תחת הכותרת "האומץ לעצמאות" הופצה בשבועות האחרונים שיחה של הרב צבי טאו – וכן כמה עמודים של שאלות ותשובות – על "מלחמת התרבות" המתנהלת היום ועל האופן שבו יהודים יראי שמים, תלמידיו של הרב קוק, צריכים להתנהל בתוכה. החוברת מציגה במפורש את התפיסה והאסטרטגיה של הארגונים שהוקמו על ידי תלמידי הרב טאו – חזון, ליב"ה וחותם – לשם מאבק ציבורי (וראו כתבתו של אריאל הורוביץ על החוברת).
השיח בחוברת מזכיר לעיתים מגמות כלליות של "אבדן ערכים", "ניוון תרבותי" ו"פוסט מודרניזם", אך בעצם העניין מתמקד כמעט כולו בנושא אחד: הלגיטימציה של הומוסקסואליות ושל משפחה חד מינית. אני שותף לחרדה של הרב טאו ואנשי "הקו" מהכניעה־ללא־קרב של חלקים נרחבים בציבוריות הדתית לרעיונות הללו. דווקא בשל כך, אני נחרד מהאופן שבו מציג ומפרש המחבר את העמדה שמולה הוא נאבק. הצגה כזו של הדברים היא או עיוורון או מעשה רמייה מודע, ואינני יודע מה גרוע יותר. לשקר, הרי, אין רגליים ולכן לא ניתן לבסס עליו עמדה שתוביל לניצחון במערכה. אבל לא רק המערכה עצמה מטרידה אותי. מטרידה אותי גם עצם העובדה שתלמיד חכם חשוב בישראל, שאת תורתו שותים בצמא שורה ארוכה של מחנכים ורבנים, משרטט עבור חסידיו תמונת מציאות מעוותת ככלי לביסוסה של קנאות אפקטיבית – וזאת מתוך מראית עין של רוחב־דעת אינטלקטואלי.
לנמנים על חוגי ישיבות ה"קו" אין, ברוב המקרים, גישה של ממש לשיח האינטלקטואלי – יהיה זה האקדמי, הפילוסופי, האתי או התרבותי־אמנותי – המתרחש במערב. הרב טאו, כבעל רקע בפילוסופיה ושליטה בשפות אירופאיות, ובעיקר כבעל לגיטימציה לפגוש את הנעשה "בחוץ", הוא אפוא לא רק מנהיג תורני אלא גם נקודת הממשק, או התיווך, עם המרחב האינטלקטואלי ה"כללי". ממילא, כאשר הוא מציג לתלמידיו תמונה חלקית, מסולפת ומעוותת, של הנעשה שם, הוא לא רק חוטא לערך האמת שהוא מחנך אליו, ומבטא חוסר אמון עמוק בכך שגם להם, אולי, יש את אותו "שכל בעל הבחנה חדה ומבט שצופה למרחוק" – אלא גם מבטיח את כישלון המאבק בשנים הבאות: הוא מגדל תלמידים חסרי יכולת שיפוט עצמאית, שאינם מכירים את המציאות האמיתית ואינם מסוגלים להתמודד איתה ולהציב לשיח הרווח אלטרנטיבה אינטליגנטית ואמינה.
להפסיק להיות הילד הטוב
עיקר החוברת מתרכז בשלילת הטענה המובאת בשמה של הפילוסופיה ה"מכילה" של הראי"ה קוק, שמגמות תרבותיות ומוסריות שרווחות בחברה הן שיקוף מסוים של ההנהגה הא־לוהית, כלומר יש בהן נקודת אמת משמעותית שאותה צריך לאמץ. טענה כזו, גם אם אינה מנוסחת בצורה מפורשת ומודעת, אכן נוכחת מנטלית בציבוריות הדתית־לאומית, ובכלל זה בשכבת הרבנים והמחנכים – ובשל כך החברה הדתית־לאומית מתקשה "להשיב מלחמה" כאשר ערכי יסוד שלה מותקפים על ידי מי שנתפסים כהגמונים במרחב התרבותי והמוסרי. הסנגוריה של הרב קוק, כלומר היכולת שלו לזהות את הקדושה בתוך תופעות שנתפסו על ידי חבריו הרבנים כעוינות את הקודש, אינה מתודה שניתן וראוי להחיל באופן אוטומטי על כל תופעה שהיא. "לא כל תפיסה תרבותית וערכית ניתן באופן עיוור לקחת ולהשתמש בה לעבודת ה'".
מה שהתרחש ביחס לציונות, מאריך הרב טאו להסביר, הוא שהתנועה הלאומית הצילה יהודים מהתבוללות, ולכן היה נכון לתמוך בה; היא דגלה בהשבת עם ישראל לארץ ישראל, ערכים הזהים למצוות מהתורה, ולכן היה נכון להצטרף אליה. אסור לערוך את האנלוגיה בין היחס אל הציונות ליחס אל התנועות בנות זמננו, המבקשות למחוק הבדלים מגדריים, להסיר את מגבלות הצניעות ולהתיר איסורי עריות.
דברי הרב בשלב זה של השיחה מעוררים, אצלי לפחות, הזדהות רבה. אכן, ה"רכות" וההכלה הפכו למאפיין מנטלי ופילוסופי של קבוצה חשובה בתוך הציונות הדתית; ממילא רווח סוג של אימוץ־מראש, או תוך ביקורת רפה בלבד, של ערכים שנתפסים בחוגים אינטלקטואליים במערב כנאורים – גם כאשר הללו עומדים בסתירה חריפה לתשתית הערכית של היהדות הנאמנה למסורת.
התנהלות כזו מזמינה היחלשות והתמוססות ערכית, והיא אכן תמונת חיינו הציבוריים בשנים האחרונות. אין זה סוד שמתוך הציונות הדתית רק חוגי "הקו" העמידו, בשנים האחרונות, אופוזיציה לוחמת להתפשטותן של עמדות שאך אתמול היו בגדר לא ייראה ולא יימצא. הסחף "שמאלה", כלומר לקוטב המתירני, הוא עובדה – והניתוח התולה את האשם בתפיסת עולם מכילה נראה בעיניי כמשכנע, וגם כקריאת השכמה מתבקשת עבור המנהיגות החינוכית והרבנית, זו שאינה נמנית על תלמידי הרב צבי טאו.
היכולת "לנהוג לא כמו שהחברה מצפה מאיתנו", מדגיש הרב טאו, היא "נקודה חשובה מאוד שאיננו מורגלים בה מספיק". בעידן של "שיימינג" ותקינות פוליטית, נדרשים לאנשים המשתתפים במלחמת הערכים כוחות נפש מסוג אחר, וזו נקודה "שאיננו מחנכים ומתחנכים אליה". הציונות הדתית צריכה לחדול להיות הילד הטוב שמבקש למצוא חן בעיני קובעי טעם למיניהם, אלא לבטא עמוד שדרה ערכי ויכולת להשתמש גם ב"עזות דקדושה".
לטעמי, בכל אלה מתגלה הרב טאו כמבקר חד של המנטליות של הציבור שבתוכו הוא פועל, וכמי שחושף בבהירות את זרמי העומק המחוללים אותה. פיכחון זה – והאומץ הציבורי שהוא מבטא – הוא ללא ספק גורם משיכה מרכזי של תורת הקו.
הפרוטוקולים של זקני הלהט"ב?
אך אחרי ולפני הדיון על ההכלה והאומץ, מתאר הרב טאו את "האויב", את המגמה הערכית שהוא מבקש שנילחם בה, את דרכי פעולתה ואת מקורותיה. וכאן, בתיאור הזה, מצוי העיוורון או השקר.
כאמור, המגמה הערכית הפסולה מצויה בתחום המיניות והמשפחה: "ברוח הזמן הרווחת בימינו יש כבר אבדן ערכים גמור – ערכי המוסר, ערכי המשפחה וערכים בסיסיים של טהרה וניקיון מטומאה וזוהמה"; "אלה המובילים רוחות אלה… כבר הכשירו סטיות מין, ועכשיו הם עמלים על הכשרת עריות בתוך המשפחה – קשרים בין אמא לבן, אבא ובת או אח ואחות, וגם על משכב בהמה כבר מותר לדבר… הם מציירים את אבדן כל הערכים האנושיים הבסיסיים כדבר אידיאלי וטוב, את מחיקת ההבדל בין האדם לבהמה כקִדמה ופרוגרס".
בהמשך, בתשובה לשאלה, מתקומם הרב טאו על היעדרו של נושא הלגיטימציה מהשיח הפוליטי: "בזמן שהם עסוקים בדיונים על הרכב הממשלה יש מי שעסוק בהרס חיי המשפחה, הרס נטיית המין, במתן לגיטימציה לעריות". בתשובה לשאלה אחרת, הוא מזכיר את ההצלחה של האויב: "יש כאלה שכבר הצליחו לשכנע אותם והם לא מצליחים להבין על מה אנחנו מדברים – מה הבעיה שגבר יחיה עם גבר".
מה גרם לאותו "אבדן ערכים"? מה הם גורמי העומק של התהליכים החברתיים שהביאו ללגיטימציה של הומוסקסואליות? מה מערער את תפיסת המשפחה? לכאורה, זו שאלת המפתח שתשובה עליה נדרשת כדי להתמודד עם המגמות הללו כראוי. אך התשובה של הרב טאו לשאלה מה עומד מאחורי כל זה היא תשובה ריקה. אלא אם תיאוריית קונספירציה שטנית היא תשובה.
הנה: "כל התופעה הזו… היא מעשה נוכלות של יחידים חסרי אחריות שעורכים ניסוי על התרבות האנושית"; "ניסיון זה נעשה על ידי אנשים בעלי 'צווארון לבן' שנמצאים מאחורי הקלעים… הם עצמם אינם מאמינים במגמות שאותן הם מובילים".
הדברים מקבלים משנה תוקף בתשובות לשאלות שמופיעות בהמשך: "האנשים המובילים את המהלך אינם אידיאולוגים… מדובר בנוכלים, אנשים ריקניים, חסרי אחריות וחסרי תרבות אנושית מינימלית. המניע שלהם הוא עצם ההנאה מכך שהם מצליחים מאחורי הקלעים לנהל עם שלם ולשנות את ערכיו"; "עלינו לדעת שעומד מולנו אויב… הוא כבר יורה בהווה. הוא לא עושה זאת באופן ישיר, הוא פועל מאחורי הקלעים ומתחת לפני השטח והוא משתמש בטריקים פסיכולוגיים כדי להנחיל שקר להמונים", בשיטות ש"כבר הוכיחו את עצמן בימיהם של משטרי עריצות".
האמנם? אנשים נכלוליים יושבים בחדר אפל ומחליטים לערוך ניסויים בבני אדם? מדובר במין תקלה נוראה שנולדה מסיפורי מדע בדיוני או מפרוטוקולים של זקני הלהט"ב? האם באמת מאמין הרב טאו שאין שום רקע ללגיטימציה מלבד הרצון להשתעשע בהרס חסר אחריות של האנושות?
תהליכים – לא גחמה
מה שהביא אותנו למערכה התרבותית הנוכחית הוא שורה ארוכה של תהליכים, המהווים חלק בלתי נפרד מצמיחתה של קומה אנושית חדשה. תהליכים אלה ערערו, בין השאר, את היסודות שעליהן עמדה תפיסת המשפחה, הזוגיות והמיניות לאורך ימי הביניים. מחברה המבקשת לדכא את המיניות הפכנו לחברה המעלה אותה על נס; מחברה שמרנית לחברה מתירנית, כזו המבקשת להסיר את הררי האיסורים החברתיים, התרבותיים והדתיים, ועמם את רגשות האשמה, שהיו כרוכים סביב התשוקה המינית ומימושה. אפשר לטעון – וראוי לטעון – שהמתירנות הזו נזקה רב מתועלתה, ושהיא מצויה במדרון שסופו ביטול כל איסורי העריות המעמידים את התרבות שמהמקרא ואילך; אך לא ניתן להציג אותה כאיזו גחמה משונה של יחידים. היא תולדה של תהליכים ארוכים, חברתיים וטכנולוגיים.
התהפוכות של העת האחרונה מציבות בפנינו אתגר גדול, והרב טאו צודק שלא ניתנת עליו דעת מספקת. אבל האלטרנטיבה לכניעה בלא קרב אינה הסתערות מלאת תסכול של קנאים עיוורים, שיכולה להוליד לכל היותר תמונה הירואית של התאבדות
אחד החשובים שבהם הוא שחרור האישה מנחיתות חברתית־כלכלית: כולנו, כמדומני, שמחים בכך שנשים אינן תלויות עוד בגברים כדי להתקיים קיום מלא; שהן לומדות ועובדות ונוהגות ומפרנסות, בוחרות ונבחרות. התהליך הזה – שאפשר לתת לו ביסוס ופרשנות קבלית, אפשר לראותו כתהליך התבגרות של האנושות ואפשר להלין על היבטים מסוימים בו – הוא רב משמעות ובלתי הפיך. וכפי שמובן לכל מתבונן, שינוי מעמד האישה ערער את המודל הישן של המשפחה, זה שהיה בו "ראש משפחה" מובהק. שינוי מעמד זה השפיע גם על הילודה, ועודנו עומד מאחורי פיתוח אמצעי המניעה והפצתם, שבתורם יצרו שינוי ביחסה של האישה אל מיניותה ובמכלול מערכות היחסים המיניות.
אך כמובן, המתירנות אינה רק תולדה של שחרור האישה – אלא גם של השחרור מתפיסות נוצריות שעיצבו את המוסר של ימי הביניים. כפי שיודעים ללמד בכל ישיבת "קו", הנצרות הקתולית התאפיינה בגישה הרואה במיניות חטא, בגוף חרפה ובסגפנות אידיאל דתי; גישה זו לא תמיד רוממה את האדם – לעיתים היא דיכאה את רוחו או דחקה אותו לצביעות ומרמה. כפי שהדגיש לא פעם הרב קוק עצמו, המרידה של האדם המודרני בתפיסת העולם הדתית־נוצרית של ימי הביניים היא אחד התהליכים המבורכים של העת החדשה. גם התהליך הזה השפיע על המתירנות: הוא זירז את האדם לפגישה המחודשת עם הגוף, והוליד רצון לראות בעונג הגופני ערך ולא חטא.
על שני גורמים אלה צריך להוסיף אחרים: אי אפשר להתעלם מתפקידו של פרויד בהבניית היחס החדש למיניות; אי אפשר להמעיט מהשפעותיהם של האינדיבידואליזם והאקזיסטנציאליזם, שהרחיקו את האדם ממוסד המשפחה; וגם לא מהחתירה המאפיינת את האדם המודרני לאותנטיות, כפי שהאריך ריצ'רד טיילור להראות.
אכן, מתירנות אינה בהכרח לגיטימציה של להט"ב – אבל יש לדברים קשר הדוק. מרגע ש"הנטייה המינית מנותקת מהבאת חיים לעולם", כלשונו של הרב טאו, כי היא נתפסת כערך לעצמה; מרגע שהחברה מצמצמת את האיסורים והטאבואים שהיא מטילה על מיניות; מרגע שהמימוש העצמי מועלה על נס וההישמעות לתכתיבים חברתיים מוקעת כלא־אותנטית – כל אלה, בוודאי כשהם עוברים דרך המדיות הקולנועיות, הספרותיות והטלוויזיוניות – הם כוחות רבי עוצמה שמניעים את פסיכולוגיית ההמונים גם בלי קבוצה של מנוולים שרוקמים להם מזימות בחדר אפל. הכוחות הללו מעצבים את התודעה של כל מי שנולד בדור הזה, גם אם אין הוא אוהד את המתירנות וגם אם הוא רואה בה מפתח להידרדרות נוראה של האנושות אל שחיתות וניוון.
לכל זה, כמובן, גם קשר אל תחיית האומה הישראלית – בוודאי לפי תודעת הרב קוק. לא ייתכן לדבר במשך שנות דור באופן רומנטי על השיבה של העם היהודי אל הגופניות, אל ההיסטוריה ואל היסודות הארציים של חייו, ולבקש בה בשעה שהוא ימשיך להתייחס במיאוס למיניות שחורגת מן המינימום הנדרש לשם העמדת צאצאים. הרוח הנותנת מקום להנאה המינית כשלעצמה חדרה אפילו לכנסים של המדרשות מבית הקו – כי הן משקפות את האמת של התקופה, שלא ניתן לפטור כגחמה של רשעים.
אתגר – לא תקלה מטופשת
אל הכוחות שהולידו את המתירנות מצטרפת, במקרה הלהט"בי, גם הנטייה הגוברת במערב להעצים את כוחם של מי שעד כה נדחקו לשולי החברה, בשם עקרון השוויון. אם בעבר החברה עסקה בטיפוח מודלים אידיאליים, ודחקה בכוונה־תחילה את מי שלא עמדו בהם לשוליים – הרי שבעשורים האחרונים ישנו ניסיון מודע להשמיע את קולם של ה"מוחלשים" וה"מדוכאים". עקרון השוויון הביא לא רק לשחרור האישה אלא גם לשחרור העבדים באמריקה, ובאופן כמעט מתבקש הוא מועתק להשמעת קולם של מי שכונו עד לא מכבר סוטים או מוטציה.
אפשר, וצריך, להילחם בגילויים רבים של המגמה הזו – כי היא הורסת הון תרבותי רב, מערערת על היכולת לטפח ערכים ויוצרת עיוותים חדשים – אבל לא ניתן להציג אותה כסתם מזימה אפלה של מטומטמים. העובדה שישראלים רבים כל כך, ובכלל זה מסורתיים ודתיים, רואים כמתבקש את הלגיטימציה של הומוסקסואליות למרות האיסור המפורש בתורה, אינה רק תוצאה של קמפיין מוצלח מטעם ארגונים פרוגרסיביים, או של השליטה של קולות אלה באקדמיה ובתקשורת; היא גם תוצאה של הנחות יסוד רווחות, של אקלים תרבותי, של ניסיון היסטורי.
כדי להילחם את מלחמת התרבות הזו צריך להבין מה ניצב בצד שני. צריך לגלות את נקודת האמת שמצויה גם שם – בדיוק אותה פעולה שהרב טאו טוען שלא נכון לעשות ביחס לדבר הזה – ולהתמודד איתה
אני משוכנע שהוויתור של המערב על המוסר המיני של המקרא הוא הרה אסון, ובעיניי עצם ההצגה של בעלי משיכה חד מינית כקטגוריה אישיותית בפני עצמה היא טעות תרבותית ופסיכולוגית, היוצרת נזק אדיר; אני גם מניח שמתישהו תוצאותיו של הניסוי התרבותי הזה יתגלו ככישלון, ושאסור לערוך ניסויים כאלה. אני חושב שהכנסה של תכנים כאלה למערכת החינוך היא נוראה, ושיהודים המאמינים בערכי היהדות צריכים להתקומם נגדה. כן, בכל זה אני לחלוטין "בצד" של הרב טאו ותלמידיו. אבל כדי להילחם את מלחמת התרבות הזו צריך להבין מה ניצב בצד שני. צריך לגלות את נקודת האמת שמצויה גם שם – בדיוק אותה פעולה שהרב טאו טוען שלא נכון לעשות ביחס לדבר הזה – ולהתמודד איתה (חלק מזה ניסיתי לעשות במאמר "פגיעתה הרעה של הלגיטימציה", שפרסמתי ב"השילוח" 11, למרות התנגדויות רבות). המאבק הזה אינו יכול להיערך ממקום המתעלם מטענות שמוצאות אוזן קשבת אצל ציבור רחב מאוד – כן, גם ציבור "בריא" ו"ערכי".
מוטלת עלינו משימה נכבדה ולא קלה של הנחת יסודות מחודשים לערכים בסיסיים, הן של חברה מתוקנת והן של קדושה. במלאכה הזו צריך להשקיע מאמץ אינטלקטואלי, חינוכי והגותי. זהו אתגר שהקב"ה הניח לפני הדורות שלנו, לא תקלה מטופשת.
תסכול קנאי
ועוד דבר אחד גורם לי אי נוחות בקריאת החוברת – ובתעמולה של "חזון". הנורמליות. התורה חידשה לנו את איסורי העריות. חז"ל אף טענו שהחידוש המרעיש שאסר על תועבות מצרים ותועבות כנען היה קשה לעיכול (כדברי רש"י בשם הספרי, במדבר יא י). איסורי העריות מציבים רף של קדושה, שהיא מעבר ל"נורמליות". אכן, ככל הנראה היא הגדירה לדורות רבים סוג של נורמליות חדשה. אבל הנורמליות הזו היא מושג יחסי ותלוי תרבות, ולא בשמה אנחנו יכולים לערוך מלחמה.
בעיני הרב טאו, התמורה התרבותית המתחוללת מול עינינו היא מחיקה של "הערכים האנושיים". מדובר בדברים "לא רציונליים, לא מוסריים ולא אנושיים". הנוכלים המקדמים אותה הם אנשים "חסרי תרבות אנושית מינימלית". מה פירושה של ה"נורמליות" הזו? מוסר מיני ומודל משפחתי בורגני שעוצבו באירופה של המאה הי"ט? למה הפוריטניות הישנה היא יותר "יהודית" ומקורית מהמתירנות החדשה? והאמנם כל מי שמערער על מה שהוגדר בעבר כ"נורמלי" הוא מטורף או מנוול, כלשון החוברת?
הרושם הנוצר מקריאת החוברת היא של תפיסת עולם שהתגבשה בראשית המאה העשרים, מצאה הקבלות בין השיח המודרניסטי לשיח המסורתי־יהודי, וקידשה את התוצאה של ההקבלות הללו כאמת מוחלטת. הרבה דברי אמת יש בחוברת, הרבה להט מושכל וראוי, אבל גם הרבה דברים שאינם עומדים במבחן הביקורת הבסיסי ביותר; נראה כי היא נאמרת ונכתבת מתוך כעס גדול ותסכול של מי שהורגל בעולם אחד ומוצא עצמו מול עולם אחר.
ודבר אחרון: מכמה ביטויים בחוברת נראה שהעמדה הנפשית שממנה באים הדברים היא כזו של סלידה אסתטית ממיניות בכלל. הרב טאו חוזר כמה פעמים על ההנחה ש"הנטייה המינית" היא בעלת ערך רק כשהיא מחוברת "להבאת חיים", ושמי שמתנהל במיניות הומוסקסואלית "קובר" את המיניות שלו ב"נהנתנות אנוכית ופרטית, בזוהמה ולכלוך". לדבריו, מה שאיבדנו בעידן הזה הם "ערכים בסיסיים של טהרה וניקיון מטומאה וזוהמה". בהמשך הוא מדבר על חשיפת "הכיעור והטינופת". דומני שקשה למצוא במסורת ישראל את מקורות הסלידה הזו, ואת הזיקה הזו בין לכלוך וזוהמה ובין מיניות. מנקודת מוצא כזו לא ניתן, בשום אופן, לנהל שום דיון רציני בהווה. בוודאי לא בחברה שרובה שמחה על המפגש המחודש עם הגופניות והמיניות.
התהפוכות של העת האחרונה מציבות בפנינו אתגר גדול, והרב טאו צודק שלא ניתנת עליו דעת מספקת – וגם שלא ננקט מולו אומץ מספיק. מדובר בשאלות הנוגעות ביסודות התרבות שלנו, בבריאות הנפשית של ילדינו, בהמשך המסורת שלנו, בביצור הקדושה שלנו. אבל האלטרנטיבה לכניעה בלא קרב אינה הסתערות מלאת תסכול של קנאים עיוורים, שיכולה להוליד לכל היותר תמונה הירואית של התאבדות. ככה, חברים, לא בונים חומה.
יואב שורק הוא מחבר הספר 'הברית הישראלית', עורך כתב העת 'השילוח' ודוקטורנט במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון
