הלכה במצור

1948. גוש עציון במצור. הנשים והילדים פונו זה מכבר, ועורק החיים היחיד של התושבים הוא השיירות הלא סדירות לגוש וממנו. סכנת החיים מוחשית ותמידית. רוב תושבי הגוש הם שומרי מצוות. שלושה מתוך ארבעת הקיבוצים שבו דתיים, וכך על האתגר של החיים במצור נוסף אתגר של שמירת מצוות בעת מלחמה. המתח בין שמירת אורח חיים דתי לבין פיקוח נפש עלה שוב ושוב בימים הקשים ההם, והיווה כר למתיחויות ולמריבות. בקיבוצים התנהלו דיונים עמוקים בשאלות הלכתיות שלא דנו בהן בכל ימי הגולה. בנימין טרופר, מדריך וחוקר בבית ספר שדה כפר עציון, מפרסם בימים אלה מאמר מרתק בנושא במסגרת אסופת המחקרים "מחקרי ארץ יהודה", במקביל לכנס שהתקיים בנושא בל"ג בעומר.

טרופר מספר שהרב גורן, הרב הראשי לצה"ל, התבקש לענות לשאלות הלכתיות שלא נדונו מזה 1,800 שנה, העוסקות בלחימה, בייצור נשק ובמיגון בשבת. הרב גורן גילה כי המקור האחרון שעסק בשאלות אלו היה ספר מקבים א, שבו מסופר על מתתיהו המעודד את היהודים להילחם גם ביום הקדוש: "אם נעשה כולנו כמו שעשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו וחוקינו, עתה מהרה יכריתונו מעל האדמה. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל איש אשר יצא עלינו למלחמה ביום השבת נילחם בו, פן נמות כולנו כאשר מתו אחינו במסתורים" (מתורגם מיוונית). מאז ועד מלחמת השחרור לא עסקה ספרות ההלכה בשאלות אלו, ולכן לא התפתחה בתחום.

מציאות של עיר ספר

השיירות שהיוו צינור אוויר בעבור המתיישבים הלוחמים בגוש עברו בתוואי קשה ומסוכן ולא פעם הותקפו. פעמים אחדות התקפות אלו עלו בחיי אנשי השיירה. לאחר נפילת שיירת העשרה בדרכה לגוש הנצור, כתב הרב הרצוג מכתב עידוד לנצורים ובו גם התייחסות לסוגיות ההלכתיות העולות ממצבם: "ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בעניין ההגנה עשו. בנו כל הדרוש – ואל תתחשבו בשבת קודשנו. זה לא רק מותר, אלא חובה לעשות. וה' יגן עליכם ויחיש את ישועתו".

באותם ימים פנו אנשי כפר עציון גם לרבה האשכנזי של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, בשאלה האם מותר לשריין רכבי שיירות בשבת. "מותר ומצוה של פיקוח נפש לעבוד ולהכין תיכף אוטובוסים משוריינים אפילו בשבת וכל הזריז הרי זה משובח", ענה הרב, "בהיות שהמצב בכפר עציון והסביבה מסוכן מאוד וכדי להציל נפשות דרוש ותכוף להמציא להם תגבורת תיכף ומיד וכל איחור ועיכוב בדבר זה מסכן את חיי היהודים".

לרוב, המענה מהרבנים מחוץ לגוש לא היה מהיר מספיק. בנושא זה פרסם יוסף דמסט בעלון הקיבוץ "במחננו" מאמר שכותרתו: "הסמכות ההלכתית בקבוצתנו": התקופה הקשה של מאורעות הדמים שאנו עוברים כעת, העמידה את יישובנו בבחינת 'עיר ספר' ו'עיר שהקיפוה עכו"ם' אשר דינה מיוחד, דורשת עמידה על המשמר וזהירות בקביעת ההיתר והאסור. הכרחי הוא שיישמע בזמן הזה קול מוסמך של ועדה שתקבע את ההלכה לשעתה. נזדרז אם כן ונקים את מוסד ההלכה – כי בנפשנו הוא. 

כלומר, לנוכח המציאות שחיו בה חברי הקיבוצים נוצר צורך דחוף בפסיקת הלכה באופן מיידי, והוקמה ועדה.

חברי הוועדה היו יוסף דמסט, דב קנוהל, צבי טילמן, שמואל ארזי ויהושע לוינוביץ' מכפר עציון. אליהם הצטרפו בהמשך המלחמה משה ווהל ושמואל לבני ממשואות יצחק. הם דנו בשאלות של שמירת שבת, ובדיני שחיטת חיות שנפצעו. חיילי החי"ש הדתיים סמכו על הוועדה.

דב קנוהל תיאר ביומנו את הלבטים ואת התהליכים שהביאו להקמת הוועדה:

בציבור ישנם מחמירים הרוצים לשמור את כל הסייגים שנקבעו בהלכה, גם אם יש מקום להתיר דברים מסוימים, בגלל שעת חירום. מאידך ישנם חברים אשר מתוך חוסר ידיעה בהלכה, או מתוך נטייה כללית להקל בשאלות בשעת חירום, נוטים לא להרבות בשאלות הלכתיות, אלא לנהוג לפי הבנתם המעשית. אי המוצא?

סוכם להקים ועדה הלכתית מורכבת מחברים אשר בקיאים בהלכה ואשר מעורים גם בעניינים המעשיים המתעוררים. הוועדה הזאת, אף שאין לה סמכות פסיקה, תדון ותשקול בשאלות המתעוררות ותשתדל להוציא מסקנות בהתאם להוראות הכלליות אשר קיבלנו מהרבנות במקרה אשר לא תהיה אפשרות לקבלת חוות דעת הרבנות במקרה זה.

פתיחת מכתבים בשבת

הבעיה ההלכתית הבולטת ביותר נגעה לשיירות שהגיעו במהלך שבת. אנשי הוועדה שלחו מכתב לרב הרצוג המפרט את השאלות ההלכתיות העולות מסוגיה זו. השאלות עסקו בדיני פריקת משאות, חלוקת מכתבים אישיים ומנהלתיים ופתיחתם, שליחת מכתבים מאנשי הגוש אל נשותיהם שבעיר ודינם של חפצים ובגדים שביקשו הנשים והילדים שיועברו אליהם. במכתב שאלו אנשי הגוש את הרב גם אם מותר להם לסלול שדה תעופה בשבת כדי שישמש נתיב נוסף לפינוי פצועים והבאת אספקה. תשובתו החיובית של הרב לא איחרה לבוא.

הרב הרצוג פסק שמותר לחלק ולפתוח מכתבים בשבת, כולל מכתבים פרטיים שאינם עוסקים בענייני ציבור ובפיקוח נפש בפועל, מאחר שהם הועברו לגוש עציון בשיירה אשר היתר נסיעתה בשבת היה פיקוח נפש. "אינני רואה טעם לאסור חלוקת המכתבים, ובפרט שיש בזה משום מצוה למנוע צער ודאגה בשבת", כתב הרב.

גם את מכתבי המזכירות התיר הרב לפתוח, ואף לענות עליהם אם הזמן דוחק והם עוסקים בעניינים מצילי חיים. לעומת זאת, מכתבים בעניינים שוטפים אסר להחזיר בשיירה החוזרת העירה בשבת. הרב אישר לסלול את שדה התעופה, ואישר לשלוח ציוד לנשים ולילדים, בדגש על בגדי חורף.

הדיון ההלכתי הנרחב בנושא המכתבים האישיים מראה עד כמה משמעותיים היו לחוסן הנפשי של הלוחמים. כך כתב אחד מחברי הקיבוץ: "המצאת דואר מהמשפחות… חיוניים עבור עמידתנו כאן לא פחות מאשר הספקת אוכל". אבל למרות ההיתר של הרב הרצוג לחלק את המכתבים בשבת עצמה "משום מצוה למנוע צער ודאגה בשבת", החליטה הוועדה ההלכתית לא לאפשר את החלוקה בשבת וגרמה לתרעומת אצל חלק מהמחברים. "הוועדה ההלכתית החמירה מאוד עם עצמה. למשל האיסור על פתיחת מכתבים בשבת וסייגים נוספים נראים לי גזרה קשה שבאמת חלק מהאנשים התקוממו נגדה", אומר הרב זאב וייטמן, רב היישוב אלון שבות ורבה של "תנובה".

למה הם החמירו עם עצמם?
"נדמה לי שהיה חשוב להם להחמיר בזה דווקא בגלל שהם חיללו שבת. הם רצו להדגיש שלא הכול מותר. לכן הם אסרו על דברים שלא חייבים לעשות אותם למרות שניתן היה להקל, כדי להדגיש את קדושת השבת. אני מאמין שעצם הצעד הזה תרם לחוסן הנפשי שלהם. הם כותבים כמה חשוב להם שיהיה איזה צביון לשבת גם בעת מלחמה ומצור. זה נותן להם חוסן נפשי. עמידה באתגר של שמירת השבת בעת לחימה, בעת מצור, אפשרה להם לעמוד באתגרים הקשים שהיו לפניהם".

דב קנוהל כתב ביומנו על סוגיה זו:

בישיבות הוועדה הוברר כי נצטרך מדי פעם להגיע לידי היתרים והקלות בענייניי ההלכה, בעיקר בקשר לעבודות בשבת הקשורות בצרכי שעת חירום. המצב הזה מחייב אותנו להחמיר בשאלות אשר אינן קשורות בהגנה ובפיקוח נפש, אף כי שמה אפשר למצוא ביתר קלות מקום להיתרים. עלינו לסייג את חיינו בשטח ההלכה ולשמור את קדושת השבת, עד כמה שהדבר ניתן לנו.

את הדרוש לעשות בשבת למען הגנת הנפש והבטחת האספקה נעשה בגדר המותר ולא נחרוג ממנו. נעשה את העבודות הנ"ל לא מתוך הרגשת עבירה, אלא מתוך הרגשת קיום מצווה של הגנת הנפש, העם והארץ. לעומת זאת נדע לוותר על כל מיני דברים הקשורים בנוחיות.

עלינו יהיה להתאמץ להחדיר את השיטה הזאת בכל הפעולות הכלליות של הגוש בשטחים הכלליים הציבוריים אשר אנו מעורבים בהם, מבלי להתערב בחיים הפרטיים של הלא דתיים החיים כאן.

פולמוס על השחיטה

במהלך נסיעתה של שיירת נבי דניאל בחזרה לירושלים, היא הותקפה וחזרה לגוש כשעל אחד מכלי הרכב גם הפר "זמרי", שנפצע מהיריות. כדי למנוע ממנו סבל, ומנגד להפיק ממנו את המרב לנוכח המצור על גוש עציון, עלה הרעיון לשחוט אותו, אך הבקשה לשלוח לגוש שוחט היודע לפסוק אם הפר כשר למרות פציעתו לא נתקבלה.

לאנשי הגוש לא היו סכין שחיטה, שוחט בהמות או מנקר. צבי טילמן, חבר הוועדה ההלכתית, פסק שהפר מותר בשחיטה והפציעה אינה מעכבת. מאחר שלא היה בגוש עציון שוחט של בהמות מלבד משה ווהל ממשואות יצחק, אשר סירב לשחוט, נותר בפועל רק שוחט של עופות.

וכך מתאר את המצב צבי שיינפלד, שוחט העופות, במכתב לאשתו:

עכשיו אספר לך מה קרה. כולם מדברים עלי ולוחצים את ידי, כאילו עשיתי איזה מעשה נועז. מדובר בפר שלנו, זמרי. היו צריכים לשחוט אותו ואני הצעתי את משה ווהל ממשואות יצחק. הוא בא לישיבה והתחיל להשתמט מזה והוא טען שהוא מפחד לשחוט כי זה פר ואין לו מספיק כוח בידיים. גם אני השתתפתי באותה ישיבה, אבל מכיוון שאני שוחט רק עופות ואף פעם לא עסקתי עם בהמות, לא חשבתי על זה כלל. משה ווהל החליט שנמסור את הפר לרבדים, אז אמרתי לו שאני מוכן לשחוט אותו, רק שהוא יעמוד לידי, אז הוא כבר לא ידע מה להגיד, כי לפי הדין מותר, רק פשוט פחד לגשת לפר, אבל הייתה עכשיו שאלה של סכין. אברהם שנור שהוא יודע את הכל! לקח על עצמו גם את זה ועבד על כך כל הלילה, בכדי לעשות סכין שיהיה כשר לשחיטת הפר.

אני, משה שכטר ומאיר פרידלנד קשרנו את הפר כפי שצריך והתחלתי להשחיז את הסכין של חצי מטר. הרבה חברים עומדים סביב ומפחדים לגשת ולהחזיק לו את הראש. ניגשתי לבד ובמשך מספר שניות סיימתי את העבודה. השמחה הייתה גדולה והחברים לא האמינו איך שהצלחתי לשחוט אותו, כי הסכין לא הייתה כל כך מתאימה לשחיטת פרים. אחרי הכל בא "הרב צבי טילמן" והוא פסק שזה כשר והייתה שמחה ליהודים והיה בשר לכל הגוש.

הפר נשחט וחלקו נאכל בשמחה. נותרו רגליו שחיכו שיגיע מנקר שיוציא את גיד הנשה והחֵלב. אנשי הגוש חזרו והפצירו שישלחו מנקר, אך ללא הועיל. מנהל המחסן הגושי, יצחק כץ, אשר היה מודע למוצרים אשר ברשותו, הבין את חשיבות הבשר אשר ניתן לנצל מרגלי הפר, וכתב ליעקב ישראל ביליג, הקניין של הגוש בירושלים: "למה לא הגיע מנקר? מונחים 150 ק"ג בשר ועלולים כל שעה להתקלקל. כבר עברו שמונה ימים מאז השחיטה. הבשר הזה מספיק לחמש ארוחות לכל הגוש.

מעבר לבעיה ההלכתית עלתה בעיה חברתית: קיבוץ רבדים, שחבריו לא שמרו מצוות, ביקש את רגלי הפר אם אין בהן שימוש. מבחינת אנשי כפר עציון, מסירתן להם עשויה להוות עברה על הציווי "לפני עיוור לא תתן מכשול". בזמן שחברי הוועדה מתלבטים, החשש שהבשר יתקלקל הלך וגבר עם חלוף הימים וכך עוצמת הקול בדיונים בגינו. יוסף דמסט שלח מכתב בשם הוועדה ההלכתית לחנוך אחימן, חבר כפר עציון ששימש כנציג הקיבוץ מול הסוכנות וההגנה ולא שהה בגוש באותם ימים:

ראיתי את מברקך האחרון בעניין המנקר. אני מתאר לי שעשיתם את כל מה שבאפשרותכם בכיוון זה אולם בכל זאת אינני יכול להבין שבכל המדינה העברית אי אפשר להשיג מנקר שיסכים לבוא אלינו ולהכשיר כמות כה גדולה של בשר, הרי זה ענין של אספקה שלמענה נופלים אנשים! הלא ימצאו מנקר שיסכים לטוס אלינו? קצרה דעתי מהבין – אנו עומדים בפני מצב קשה מאוד! כי עדיין קשה להתיר אכילת מאכלות אסורות – כל זמן שיש גם דברים אחרים ומאידך עומד הבשר להתקלקל… עשו הכל למען סדר את הענין כי עוד לא מאוחר. אם עד יום ב' יוכל המנקר לבוא הודיעו ונחכה. בינתיים נחזיק את הבשר במקרר. הבינו את קושי הבעיה ועשו כל מה שאפשר.

טרופר כותב במחקרו שלמרות שלא היה מדובר ברעב, אכילת בשר הפר היוותה הן חיסכון במזון משומר הן בעלת ערך תזונתי, ויתרה מכך, הבשר העלה את מצב הרוח של הלוחמים ושל חברי הקיבוצים, כפי שהעיד אליעזר מרחביה מנהל המטבח בכפר עציון במכתבו: "במטבח השתפר מצב הרוח על ידי זה שיש בשר והחבריה נהנים… אני מעביר לך וליתר נתח קטן מהפר למזכרת". בסופו של דבר ניתן הבשר לקיבוץ רבדים.

אופיטימיות לימים אחרים

"חברי הוועדה ההלכתית של גוש עציון מצאו את עצמם מתמודדים מול קשיים הלכתיים ומוסריים קשים, והם החליטו באומץ החלטות לא קלות", כותב טרופר. "להתיר את סלילת שדה התעופה בשבת עוד לפני ההיתר של הרב הרצוג; לאסור את חלוקת המכתבים שהגיעו בשבת כדי לשמור באופן המועט שניתן על צביון השבת בקיבוצים; לשחוט את הפר זמרי, ולאחר דיונים ארוכים אף לתת את בשר רגליו של הפר לחברי רבדים, למרות שלא ניקרו אותו. כל השאלות ההלכתיות שנשלחו לירושלים והדיונים שנערכו בוועדה ההלכתית משקפים אופטימיות עמוקה של תושבי גוש עציון כי ימי הקושי והמשבר יסתיימו, ואור חדש יאיר על גוש עציון, ועד אשר יסתיים המצור יש להמשיך להקפיד על קלה כחמורה".

שלום קרניאל, חבר קיבוץ כפר עציון אשר נהרג בראשית המלחמה בשיירת העשרה, כתב אחרי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל מסה בשם "בימים הגדולים". וכך מופיע שם:

בתקופה מכרעת זו של לידת המדינה העברית, על הקיבוץ לרכז את פעילותו החלוצית בחזית היהדות הדתית. בחזית זאת תתעוררנה כמה וכמה שאלות גורליות שאין היהדות הדתית מוכנה לענות עליהן כראוי. הדבר נוגע לבעיות יסוד של חוקת המדינה, צבא, שירותים ציבוריים שונים, ענייני חינוך, מעמדה של הרבנות הראשית במדינה ועוד… יש לחשוש כי חוגים שמרניים שונים, ובפרט מאלה שלא שיתפו את עצמם עד כה במפעל הבנייה של היישוב, בהיתקלם בקשיים הראשונים להשלטת התורה על היישוב, יחשבו כי מוטב ליהדות הדתית להסתגר בתחומי חיים מיוחדים, בבחינת גטו גלותי, מאשר להיאבק עם הנטיות החילוניות השוררות כעת ברוב מפלגות היישוב.

* * *

19 שנה חלפו והגוש שוחרר. כיום, 52 שנה לאחר שחרור זה, מתגשמת תפילתו של קרניאל: הגוש נמצא בחזית היהדות הדתית, על מוסדותיו המפוארים והבשורה היוצאת מהם.