ספר במדבר נפתח בחודש השני של השנה השנייה – כשנה לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ושלושה חודשים לאחר מתן תורה. לאחר מתן תורה ובניית המקדש בספר שמות, הוראות לגבי ענייני קורבנות, ענייני טומאה וטהרה וענייני קדושה בספר ויקרא, מוכן העם להיכנס לארץ.
ספר במדבר בתחילתו הוא הכנה לקראת הכניסה לארץ. פרשת במדבר פותחת ברשימות ארוכות של הנשיאים, מספר האנשים בכל שבט וסדר חניית השבטים, כל זאת כהכנה לקראת המסע לארץ, אשר יחל בפרשת בהעלותך.
ואולם, כשאנו מתבוננים במידע שנמסר לנו בשני הפרקים הראשונים של הספר אנו מוצאים חזרות רבות וארוכות. בפרק א' מסופר כי ה' מצווה את משה לספור ביחד עם ראשי השבטים את הגברים מבן עשרים שנה ומעלה בכל אחד מהשבטים. מודגש כי הספירה היא של "כל יוצאי צבא בישראל" ושהלויים אינם כלולים בה. לאחר ציון שמות ראשי השבטים, מובאות התוצאות של הספירה, בנוסחאות חוזרות ובסגנון ארכני, כשסך־כל מספר האנשים בכל שבטי ישראל הוא 603,550 איש.
בפרק ב' מצווה ה' את משה ואהרון את סדר החנייה של העם. במרכז המחנה נמצא אוהל מועד, ובכל צד שלושה שבטים. בצד מזרח חונים יהודה, יששכר וזבולון. בדרום שוכנים ראובן, שמעון וגד. בצד מערב שוכנים אפרים מנשה ובנימין, ובצפון שוכנים דן, אשר ונפתלי.
והנה, שוב חוזר כאן הכתוב לפרט הן את שמותם של הראשים של כל אחד מהשבטים והן את מספר האנשים שנמנו בכל שבט ושבט. הכתוב אף שב לפרט בסיכום את סך מספר האנשים לשבטי ישראל, ושוב מודגש שהלויים לא התפקדו בספירה של העם. כמעט כל הנאמר בפרק א' נאמר שוב בפרק ב'. מה פשרה של חזרה זו?
מבט קדימה ופנימה
מסתבר לומר ששני פרקי הפתיחה מבטאים שתי הסתכלויות שונות על האופן שבו העם צריך להתבונן על המציאות בעת הכניסה לארץ וכיבושה. בפרק א' ההסתכלות היא קדימה. יוצאי הצבא נספרים כהכנה לקראת המלחמה על הארץ. לכן העם הנספר הוא אלה שנלחמים ולוקחים חלק במערך הצבאי – "כל יוצא צבא בישראל". על פי הסתכלות זו, אין מקום למשכן ולסדר החנייה. העיקר הוא חיילי הצבא.
הסתכלות שונה עולה מפרק ב'. כאן העיקר הוא סדר החנייה. במרכז המחנה ניצב המשכן, שמסביבו חונים הלויים, ובמעגל חיצוני יותר חונה כל העם, מארבע צדדיו. סדר זה משקף את מרכזיותו של המשכן בחיי בעם. מציאותו של המשכן במרכז המחנה משקפת את נוכחותו של אלוהים בתוך בני ישראל, וההיררכיה במחנה ניכרת בכך שמסביב למשכן יושבים קודם כל הלווים והכהנים.
ארגון המחנה בצורה הזו מבטא הסתכלות שונה מזו של פרק א'. בעוד שבפרק א' ההסתכלות של כל אחד מישראל היא קדימה אל עבר המשימה של כיבוש הארץ, בפרק ב' ההסתכלות היא פנימה, למרכז, אל עבר משכן העדות. משום כך שבה התורה על המניין של בני ישראל בפרק ב'. תכלית הספירה כאן שונה – לעמוד על מספר האנשים היושבים במחנה ושומרים על המרכז, על משכן העדות, ועל מחנה לוויה.
הוצאת הלויים מהמניין
בהתאם לשתי ההסתכלויות האלה, מובן מדוע הדגישה התורה בכל אחד מהמניינים שאין לספור את הלויים. בפרק א', הסיבה לאי־מנייתם של הלויים היא משום שהם אינם נלחמים. הלויים אינם לוקחים חלק במערך הלחימה, ולכן הם יכללו בספירה נפרדת, של אלו שבאים לצבא צבא באוהל מועד, אך במסגרת אלו שיזכו למלא את צו ה' לרשת את הארץ אין הם יכולים להיכלל. לעומת זאת, בסדר החנייה נאמר במפורש שהלווים הם במחנה אוהל מועד: "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות". בפרק זה הם אינם נספרים לא משום שאין הם ראויים להיכלל ביוצאי הצבא; הם לא נספרים במחנה ישראל משום שהם במעמד גבוה יותר – הם שוכנים סביב משכן העדות ומשרתים אותו.
הצירוף של שתי ההסתכלויות האלה בפתח ספר במדבר, אשר מתאר את המעבר מהר סיני אל עבר הכניסה לארץ, בא להכליל את מה שהעם קלט בהר סיני עד כה, כפי שמשתקף בספרים שמות וויקרא, ומה שהוא עתיד לפגוש בפעם הראשונה בעת הכניסה לארץ.
הצירוף של שני הפרקים טומן בחובו את הרעיון שעל העם לאחוז בשתי נקודות מבט. העם אינו יכול להסתפק במבט פנימה בהסתכלות פנימה על משכן העדות בלבד, על אף הקדושה האופפת אותו, ועם זאת, אין הוא יכול לעוט קדימה לעבר הכניסה לארץ בלא לחוש את מקומו של ה' בקרבו, במרכז המחנה, על המשמעויות הרוחניות והמעשיות הנובעות מכך (על פי הרמב"ן, המשכן נועד להמשיך את מתן תורה בסיני בתוך מחנה ישראל).
שני הפרקים מבטאים את הצורך בשתי נקודות ההסתכלות – מבט אחד קדימה אל עבר המשימה הבאה, ומבט אחר פנימה, למרכז המחנה, למשכן אוהל העדות.
