כפיות טובה בבית המדרש

לאחרונה ניטש ויכוח סוער בין תלמידי חכמים בנוגע לברכה על במבה – האם יש לברך עליה "שהכל נהיה בדברו" או "בורא פרי האדמה". ואולם, אותם תלמידי חכמים המנסים להבין כיצד יש לעבוד את ה' באכילת במבה אינם מנסים להבין כיצד עלינו לעבוד אותו כעם, בתקופה שבה אנו חיים. לא פעם, כאשר אני מעלה בפני תלמידי חכמים אלו את השאלה כיצד יש להתייחס למציאות המופלאה שבה עם ישראל שב לארצו ונבואות הנביאים מתגשמות לנגד עינינו – הם פוטרים אותי בביטול ובהינף יד. הם אינם רואים בזה דיון דתי אלא לכל היותר דיון מחשבתי פוליטי הנובע מגחמותיו של פלוני או אלמוני.

הגמרא מספרת כי לפני כאלפיים ושבע מאות שנה, בחג הפסח, כמעט באה גאולה לעולם, כאשר "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג" – אלא שתוכנית זו בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל מפני שחזקיהו "לא אמר שירה" (סנהדרין צד, א). חזקיהו מלך יהודה היה ידוע כמי שכל מעייניו נתונים היו ללימוד התורה – "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו" (שם, ב), אך הוא לא מצא עניין בצדדים הפוליטיים הקשורים לגאולתו של עם ישראל, ולכן לא אמר שירה (או, בשפה המודרנית, לא אמר הלל ביום העצמאות). הגמרא אף מותחת ביקורת על אותו צדיק ואומרת כי "גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה", שכן המון עמך בית ישראל אמרו הלל והודו לקב"ה על הנס הגדול שעשה עמהם, אבל חזקיהו המלך לא ראה זאת.

עוד קודם לכן, ביציאת מצרים, היו רבים שהיו שקועים בתוך המאורעות עצמם, ולא השכילו להרים מבטם ולראות את המשמעות המטה־היסטורית של המאורעות שבתוכם הם חיים. באבות דרבי נתן (לג, ב) מסופר כיצד משה רבנו התחנן לפני כל אחד ואחד שיעבור את הים, אבל בני ישראל הציבו תנאים: "לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות… והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם". העיסוק בשאלות המיידיות (מי יאכיל את ילדינו) מנע מהם לראות את המשמעויות הגדולות והעצומות של המאורעות אשר בתוכם הם חיו.

התופעה הזו חזרה על עצמה עם שיבת ציון בבית שני, כאשר "יִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה'" (עזרא ג, י), אולם "רַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (שם, יב), מפני שבית המקדש הראשון היה הרבה יותר גדול ומפואר מן הבית השני שאותו הם בנו, עד אשר גבר קולם של הבוכים על קולם של השמחים, "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם" (שם, יג).

החכמים מגלים את אוזנינו כי אותה התופעה תחזור על עצמה שוב, כאשר עם ישראל ישוב אל ארצו בפעם השלישית. הגמרא במסכת סוטה (מח, ב) שואלת: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא"; דהיינו – מדוע לעתיד לבוא יבוזו לצדיקים וילעגו להם? והתשובה: "קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא". חוסר האמונה הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות במאמרים כאלו ואחרים המתפרסמים חדשות לבקרים בעיתונות החרדית, ואשר טוענים כי גאולה שכזו אינה הגאולה שעליה חלמנו, ולא זו הגאולה שהובטחה לנו על ידי ריבונו של עולם. כך, למשל, התבטא לאחרונה תלמיד חכם בכנס בחירות: "כשהוקמה כאן המדינה ורבים רקדו עם זקנים ופאות ברחובות והיה נדמה שהנה הנה הגיע, 'אתחלתא דגאולה' קראו לזה, יש צבא ויש משטרה… אנשים חשבו שמשיח הגיע. אבל כזה משיח אנחנו לא רוצים!". אכן, כפי שאומר הרב אורי שרקי, ישנם שני אופנים לכפירה: ישנה כפירה חילונית האומרת כי "את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח", וישנה כפירה חרדית האומרת כי "את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח". זו כפירה וגם זו כפירה.

מה גורם לאנשים שומרי תורה ומצוות להגיע לכפירה שכזו בהשגחה האלוהית?

היציאה מן ההיסטוריה

ספר ההיסטוריה האחרון שכתב עם ישראל הוא ספר התנ"ך (אם כי אין מדובר ב"ספר היסטוריה" במובן הרגיל). עם חורבן הארץ וגלות ישראל, עם ישראל למעשה "נזרק" אל מחוץ להיסטוריה. דבר זה בא לידי ביטוי במימרה התלמודית "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח, א).

מאז חורבן בית המקדש הראשון כמעט איננו מוצאים ספרי היסטוריה שנכתבו על ידי חכמי ישראל. פרופ' בן ציון דינור (הכרת העבר בתודעת העמים ובתודעת עם ישראל, עמ' 23) כותב: "ההיסטוריוגראפיה עד דורות ההשכלה והאמנציפאציה היתה בנויה על שני יסודות: סדר הקבלה של תורה שבעל פה (בקשר עם הפולמוסים הדתיים, צדוקים, קראים וכיו"ב) וסיפורי הגזֵרות, שעיקרן היה מעשי קידוש השם, הצלתן של קהילות ופליטתם של שרידים שהייתה בגדר נס ופלא", אך לא מעבר לזה. חכמי ישראל לא כתבו ספרי היסטוריה (יוספוס פלוויוס אינו נמנה עם חכמי ישראל) אלא תיארו את שלשלת מסירת התורה מדור לדור, ולכל היותר רשמו כרוניקות שבהן תיארו את אשר אירע לעם ישראל במסעות הצלב ובגירוש ספרד.

יתרה מכך, הרמב"ם ראה בעיסוק בהיסטוריה דבר "מאוס, אשר אין תועלת בו לאדם" (פירוש המשניות על אבות א, יז), דבר אשר אין בו "טעם ולא תועלת אלא איבוד הזמן בהבל" (הקדמה לפרק חלק). כאשר רבי יוסף בן יהושע הכהן מחבר את "ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן" (בשנת 1554), הוא טורח לציין בפתיחת הספר כי "כל החפץ למצא חפץ בזמן היה לפנינו, יקח ספר זכרונות זה בנדוד שינה יקראנו". אם תרצו: מי שרוצה לקרוא ספר היסטוריה – שיעשה זאת רק כאשר איננו מסוגל להירדם מסיבה כזו או אחרת.

בשנת 1908 כתב הרב חיים עוזר גרודזינסקי (בהסכמתו לספר "דור ישרים" מאת יהודה הלוי ליפשיץ) כי "גדולי התורה מאז ומעולם לא שמו לבם להעמיק בידיעת דברי הימים לבני ישראל… גם אלה הגדולים המועטים אשר התעסקו בדברי הימים, היו מעשיהם בזה בדרך מקרה ובדרך אגב", ורק "ירידת היהדות בארץ אשכנז ימי הרעפארם" היא שעוררה את העיסוק בכתיבת ההיסטוריה וכל זאת רק כדי להראות "את כזבי ותעלולי המזייפים".

סיכומו של דבר, כותב פרופ' משה דוד הר:

"לשווא נבקש בספרות חז"ל היסטוריוגרפיה… אין הם מתנגדים להיסטוריוגרפיה אלא הם אדישים ואינדפרנטיים כלפיה. חכמים הם בלתי־היסטוריים; ולא עוד אלא שמעולם לא נתנו דעתם על השאלה – היסטוריוגרפיה למה? והיא הנותנת. שכן דומה שלא היתה בעולמם עוד שאלה משעממת וחסרת כל עניין כמו השאלה בדבר הצורך והתועלת שבתיאור של מה שאירע בדיוק".

המקום היחיד שבו מצאנו כובד ראש ביחס לתהליכים ההיסטוריים הוא אצל חכמי הסוד, אשר, בהמשך לנביאי ישראל, ניסו ברוח קודשם לראות כיצד פועלת ההשגחה האלוהית במהלך תולדות האנושות. ראש וראשון להם הוא רבי יהודה הלוי, אשר מבטא את אמונת ישראל לא בדרך של מופת לוגי שכלי (כמו "עולם מסודר המעיד על מסדר") אלא דרך ההתגלות האלוהית במהלך ההיסטוריה: "אני מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים ואשר שלח אליהם את משה בתורתו ואחריו אלפי נביאים שכולם קראו אל תורתו" וכו' (כוזרי א, יא). אבל אצל חכמי הנגלה היה העיסוק בהיסטוריה מהם והלאה.

מתעלמים ממאורעות ההווה

והנה, לפני כשבעים שנה שבנו אל במת ההיסטוריה, הקמנו את מדינת ישראל ואנו הולכים וממלאים תפקיד שהוא יותר ויותר מרכזי בתוך ההיסטוריה העולמית. "לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה", כותב הראי"ה קוק, "ובתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו" (אורות, עמ' כח), והקב"ה הוא אשר מניע את גלגלי ההיסטוריה.

בנו יחידו, הרצי"ה, נוהג היה לחזור שוב ושוב על הציווי לרדת לעומקם של התהליכים ההיסטוריים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (דברים לב, ז). "[יש] להתרגל לראות איך רבונו של עולם מופיע בתוך ההיסטוריה" (שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בראשית, עמ' 335). ובאיגרת שטרם פורסמה (מתאריך י"ז בכסלו תשל"ז) הוא כותב כי "הכרה ברורה של הסתכלות האמונה הזאת נמשכת ומתבהרת לנו בשלשלת הדורות, מתוך זכירת ימות עולם אל בינת שנות דור ודור, המפגישה אותנו עם הופעתנו המיוחדת הגדולה, שאין דימוי ודוגמה לה בכל מערכת האנושיות, ושלשלת דורותיה והשפעתנו בתוכה".

הרב יוסף דב סולובייצ'יק כותב כי "[היהדות] לא קיבלה את האפשרות של מקריות ושל גורל עיוור בחיי החברה" (דברי השקפה, עמ' 215), לכן "ביסודה ובקיומה של מדינת ישראל יש לראות מאורע פלא בעל חשיבות עצומה בהיסטוריה של תקופתנו. רק חסד ה' מן העולם ועד העולם איפשר את הדבר… אין בדברי ימי ישראל דבר לבטלה, ואם ביום השישי, ה' אייר תש"ח, אמר הקב"ה: 'תהא מדינת ישראל!' – הרי אין מאמרו לבטלה". מתוך כך מדינת ישראל "היא בעלת כוחות סמליים גדולים ושהינה, למרות שכבת אבק החולין המכסה אותה, בעלת קדושה פנימית הנובעת מקדושת הנצח של כנסת ישראל… בארץ ישראל ובמדינת ישראל, למרות חיי החולין המאפילים על האור ועל זוהר הקדושה, נמצא כסא הכבוד הנצחי של בורא העולם" (חמש דרשות, עמ' 109־111).

ובכל זאת עדיין ישנם שומרי מצוות ואף תלמידי חכמים ה"תקועים" אי שם בגלות הארורה, חושבים כי עם ישראל עדיין לא שב אל במת ההיסטוריה, ולא שמו אל ליבם כי כולנו נתונים בתוך מאורעות כבירים מטה־היסטוריים בעלי השלכות עצומות לכל האנושות כולה. הם אינם רואים במדינת ישראל ערך אלוהי או לכל הפחות "דתי".

תלמיד חכם אחד תיאר באוזני שומעי לקחו כיצד חינך את בתו להקשיב אל הקב"ה המדבר אליה בכל רגע ורגע. פעם אחת, כך סיפר, כאשר זו ביקשה לקנות בגדים בחנות יוקרתית בפריז, אבל נאלצה לברוח משם בגלל "מחאת האפודים הצהובים", הוא אמר לה: "עכשיו תראי איך הקב"ה מדבר אלייך". ואכן, בגלגולי סיבות שונות ומשונות – הם נקלעו אל בית אחת מקרובותיה, ש"במקרה" קיבלה בגדים חדשים ולא ידעה מה לעשות בהם. כך קיבלה ביתו בגדים בחינם, ובנוסף לכך קיבלה שיעור חשוב בו למדה איך הקב"ה מדבר אליה. אבל מדוע אינך מקשיב אל הקב"ה המדבר אליך לא רק ברובד הפרטי אלא גם, וביתר שאת, ברובד הלאומי? מדוע במציאת בגד בחינם אתה רואה השגחה אלוהית, אבל אינך רואה השגחה אלוהית במדינת ישראל? מדוע אינך רואה כיצד הקב"ה משיב שכינתו לציון?

האדישות הזו כלפי המאורעות ההיסטוריים באה לידי ביטוי בדברי הנביא ישעיהו (מב, יח־כ): "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת… מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'… רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע" (עד אשר סיפרה לי בוגרת "בית יעקב" כיצד לימדו אותה כי דברי הנביא ירמיהו "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי" מכוונים בראש ובראשונה ליום העצמאות). לדידם עם ישראל עדיין נתון בגלות, מחוץ למשחק ההיסטוריה, וממילא לשיטתם אין בכוחנו לבוא ולייחס להיסטוריה משמעות כזו או אחרת, וזהו שורש ההתנגדות החרדית למדינת ישראל ולכל הניסים הגדולים והעצומים שעשה איתנו הקב"ה במאת השנים האחרונות.

הגדיל לעשות אחד מתלמידי החכמים הגדולים בציבור החרדי שכתב כי מדינת ישראל אינה אלא "שינוי מגלות לגלות מר יותר" (קריינתא דאיגרתא, חלק א, עמ' רכ). הדמיון של דברים אלה לתיאור ישראל החוצים את ים סוף מבהיל. כך אומר המדרש (שמות רבה כד, א): "כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט… והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים בטיט ובים טיט, במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים". על כך אומר המדרש: "הוי 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף'! ואחר כל הנסים האלו אתם גומלים לי בישא?!… 'הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת' (דברים לב, ו)?! אמר להם: אחר שעשה לכם כל הנסים אתם מסרבין בו, דכתיב 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף' (תהלים קו, ז)".

* * *

לפני כשלושה חודשים נפטר אבי הכ"מ, שהיה ניצול שואה ונלחם על תקומתה של מדינת ישראל. בכל בוקר היה אבי פוקח את עיניו, מסתכל מבעד לחלון, נושם עמוקות את האוויר הנפלא של ארץ ישראל – ואומר: "מודה אני לפניך". כמה פשטות, כמה תמימות, כמה אמת עמוקה ובהירה.

הרב ד"ר חגי שטמלר הוא רב קהילה בשכונת חומת שמואל ומרצה במכללת ירושלים ובמכללת אפרתה