם התעלתה מעל ומעבר למחלוקות. מדובר היה בידידות על בסיס שותפות עקרונית – כזו הבנויה על ההבנה שלמרות המחלוקות, לכל אחד מהם תפקיד מרכזי לעתידה של יהדות התפוצות.
שילוב שני המופעים
התקופה בשנה שבה אנחנו נמצאים – חודשי הגאולה של ניסן ואייר – מחייבת אותנו להתבוננות מעמיקה על הקשרים שבין אחריות, סולידריות וגאולה. עברנו שתי סדרות של חגים, פורים ופסח, ולא בכדי כתבתי "סדרות של חגים" ולא חגים בלבד, משום שפורים ופסח הם יותר מאירועים של יום או יומיים. לכל אחד מהחגים הללו ישנה מעטפת של מצוות וחובות שהופכים אותם להתרחשויות סמליות.
בשניהם נחגג אירוע של ישועה והצלה; בשניהם הסעודה המשפחתית והחברתית, הכוללת גם יין, היא מרכזית (סעודת פורים; ליל הסדר וקרבן הפסח הנאכל בחבורה); בשניהם ישנה חובה כלפי העניים והחלשים (משלוח מנות; קמחא דפסחא, כל דכפין); לשניהם קודמת תענית (תענית אסתר; תענית בכורות); שניהם נחגגים יותר מיום אחד (פסח שני, שושן פורים); ומשניהם נעדר הגיבור (הקב"ה אינו מוזכר במגילה; משה רבנו אינו מוזכר בהגדה).
עם זאת, למרות הדמיון הרב ביניהם, מדובר בשני מופעים שונים של גאולה. הגאולה בפסח היא גאולה שכולה מן השמים. בני ישראל כעם לא היוו שחקן מרכזי בתהליך הגאולה. הקב"ה ניהל את המערכה כולה, במופע שכולו אותות ומופתים. לעומת זאת בפורים ההצלה התאפשרה בסדרה של מהלכים פוליטיים מתוחכמים לכאורה. מרדכי ואסתר הצליחו ליצור קונסטלציה מורכבת ששיחקה לטובתם, ושאליה, בסופו של חשבון, נפל המן. כך לקב"ה כמושיע היה תפקיד משני, או למצער תפקיד של הבמאי שמאחורי הקלעים בלבד.
אחר כך באים יום העצמאות ויום ירושלים. גם הם מייצגים גאולה שמגיעה מלמטה ומופיעה גם מלמעלה. כל עניינם של החגים המודרניים הללו והמנדט ההלכתי לחגוג אותם מבוססים על פורים ופסח. אפילו החודש שבו הם מתרחשים – חודש זיו (חודש של אור) – יש בו סמליות. בחודש אייר אורו של הקיץ הממשמש ובא הולך ומתחזק. בדורנו, כאשר ישנה מדינה לאחר אלפיים שנות גלות, הנוכחות של הטבע, וההופעה של הגילוי הא־לוהי שבטבע, מקבלות משנה תוקף. התפיסה העמוקה של הציונות הדתית היא תפיסה המשלבת בין שני המופעים הללו של הגאולה, אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כמופעים של הא־לוהות בזמן המודרני.
למצוא מקום שזקוק לאחר
לא תיתכן גאולה מהסוג המודרני בלי סולידריות חברתית, בלי קשרים הדוקים בין "השבטים" השונים של העם היהודי היום. בספירת העומר, כשאנחנו צועדים מגאולת מצרים לתקומת ישראל בהר סיני, אנו מציינים גם את הטרגדיה של מות תלמידי ר' עקיבא. הסיבה למפלה ההיסטורית־רוחנית הזו, מסבירים חכמים, היא "שלא נהגו כבוד זה בזה". המסר העומד מאחורי הדברים הוא שחודש אייר, חודש האור, אינו יכול למלא את הפוטנציאל הטמון בו (שילוב שבין אתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא) בלי הכבוד ההדדי הזה.
רבים סבורים שסולידריות פירושה נכונות להקשיב, להבליג, לתת מקום לאחר בעולם, למרות שלדעת האחד אין לדעותיו של האחר מקום. זו סולידריות של וולטר, שביקש למעשה עולם אדיש שבו אין טעם להתווכח, או, גרוע מזה, פוסט מודרנה. הסולידריות היהודית מבקשת להפגיש שניים במקום הריק שלהם, ובמקום להיות סובלנות והכלה – הסולידריות דורשת מהאחד למצוא מקום ריק, חסר, שזקוק לאחר.
סולידריות אינה רק סדר חברתי, ויותר מאשר היא באה לבנות את השלם היא דורשת ענווה וביקורת עצמית, לבנות את החסר ורק אז את השלם. סולידריות מהותית ולא רק פוליטית כמו זו שמציעה המודרנה דורשת ללמוד מהאחר, לגלות בו את מה שהיה חסר בי והושלם עתה, ודורשת זאת גם מן האחר. שניהם נדרשים לקלף קליפות הדדיות ולשכלל את האורות הפנימיים. כך ורק כך מתרחש מפגש בין אנשים וגם בין תנועות רוחניות, כשכל אחד בא עם מה ששלם בו ומאתגר את האחר ותורם לו, ועם מה שחסר בו ונמצא באחר.
בהקשר הזה אין בררה אלא להעלות את תחרות האירוויזיון כדוגמה. כמה צער יש לנו על חילול השבת ההמוני שנשקף בשבת שעברה, על החצנה חומרית ומיעוט תוכן בעל משמעות, צער שגרם לרבים למאוס ולהזהיר ולזעוק חמס, בצדק רב. אולם אנו למדנו כי אחדות ישראל, גם כשהיא אחדות לשם עבודה זרה, חשובה משנאה ופירוד לשם שמים, כפי שכתב בעל המשך חכמה, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שראה את הפירוד הנורא בעם:
על חלול שבת בעוונותינו הרבים שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר (יסלח) להם כי הם צבור ואף בעבודת אלילים אמרו בספרי "והנפש ונכרתה"־ שאין הצבור נכרתין, אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ד' ולא יאחר (משך חכמה שמות יד כט).
המוני ישראלים צפו, שמחו על ההתעניינות העולמית, ובעיקר מצאו מכנה משותף להתאחד סביבו ולהיות גאים במדינה שלנו, ובהישגיות וביצירתיות של עמנו. ומכנה משותף, גם אם הוא נמוך ורחוק מקדושה, הוא עדיין מכנה משותף המביא לאחדות, שמבחינת אורותיו אפשר לתקן. רק ביכולת לראות את האור שבאחדות הזו נוכל לקלף קליפות, רק מי שיבוא ממקום חסר יוכל להאיר ולהיות מואר. דווקא להקת שלווה הוכיחה עד כמה אפשר להאיר דווקא מתוך במה שאחרים ראו בה רק כחושך, ורק אחרי שידעו לעמוד בגבורה כנגד ההכרח להופיע בשבת.
הרב קוק לא ראה רק בלאומיות את מקור הכוח והגדולה של המודרנה, אלא גם בכפירה ובמרד במצוות, וביקש לברוא מן האורות הללו, שרק אנשים קטנים רואים בהם חושך גמור, תיקון. אכן, גדול המרחק בין אחדותם של גדולי ישראל שבהם פתחנו ובין אחדות זו, אולם הדרך אל הגדולה מתחילה מן הכבוד לניצני האחדות שהתגלו עתה. זהו האומץ הנדרש בימים אלו.
