באחרית הדבר לספרו החדש, "חזרה בלי תשובה", מספר ד"ר מיכה גודמן שאת הספר הזה ניסה לכתוב ארבע פעמים. שלוש הפעמים הראשונות לא השביעו את רצונו, ורק כשהבין שהוא כותב למעשה על עצמו – על הדילמות שלו, על המתחים הפנימיים שהוא חש כיהודי וכישראלי – הגיע אל התוצאה שלפנינו: דיון מעמיק ביחסים שבין דתיות וחילוניות, מתוך ניסיון לפתור את הסבך שביניהן ולהציג השקפת עולם יהודית־ישראלית סדורה. הניסיון הזה עצמו חשוב, אולם קריאה קשובה וביקורתית בספר הזה – ולקריאה כזו הוא ללא ספק ראוי – מצביעה על כמה מחולשותיו ואולי אף על כשליה של התנועה הרעיונית שהוא חותר אליה.
גודמן פותח במה שהוא מכנה "התאונה הזהותית של היהדות הישראלית", שראשיתה בכך שעם הקמת המדינה הפכה היהדות האורתודוקסית לשומרת הסף הדתית של ישראל הצעירה. הסכם הסטטוס־קוו של בן גוריון והסיעות החרדיות העניק לאחרונות את הסמכות לפסוק בענייני הדת במדינה, ובכך לייצג את היהדות במדינת ישראל. ההכרעה הזו, טוען גודמן, נתנה כוח לא רק לאורתודוקסיה השמרנית, אלא גם לזרם חילוני, שראשיתו בברדיצ'בסקי ובברנר, שביקש להתנתק מן היהדות. הפקדת מפתחות היהדות בישראל בידי העולם הדתי־אורתודוקסי העצימה את הניכור של חילונים רבים מהיהדות. הם עמדו בפני דילמה: רוצים לשמור על עולמם היהודי, אך סולדים מן הגרסה הכופה והסמכותנית שלו. ההכרעה הייתה ברורה: "או שמשתעבדים לעבר, או שמשתחררים ממנו", כניסוחו של גודמן. בספרו הוא מבקש להציג אלטרנטיבה לאופציות הבינאריות הללו – עולם יהודי שמוכן לעקוף את הניכור ולתבוע בעלות מחודשת על היהדות; "לעצב יהדות שיורשת את חכמת הדורות, בלי להשתעבד לה" (עמ' 52).
הדתיות והחילוניות הן שני הצירים שסביבן סובב הספר, וביחס לכל אחת מהן מציג גודמן אלטרנטיבה לתפיסה השלטת. בקוטב החילוני משורטטות שלוש אלטרנטיבות: האפשרות החילונית־למדנית של אחד העם, החילוניות המיסטית של א"ד גורדון והחילוניות ההלכתית ברוחו של ח"נ ביאליק. בקוטב הדתי מוצגת אלטרנטיבה לציונות הדתית השמרנית מבית מדרשו של הרב קוק: עולמם ההלכתי של רבני המזרח, על המתינות הדתית שאפיינה אותם; והמסורתיות, שמציגה דגם שכביכול אינו מחויב לאידיאולוגיות נוקשות. הספר מסתיים בשרטוט מרחב הביניים שבין דתיות וחילוניות: ישראלים חילונים ודתיים, ש"מגלים פעמים רבות שהם קרובים זה לזה יותר מאשר הקבוצות המקוריות שלהם", ויוצרים את "דרך האמצע של המרחב התרבותי הישראלי" (עמ' 180).
כמו בספריו הקודמים, גם כאן מיטיב גודמן לפרש טקסטים, להסביר תפיסות עולם ולבאר רעיונות מורכבים בצורה בהירה, קולעת וברורה שאין שנייה לה. אך קריאה חוזרת בספר מגלה, בראש ובראשונה, שיש בו מעט חידושים. החלק העוסק בחילוניות מתאר כאמור את האופציות היהודיות של ביאליק, אחד העם וגורדון, אך משנתם של שלושת אלו זכתה וזוכה לעיסוק אינטנסיבי מזה שנים רבות. הטענה שההוגים הללו סברו ש"החילוניות היא פירוש מחודש של היהדות" או שהם היו "האבות המייסדים של הפרויקט החילוני הישראלי" (עמ' 103) חוזרת ונשנית בטקסטים של עולם ההתחדשות היהודית, שאליו נגיע מיד. השיח על מתינותם של רבני המזרח גם הוא כלל לא חדש. הדימוי של היהדות הספרדית כיהדות מכילה רווח גם בקרב ציבור שלא קורא מחקרים במדעי היהדות, ובהתרפקות על מתינותם של רבני המזרח – לצד העובדה שיש חוקרים שמערערים עליה (כפי שגודמן עצמו מציין בהערות) – יש ממד סנטימנטלי, רומנטי וכמעט אוריינטליסטי.
מסורתיים בלי ביאליק
הבעיה המרכזית בספר הזה היא שהמציאות הישראלית רחוקה מזו שהוא מתאר. גודמן כותב על חילוניות ישראלית שמנוכרת ליהדות בגלל הממסד הדתי, שחוששת שכל מגע עם עולם יהודי יסתיים בחזרה בתשובה, וכתגובה מציג יהדות חילונית לכתחילה, שעוברת תהליך של חזרה בלי תשובה. על איזו חילוניות גודמן מדבר? כל סקר, משאל ומדד מן השנים האחרונות מראה כי החברה הישראלית מסורתית ויהודית מתמיד. רק לאחרונה, בספרם "יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית", הציגו קמיל פוקס ושמואל רוזנר – האחרון עורך ספריו של גודמן – נתונים על מידת הקרבה של היהודים הישראלים ליהדותם: 67 אחוזים מהם צמים ביום כיפור; אחוז דומה מקפידים על אוכל כשר לפסח; 73 אחוזים מדליקים נרות מדי ערב בחנוכה. מספר זעום של ישראלים מצהירים שהם אינם מציינים את יום כיפור וליל הסדר. גודמן מדבר על ניכור, בעוד שהמסורת היהודית אהודה מתמיד. המיינסטרים הישראלי החדש, לפחות בשני העשורים האחרונים, הוא מסורתי – מבט חטוף בפרופילים של הידוענים הבולטים בישראל ברשתות החברתיות, שמתעדים אירועים כמו הפרשות חלה ונסיעות לקברי צדיקים, מדגים זאת.
בספרו טוען גודמן כי "כדי שחילונים יוכלו להזדהות עם המסורת בלי לפחד ממנה, הם צריכים להתגבר על הטראומה שחוללה הפוליטיזציה של הדת בישראל" (עמ' 78), אך רוב היהודים בישראל לא מפחדים מן המסורת; הוא כותב כי "בדיכוטומיה הישראלית הרווחת, כל מי שמחפש לחדש מגע עם המסורת נתפס כחוזר בתשובה", אך הדיכוטומיה הזו מתארת תפיסות שרווחו באליטה החילונית האשכנזית של שנות השבעים, ומאפיינת כיום קומץ הורים מודאגים ופעילים של "הפורום החילוני": היא לא רלוונטית ביחס למאות אלפי ישראלים שמדליקים נרות שבת וחוגגים בת־מצווה לבנותיהם (90 אחוז), ובוודאי לא ביחס לרבבות ישראלים שנוסעים לאומן בראש השנה, או לאלפי נשים שמשתתפות ב"סעודות אמנים". אלה שברו מזמן את הדיכוטומיה שגודמן מתאר מבלי שקראו שורה מכתבי אחד העם; הם מזדהים עם המסורת גם בלי עזרתו של ביאליק.
גודמן כותב אפוא על חילונים מנוכרים, ומציע להם כתרופה את ביאליק ואת גורדון, אך רוב החילונים אינם מנוכרים, והם לא מתעניינים בביאליק ובגורדון. זו נקודה חשובה: לא זו בלבד שהספר מציג גרסה צרה ולא־מייצגת של חילוניות, ולא זו בלבד שהוא מציע לה פתרון ישן ומוכר – הפתרון הזה לא מצליח להלהיב את הציבור הישראלי הרחב. יש להודות ביושר, כפי שגם גודמן עצמו מודה, שההתחדשות היהודית מצליחה לסחוף אחריה מעט מאוד ישראלים. נוכחותה הציבורית והתקשורתית של התנועה הזו – ואין הכוונה למוזיקה היהודית או לרבי מכר על תנ"ך וחסידות, אלא לבתי המדרש, לכנסים, לטקסים האלטרנטיביים, לימי העיון, בקצרה: למסגרת הרעיונית והתרבותית שהיא "ההתחדשות היהודית" – מזערית; השפעתה על הציבור הישראלי כמעט אפסית.
העובדה הזו, כמובן, לא בהכרח שומטת את הקרקע מתחת לטיעון של גודמן – אפשר בהחלט לשרטט אופציה גם אם מעטים מאמצים אותה – אך בשנת 2019, אחרי שהסחורה הזו נמצאת על הדוכנים בשוק הרעיונות היהודי־ישראלי כבר ארבעה עשורים ובכל זאת מצליחה לדבר רק למעטים, מעניין הרבה יותר לקיים דין וחשבון על הכישלון הזה עצמו, ולשאול: מדוע ההתחדשות היהודית לא מצליחה לעשות נפשות בציבור? מדוע הישראלים, ברובם, לא נוהים אחריה? אולי העובדה שהציבור הרחב לא מכתיר את גורדון, אחד העם וביאליק כמנהיגיו הרוחניים אומרת משהו על מידת הרלוונטיות של ההוגים הללו למציאות הישראלית העכשווית?
מודעות טכנולוגית קיומית
גודמן אמנם מכיר בכך "שהרעיון הזה עוד לא הופנם באופן מלא ברחבי ישראל החילונית" (58); הוא תולה זאת בכך שהישראלי הממוצע מפחד שכל היחשפות לתנ"ך או לגמרא תתפתח לחזרה בתשובה, אך צעירים ישראלים נחשפים לתנ"ך ולגמרא, לביאליק ולאחד העם, בתיכון ובצבא: הם לא נבהלים, הם לא חוזרים בתשובה, והם גם לא נוהרים לבתי המדרש הפלורליסטיים, שמוצגים בספר כאופציה מלהיבה לחילוניות אחרת. הדיון המעניין יותר היה מנסה לתת את הדעת על כישלונם, ולשקול מחדש את הרלוונטיות שלהם ושל הבשורה שהם מציעים.
גודמן חולם על מרחב ביניים, דרך אמצע שכוללת את החילונים שנפתחו ליהדותם ואת הדתיים שנפתחו לחילוניותם. המרחב הזה מתקיים "בין השביל הספקני שמרוקן את העולם ממשמעות ובין השביל הקנאי שמחריב אותו" (עמ' 186). בפועל, זהו מרחב שמורכב בדרך כלל מפליטי החברה הדתית ופליטי החברה החילונית, שיצרו קבוצה ליברלית, משכילה, ממורכזת, רדיקלית בעיני עצמה, אך למעשה מיינסטרימית ביותר.
הפסיפס הישראלי השלם, זה שכמעט לא מופיע בספרו של גודמן, מודה בכנות שאינו בקיא בהגות חרדית; ערבים כלל לא מוזכרים בספר; המסורתיות מוצגת בלבושה הפילוסופי, לא היום־יומי – הפסיפס הזה מרתק הרבה יותר מאשר מרחב האמצע האליטיסטי והמצומצם. הוא כולל, באגפיו היהודיים, ציונות דתית ניאו־חסידית; דתיות ליברלית; חילוניות רדיקלית; חרדיות מיסטית; מסורתיות עממית; מזרחיות פוסט־ציונית; מזרחיות חרדיות; תרבות ערבית־יהודית – זהויות ומרחבים רבים כל כך שהם־הם המרכיבים את הפסיפס היהודי־ישראלי, שמתגלה כמעניין וכמגוון הרבה יותר מן התמונה שעולה מן הספר של גודמן.
יש אמנם בספר הזה כמה רגעים חשובים, חדשניים ומאירי עיניים. כך, למשל, כשגודמן דן בהשפעות הטכנולוגיה על חיינו. הוא מצטט מחקרים על הקשר בין שימוש בסמארטפונים לבין בדידות, וכותב שכשם שבעשורים האחרונים חלחלה במערב מודעות אקולוגית – מחזור, התחממות גלובלית, זיהום אוויר – כך עלינו לפתח גם מודעות טכנולוגית. גודמן מציג אנלוגיה מאלפת בין עישון לבין שימוש בטכנולוגיה: גם אחרי שהתגלו נזקי העישון, לקח לאנושות זמן להפנים את הנזקים הללו; בדומה לכך, אנו מודעים כיום לנזקי השימוש בטכנולוגיה דיגיטלית, אך עדיין לא משנים את ההרגלים שלנו: "אנחנו חיים בתקופת התפר שבין שלב המדע לבין שלב ההפנמה", כותב גודמן ומזכיר את החוקרת האמריקנית שרי טרקל, שהמליצה על יצירת זמנים ומרחבים שבהם אין טלפונים. הדיון המרתק הזה – שיש לקוות שיעמוד במרכז ספרו הבא של גודמן – מתפרס על פני עמודים ספורים, אך דווקא בו מתגלה כוחו כפילוסוף ואיש רוח שנוגע בבעיות הבוערות והקיומיות באמת שניצבות לפתחנו.
חזרה בלי תשובה
מיכה גודמן
דביר, 2019,
256 עמ'
