כמו הרבה ישראלים אחרים, גם הסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב נסעה לסייר במזרח ירושלים קצת אחרי מלחמת ששת הימים. אך בשבילה המסע הזה היה שונה מזה של רוב הישראלים. השעות הראשונות במזרח העיר הזכירו לה את ילדותה בקהיר. הריחות והקולות, היא כתבה, גרמו לה לתחושת שיכרון. אבל כעבור שעתיים השתנה היחס: "שבעתי. לא רציתי להיות חלק מהעולם הזה, אלא אדם מודרני השייך למאה שלו. היו שם פשוט יותר מדי ילדים מלוכלכים".
השניוּת הזו מתמצתת את עולמה של כהנוב. מצד אחד, בת המזרח שמאוהבת עמוקות בקולותיו וריחותיו. ומצד שני, בת אצולה אירופית שלא יכולה לסבול את מראה הילדים המלוכלכים, ובעצם מבקשת להביא למזרח את בשורת הקִדמה המערבית. השניות הזו באה לידי ביטוי במפעל חייה היצירתי: הניסיון להפוך את המושג "לבנטיני" ממושג מגונה בתרבות הישראלית של שנות השישים והשבעים למושג שהוא יעד: המזרח שלה הוא לא המזרח הערבי־מוסלמי, אלא המזרח דווקא כפי שראו אותו הקולוניאליסטים האירופים, שהמציאו את הביטוי "לבנט" [שפירושו "מזרח"]: מזרח שכל התרבויות יכולות לחיות בו זו לצד זו, תוך שכל אחת אינה מנסה לעקור את זולתה או להשתלט עליה, אלא דווקא ליהנות מהעושר המשותף.
אולי זו הסיבה שכהנוב, שבחייה הייתה דמות משנית, אפילו סוג של אוונגרד, בסצנת התרבות הישראלית, שודרגה בהדרגה אחרי מותה, ממש לפני 40 שנה, לדרגת אייקון תרבותי; לפחות בעיני רבים באליטה של עולם האמנות ושל שיח הזהות, שרואים בהצעת הזהות שלה את הכיוון הנכון לתרבות הישראלית השסועה בין מכלול הזהויות שמרכיבות אותה.
תפישה של רב מקומיות
בימים אלה מתקיימים שני אירועי תרבות חשובים המוקדשים לה: במוזיאון ארץ־ישראל שבתל־אביב מתקיימת תערוכה (פתוחה עד 31.7) המציגה את הביוגרפיה, תפיסת העולם וההשפעות של כהנוב; ובפסטיבל דוק אביב שנפתח השבוע מוקרן סרט חדש על דמותה. הסרט נקרא "לבנטינית", ולתערוכה קוראים "הלבנט כמשל", כך שאף אחד לא יכול להתבלבל לגבי המסר המרכזי של כהנוב. בנוסף, פרופ' דוד אוחנה, שעוסק שנים רבות בחקר יצירתה של כהנוב, וכבר הוציא לאור קובץ מאמרים שלה תחת הכותרת "בין שני עולמות", עובד בימים אלה על שני ספרים נוספים הקשורים בה: האחד הוא מונוגרפיה המתארת את הביוגרפיה האינטלקטואלית שלה, והשני הוא עריכת קובץ ממאות המאמרים העיתונאיים שלה שטרם נאספו לספר. לפני שנים אחדות גם יצא לאור ספר ילדים המתאר את דמותה.
אוצרת התערוכה, שרה טוראל, אומרת: "התוודעתי לדמותה של כהנוב דרך הספר של רונית מטלון 'זה עם הפנים אלינו', ומאוד הוקסמתי מהדמות הזו. קראתי לתערוכה 'הלבנט כמשל', כי בעיניי הזהות הלבנטינית שלה היא רק דוגמה לתפיסה ששוללת דיכוטומיות; שמאפשרת לשלב יחד מסורות שונות, וזה נראה לי חשוב מאוד לחיים שלנו בארץ".
רפאל בלולו, במאי הסרט עליה, אומר ש"הנרטיב הליברלי של החברה הישראלית מגיע בדרך כלל מהתרבות המערבית. כהנוב מביאה את זה דווקא מתרבות הלבנט של המזרח התיכון; מתוך מערכת היחסים המורכבת של יהודים וערבים, כאשר שניהם נתינים של התרבות המערבית". והסופר חיים באר, היחיד מבין המרואיינים לכתבה שגם הכיר אישית את כהנוב, מחריף את הטיעון ואומר ש"כהנוב בכלל לא הייתה מזרחית בזהותה. מה שהיא הכי רצתה להיות זה אירופאית. וזה גם מה שהיא ייצגה עבור אנשים כמוני, שלא יצאו באותם ימים מהפרובינציאליות הישראלית. היא הייתה בת התרבות האירופית". אם לדייק יותר: במקום זהות מזרח־תיכונית, שמזוהה עם העולם הערבי־מוסלמי, כהנוב הציעה לקוראיה זהות ים־תיכונית; זהות של ערי חוף, שהנאות החיים, הבריזה והערבוב בין תרבויות שבולט במיוחד בערי מהגרים ותיירים הם שמאפיינים אותן.
ילדות מפוצלת בקהיר
כהנוב נולדה ב־1917 בקהיר בשם ז'קלין שוחט, בת ליוסף שהיגר מעיראק ולאיבון שהיגרה מתוניס. השמות הפרטיים כבר מייצגים את כפל הזהויות של הוריה: האבא היה קשור בכל מאודו למסורת היהודית. כהנוב זכרה לימים שליד מיטתו היה מונח תמיד חומש, שממנו הקפיד לקרוא.
אמא, לעומת זאת, כבר ראתה את עצמה חלק מהאליטה של התרבות הצרפתית, זו שהגיעה לתוניס עם הכיבוש והשפיעה עמוקות על זהותם של יושבי הערים הגדולות, גם היהודים שביניהם. מן הסתם בהשפעתה של האם, גדלה כהנוב במנותק לגמרי מהתרבות הערבית־מוסלמית של קהיר: בית־ספר צרפתי, לא יהודי. השיחות בבית מתנהלות על טהרת האנגלית והצרפתית. ז'קלין ואחותה ז'וז'ט טופחו כבנות אצולה לכל דבר, עם הביגוד וחוגי ההעשרה המתאימים. עד יומה האחרון הצטערה כהנוב שמעולם לא ידעה לדבר ערבית. בתיאוריה שטיפחה על היופי שבמיזוג התרבויות היה חסר המרכיב הערבי שבתוכו גדלה.
כהנוב לא כתבה אוטוביוגרפיה, אבל כתבה מסות רבות שתיארו תחנות שונות בחייה, רבות מהן הוקדשו לילדות בקהיר. הן רוכזו בספר המסות הראשון שלה, "ממזרח שמש", שיצא זמן קצר לפני פטירתה, ונערך על־ידי אהרן אמיר. בין היתר היא מתארת בהן את המורכבות של הקשרים בינה לבין הסביבה הנוצרית והמוסלמית. "בימי א' הייתי הולכת לכנסייה עם שפחתנו האיטלקית. חביב היה עליי ריח הקתדרלה של יוסף הקדוש, מקום שריחפו תמונות האלוהים ומלאכיו בין עננים ורודים המצוירים בתוך התקרה העגולה פנימה. טבלתי אצבעי במים הקדושים, מדעתי כי זהו דמו היקר של ישוע, אך את אות הצלב לא התוויתי, כי אבי אמר לי שהואיל ויהודיה אנוכי אינני צריכה לעשות זאת".
ב־1937, בהיותה בת 20, ערכה ביקור קצר בארץ־ישראל, עם חברה שנסעה עם משפחתה לסדר פסח אצל קרובים בארץ. היא השתכרה מריחות התפוזים, אבל גילתה יחס מורכב לציונות, ובמיוחד לאליטה המפוארת שלה באותם ימים – בני התנועה הקיבוצית: "לא אהבנו את ההתנשאות שלהם, ואת התחושה שהלבנים הם יותר נעלים. הם התנשאו גם על הערבים, ובעקבות זאת גם על היהודים המזרחיים". בעיקר הרגישה שלפני שהיא מחליטה אם כן או לא לעלות לישראל, עליה להכיר קודם מקרוב את תרבות המערב שכל כך הילכה עליה קסם.
למרות העושר והאהבה שהרעיפו עליה, כהנוב, מספרים בסרט כל מכריה, הרגישה במצרים בכלוב של זהב. האם אמנם טיפחה מאוד את השכלתה, אבל היו לה מחשבות מאוד ברורות לגבי האופן שבו צריכה להתבטא זהותה הנשית: לא כדמות עצמאית אלא כאישה היפה והמטופחת של בעלה המפרנס. ז'קלין מרדה בתסריט הזה, ובגיל 22 אירגנה לעצמה "יציאת מצרים" משלה. היא התחתנה עם רופא ממוצא יהודי־רוסי בשם איזי מרגוליס, ותיכף אחרי החתונה נסעה איתו לחוף המערבי בארה"ב, שם קיבל עבודה. בסרט מוצגים הנישואים ככאלה שמלכתחילה לא הייתה בהן אהבה, אלא רק אמצעי של כהנוב לצאת מכלוב הזהב ולטעום את תרבות המערב.
אין פלא שהנישואים הסתיימו תוך זמן קצר, ואיפשרו לה להתחיל בחיים עצמאיים בארה"ב. היא נדדה מסן־פרנסיסקו לשיקגו, ומשם לניו יורק. אלה היו בדיוק שנות מלחמת העולם השנייה, אבל מבחינת כהנוב אלה היו כנראה השנים היותר מאושרות בחייה: לומדת תקשורת באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק; מתנסה בכתיבה ובפרסום של סיפורים ראשונים, שכמה מהם זכו להתפרסם במגזין היוקרתי "אטלנטיק", ואף זיכו אותה במלגת לימודים, ומתחילה לטפח את ז'אנר הכתיבה שבאמת יהיה מזוהה איתה – המסה. שם, בניו יורק, התוודעה כהנוב לחוג של אינטלקטואלים יהודים, בעיקר כאלה שברחו מאירופה מאימת המשטר הנאצי, והתרכזו סביב הקולג' "ניו סקול"; שמות כמו חנה ארדנט, קלוד לוי־שטראוס ורבים אחרים.
אחרי המלחמה ביקשה לחזור למצרים, אבל מה שראתה שם אִכזב אותה מאוד: האווירה הקוסמופוליטית של ילדותה, שטופחה הן על־ידי העות'מנים והן על־ידי הבריטים שהחליפו אותם, התחלפה לקראת סיום שלטונם של הבריטים במצרים באווירה לאומנית מאוד. כהנוב לא מצאה שם את מקומה, וכעבור שנים ספורות יצאה לפריז, שם התגוררה אחותה ז'וז'ט. האחות, יפה ופראית אפילו יותר מז'קלין, התערתה מהר בצרפת: נישאה לרוזן מקומי, שממנו נולדה לה בת אחת, לורה ד'אמאר, הצאצא היחיד בימינו של משפחת שוחט מקהיר, ולמעשה גם היורשת החוקית של עיזבון כהנוב. טוראל, אוצרת התערוכה במוזיאון ארץ־ישראל, יצרה קשר עם ד'אמאר וזכתה לשיתוף פעולה מקיף שלה ולהרבה מוצגים שעצם הצגתם התאפשרה בזכות הקשר הזה.
מפריז לארץ ישראל
בעוד אחותה משתלבת באצולת הכסף המקומית, ז'קלין התערתה באצולה שבאמת עניינה אותה, האליטה האינטלקטואלית, אז בחברתם של אישים כמו הסופר אלבר ממי והמשורר קלוד ויז'ה. אוחנה מספר שהמליץ לבלולו לראיין לסרטו את שני האינטלקטואלים האלה, שהאריכו ימים (שניהם כיום בני 96), אבל כנראה שמצבם הבריאותי לא איפשר זאת.
בפריז היא התחתנה שוב – גם הפעם עם יהודי ממוצא רוסי, שאותו הכירה עוד ממצרים; מהנדס יפה תואר בשם אלכסנדר כהנוב, והוא שהעניק לה את שם משפחתה המוכר. מכיוון שכהנוב היה ציוני וגם בעל משפחה ענפה בארץ־ישראל, ב־1954 נחתו השניים בארץ, וכאן חיה כהנוב עד מותה. בשנתיים הראשונות בארץ גרו בבאר־שבע, שם עבדה ז'קלין בהוראת צרפתית לילדי העיר. בתערוכה מביאה טוראל מכתב שכתבו לה תלמידיה, ובו דברי תודה מרגשים על תפקודה כמורה שלא רק מלמדת שפה אלא גם מתעניינת בתלמידים ובמה שעובר עליהם.
בשלב זה אפשר בהחלט לשאול האם כהנוב רצתה בעלייה לישראל; מדינה קטנה שתרבותה, בוודאי באותם ימי בראשית, הייתה רחוקה מהעושר התרבותי של בירות המערב שכהנוב כמהה אליהן עוד מילדותה. לכאורה נראה שהיא הגיעה לארץ רק בעקבות בעלה השני, ולא מרצון עצמי. ההנחה הזו מתחזקת בעובדה שהיא הקפידה לנסוע כמעט מדי שנה לאחותה שבפריז, גם למפגש אחיות אבל גם כדי להתאוורר ולספוג את ניחוחות העיר הקוסמופוליטית. אבל בלולו, יוצר הסרט שהתעמק בדמותה משך זמן רב, חושב שהסיפור מורכב יותר: "היא באה לארץ גם משום שהאמינה שישראל היא המודל שיתקן את העולם. היא הרי האמינה במודרנה ובחילון, אבל ללא חיסול המסורת, כי המסורת היא הכוח הנפלא שמשמר משפחה, זהות, קרבה, ולמודרניות יש גם כוח שמביא קדמה פרקטית, כי במקומות שמהם היא באה היו גם שכונות שלא היו בהן צינורות ביוב".
כעבור שנתיים בבאר שבע הגיעו בני הזוג כהנוב לתל־אביב, לדירה קטנה בשכונת יד אליהו, ושם נשארה עד מותה. הנישואים עלו שוב על שרטון – אחד מידידיה מעריך ש"היא הייתה מסוג הנשים שנושכות את מי שאוהבים אותן. היא פשוט נזקקה לעצמאות הרבה יותר מאשר לאהבה". אבל הגירושין האלה היו קשים הרבה יותר. כהנוב המאוכזב מיהר לפנות לבית־הדין הרבני בבקשה להכריז על אשתו כ"מורדת", שאינה זכאית לכתובה ולדמי מזונות, ובית הדין קיבל את הבקשה – למרות שכהנוב טענה שלבית הדין אין בכלל סמכות לדון בעניינה, כיוון שהם נישאו בנישואים אזרחיים בפריז (ככהן וגרושה גם לא יכלו כלל להתחתן בנישואים דתיים). כהנוב לא ויתרה ועתרה לבג"ץ אבל הפסידה. האשה הקוסמפוליטית והפמיניסטית רשמה על שמה תקדים משפטי שנוי מאוד במחלוקת שבו החליט בג"ץ שכל תיקי הגירושין בישראל ינוהלו על־ידי בתי הדין הרבניים, גם אם הנישואים עצמם לא נערכו כלל כדת משה וישראל.
התנ"ך כמודל
כאמור, חיי האהבה שלה לא היו מוצלחים, וגם ילדים מעולם לא היו לה. אבל היא הצליחה מאוד להשיג לעצמה פטרונים מקצועיים ואינטלקטואליים, שהעניקו לה את המעמד בארץ החדשה. הגדול שבהם היה המשורר והמתרגם אהרן אמיר, שערך בשנות החמישים והשישים את הרבעון "קשת", שרבים רואים בו את כתב העת הספרותי הטוב ביותר שיצא אי פעם בישראל. אמיר הוא שזיהה את ההצטיינות של כהנוב במסות, והזמין אותה לפרסם רבות מהן בכתב העת שלו. ב־1959 היא פרסמה ב"קשת" את הסדרה "דור הלבנטינים", המתמקדת בימי ילדותה בקהיר ובמודל הלבנטיני החיובי שחיתה שם.
בשלב הזה, דוד אוחנה, שבעצמו הרבה לנתח את זהותה הלבנטינית של כהנוב, מבקש להבהיר שהעניין הלבנטיני לא היה תמצית חייה של כהנוב: "אהרן אמיר הדגיש את הממד הזה, כי זה התאים לרצון שלו לטפח כאן זהות ילידית 'כנענית', שרואה את בני האזור העתיקים, היהודים ובני שאר התרבויות הלא מוסלמיות, כמי שצריכים לכונן מחדש את תרבותם המשותפת, מול המסורות הדתיות, היהודית והמוסלמית גם יחד. אפשר לומר שהוא 'כִּנְעֵן' אותה. אבל ז'קלין הייתה יותר מלבנטינית. היה בה גם ממד יהודי שאמיר כמובן לא הדגיש ולא טיפח: המסורת היהודית הייתה חלק בלתי נפרד ממנה. כשאני רוצה לדבר על מושגי יסוד בתרבות, אני פונה למיתולוגיה היוונית, או למיתולוגיה אירופית אחרת. בשביל ז'קלין, המודל המיתולוגי הבסיסי הוא התנ"ך. היא ידעה היטב תנ"ך, והוא סיפק לה את כל המודלים התרבותיים שרצתה לעסוק בהם. חוץ מזה, הייתה לה גם היכרות מצוינת, אוטודידקטית, עם תרבויות רבות אחרות".
הצד הזה בא לידי ביטוי בתחום שממנו ינקה את פרנסתה. אלה לא היו המסות ב"קשת", אלא אינספור כתבות עיתונאיות שכתבה כפרילנסרית ב"מעריב" של אותם ימים, בעיתונים וכתבי עת אמריקניים, ואפילו בעיתון צה"ל "במחנה". אוחנה: "יצחק לבני, שאז עמד במקביל בראש גלי צה"ל ו'במחנה', קידם מאוד את מעמדם של שני כלי התקשורת האלה. וכמו שהכניס בגלי צה"ל מעמד משמעותי ליוצרים של אותה תקופה [כמו בסדרת שירי המשוררים שיזם. י"ש], כך גם שיבץ ב'במחנה' סיפורים קצרים של מיטב הסופרים של זמנו, וגם כתבות של ז'קלין".
ברוח הזו היא פרסמה בעיתונות העברית כתבות מסע, פיזי ואינטלקטואלי, מכל רחבי הגלובוס: ממושב נידח בצפון או שכונת התקווה, שבהם ביקשה לעמוד על עולמם של בני המזרח בישראל, ועד אירופה. מכל מסע כזה הביאה סיפורים בעלי מוסר השכל. כך למשל אירע בביקור בצפון, שם פגשה משפחה מרוקאית שחיה במושב ששאר תושביו תימנים. המשפחה המרוקאית הרבתה להתלונן על בדידותה במושב, וכשכהנוב תמהה מדוע אינם יוצרים קשר עם שכניהם התימנים, הם הביטו בה בתדהמה: "אנחנו מדברים צרפתית, והם ערבית פרימיטיבית. והם גם שחורים".
פמיניזם שהקדים את זמנו
באר ואשתו השתתפו בסלון ספרותי שיזמה כהנוב בביתה. אלה לא היו פגישות קבועות שבהן קראו וניתחו יחד ספרים, אלא פגישות מזדמנות, שנכחו בהן בעיקר בני חוגו של הפטרון אמיר: באר, פרופ' עזרה זוהר, פרופ' ששון סומך ועוד. באר: "הבית שלה לא היה עשיר, אבל ראית שזה בית של אינטלקטואלית. בשבילי, שבאתי מבית של אנשים עניים, בלי ספרים, השטיח על הקיר, או טס הנחושת, עשו משהו. בסופו של דבר, הבית שלי מעוצב במידה רבה בהשפעתה".
ההקפדות האסתטיות של כהנוב, כמי שחשה כבת אצולה גם בשכונת יד אליהו, השפיעו גם על כמה החלטות שקיבל בלולו כבמאי הסרט: "ביקשתי מכל המרואיינים שיבואו לאולפן שלנו במיטב הבגדים שלהם, כאילו הם הולכים לנשף מחויט. בנוסף, הצלם שלי, דוד עדיקא, שהוא בעצמו אמן צילום ולא סתם צלם, החליט שיצלם את הסרט בגישה מאוד 'נקייה', מאופקת".
בנוסף לכל אלה, היא הקדימה את זמננו בפמיניזם המאוד מודע וחד שלה. זה לא היה פמיניזם סלוני של מי שהכול ממילא עמד לרשותן, אלא של אישה שחצבה אותו במו ידיה, מול תרבות פטריארכלית שגם אִמהּ הזדהתה איתה, ואף שילמה על העימות הזה מחירים גבוהים. אחרי אותו ביקור במזרח ירושלים שהוזכר קודם, היא כתבה שהיא רואה סימן של תקווה בחצאיות הקצרות שזיהתה אצל הבנות: "פירוש הדבר אולי כי קצו הנשים במלבושים הישנים, או ששוב אין הגברים יכולים לכפות עליהן הר כגיגית בנקל כל כך… אנשי שמאל אינטלקטואליים, המגינים על זכותו של כל עם לחופש ולהגדרה עצמית, לעתים קרובות סופם שהם מגינים על החברות המדכאות ביותר. ספק אם יעלה בדעתם שמא אין הנשים בחברות מוסלמיות שואפות לשחרורן שלהן, ואם לא ריאקציוני הוא לקיים אימפריאליזם זכרי מפגר על מחציתה הנקבית של האנושות".
רוצה לומר: הפמיניזם שלה לא בא מתוך "פוליטיקה של זהויות" או תפיסה פוסט מודרנית, שבהן החופש של התרבות המוסלמית לכפות רעלות וחיג'אב על הנשים שווה ערך לחופש שלהן להשתחרר מאותן כבלים. היא בוודאי לא הייתה רואה ברעלות ושאלים נוסח הטליבאן ביטוי לזכות האישה על גופה, כפי שכמה פמיניסטיות רדיקליות מתארות היום.
העמדה הזו שלה הייתה כל כך חדה, שדור אחד אחריה כבר היו כמה פמיניסטיות מזרחיות שראו בגישה שלה עצמה ביטוי של "אוריינטליזם" מאוס, כלומר גישה מערבית שמבקשת לכפות את ערכיה ודימוייה על המזרח. כך למשל כתבה חוקרת התרבות דולי בן חביב בכתב העת "תיאוריה וביקורת": "שנה אחרי מלחמת ששת הימים בנתה כהנוב תסריט על ישראל ככח המביא את הקידמה והמודרניות, כח שאמור לשחרר את מדוכאי החברה הערבית הכבושה… האם כל כך מהר שכחה כהנוב את ייסוריה בחיק הכוחות המערביים המודרניים הללו? אני טוענת שזיכרון ילדות זה נעדר מן המבע של כהנוב, אך פעולתו מורגשת בפירוש בתשוקה שהיא מבטאת לתסריט חוזר, אך בהיפוך תפקידים: הפעם כהנוב הישראלית הכובשת היא המיסיונרית, והאישה הערבית הכבושה אמורה להתחנך ולהפוך לילדה מורדת בחיקה".
לא במקרה, כאשר אוצרת התערוכה שרה טוראל ביקשה להוסיף גם ממד של התכתבות האמנות המזרחית של ימינו עם דמותה של כהנוב, היא מצאה מעט מאוד התייחסויות ישירות אליה, ובעיקר הביאה דוגמאות לעצם הז'אנר של אמנות מזרחית. רק יצירה אחת באוסף, "אחותי ז'קלין", מגיבה ישירות לדמותה של כהנוב.
כוח המסורת
אבל כהנוב, צריך לומר, הייתה יותר מורכבת אפילו מן האבחנה הזו, של הנאמנות שלה לערכים אוניברסליים. כי היא הייתה בעיקר נאמנה למורכבות הפנימית שלה עצמה, שבה היו לא רק ערכים אוניברסליים אלא גם ערכים לאומיים ומסורתיים. כמי שהאמינה שהאדם קודם לכל עיקרון, היא האמינה גם שמה שחשוב לבני אדם הוא לא לדבוק בערך אחד או שניים, או אפילו בתפיסת עולם "שלמה" וסגורה מכל סוג שהוא, אלא ליצור תמהיל של כל מה שעושה טוב לבני אדם: גם השכלה והתפתחות אישית, וגם זיקה למסורת ארוכת שורשים כמו המסורת היהודית.
באופן אישי, אל סיפורה ותפיסת עולמה של כהנוב התוודעתי כבר לפני יותר מ־30 שנה. בחנות ספרים משומשים בתל אביב חיפשתי וקניתי את ספר המסות הראשון שלה "ממזרח שמש". יש בו הרבה מאמרים מרגשים ומעוררי מחשבה. אבל לפחות בעיניי, אף אחד מהם לא ישווה למאמר שבו כהנוב עושה חשבון נוקב עם התרבות המערבית־מודרנית, דווקא בתחום שלכאורה לא קשור כלל לענייני זהות, אבל בעצם הוא קשור מאוד: האופן שבו התרבות המערבית מתייחסת לזקנים שלה, במיוחד אלה העומדים על סף המוות. במסה "למות מיתה מודרנית" היא מתמודדות עם ההשוואה בין המוות של סבא שלה, שמת בגיל 100 בחיק משפחתו, לבין המוות של אביה, שמת בגיל 83, שבע ייסורים, בבית חולים "מודרני". נדמה שאין אדם אחד המשתייך לחברה מערבית כלשהי שלא מכיר את הסיטואציה שעליה היא מדברת:
"זכור לי שכאשר הגיע סבי ליובל המאה שלו נאספנו סביבו כולנו לחוג את חג הפסח. הוא היה מצונן, היה לו קצת חום אבל את סדר החג ערך כרגיל. בלילה ההוא אמר: "שבעתי ימים, הגיעה שעתי. זה הפסח האחרון שלי". הוא מת בעצם הלילה ההוא, לאחר שבירך את כולנו. הרי זו מיתה נאה… אבל אורח מיתתו של בנו, הוא אבי, שמת בגיל 83, לאחר הרבה חודשים של גסיסה, בחדר שלא היה שלו, במיטה שלא הייתה שלו, בבגדים שלא היו שלו, יחיד בקרב זרים – הוא דבר שאינני יכולה לקבלו, וגם לא למחול עליו, אף כי אינני יודעת למי ועל מה איני יכולה למחול… אבי מת במוסד הקרוי בלשון נקייה "בית חולים למחלות כרוניות", אף כי מקום מסוג זה דומה יותר למחנה ריכוז "עם טיפול מלא", שאליו אנו מטילים את זקנינו, משעה שהם מגיעים לדרגת תשישות וסניליות שבה שוב אין אנו יכולים – או אין אנו חפצים – לטפל בהם בבית".
כהנוב עצמה גם נפטרה בגיל צעיר, 62, וגם זכתה למנת הייסורים של המיתה המודרנית. בשלוש שנותיה האחרונות חלתה. הסרטן התגלה אצלה במצב מתקדם מדי, וללא סיכוי ממשי לריפוי. היא שכבה בבית חולים, דועכת בבדידות אל מותה. כשאחת מחברות הילדות שלה באה לבקר אותה, אמרה לה האישה תאבת החיים: "למות זה כל כך משעמם".
