לפני כשלוש שנים הוזמן אלחנן מילר במסגרת יוזמת "שורשים־ג'ודור" שפועלת בגוש עציון ובאזור בית לחם להרצות בפני פלסטינים מאזור גוש עציון על יסודות היהדות, ובפני מתיישבים מהאזור על יסודות האסלאם. מהר מאוד גילה מילר שהפלסטינים שהקשיבו לו התעניינו פחות במורה נבוכים לרמב"ם ובתיאולוגיה, ויותר בשאלות יומיומיות: מה מותר ליהודים דתיים לאכול ומה אסור להם; מה פשר הקופסאות השחורות שהם מניחים על ראשיהם מדי בוקר; מהי כיפה ומהי ציצית. "הבנתי שיש כאן שאלות הרבה יותר בסיסיות שצריך להתמודד איתן", אומר מילר, "ושאותן שאלות שמטרידות את הכפריים מאזור הגוש מטרידות מן הסתם גם 600 מיליון ערבים, ו־1.8 מיליארד מוסלמים ברחבי העולם".
כך החל מילר, עיתונאי וחוקר החברה הפלסטינית, ליצור סדרה של סרטונים מאוירים, בערבית ובאנגלית, כל אחד מהם מוקדש לנושא אחר שעומד בליבת המסורת היהודית: תפילות, כשרות, צומות, חגים. ההצלחה הפתיעה גם אותו: בסרטונים צפו כארבעה מיליון בני אדם; לערוץ היוטיוב נרשמו כ־65,000 משתמשים. כשליש מהם, מתברר, חיים בסעודיה. המטרה המיידית של הסרטונים, אומר מילר, היא ללמד את העולם המוסלמי על יהדות; והידע הזה, כך הוא מקווה, יציג את הדת היהודית מכלי ראשון, וכך יסייע לנפץ דעות קדומות על היהדות שרווחות בקרב חלקים מהעולם המוסלמי.
יהודים באור חיובי
מילר נולד בירושלים ב־1981 למשפחה ציונית־דתית, והחל ללמוד ערבית בחטיבת הביניים ("זו הייתה אהבה ממבט ראשון", הוא אומר). הוא המשיך בלימודי הערבית גם בתיכון הימלפרב שבו למד, ואחרי כיתה י"ב, כשכל חבריו פנו לישיבות ולמכינות, בחר להירשם לקורס קדם־צבאי ללימוד ערבית של חיל המודיעין. בצבא שירת כמתרגם בחיל המודיעין בשנים הסוערות של האינתיפאדה השנייה, ועם שחרורו למד במשך שנה בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. משם המשיך ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית, והוא בעל תואר שני בתחום.
אחרי הלימודים התלבט מילר לאן ימשיך מכאן. "הגורם המרכזי שמעסיק אנשים עם כישורי השפה שלי הוא שירותי הביטחון של ישראל", הוא אומר. "אבל רציתי שהקריירה שלי תהיה גלויה ולא סודית, ורציתי להיות עצמאי וגמיש, ולא חלק ממנגנון בירוקרטי גדול. כך בחרתי בעיתונות. במשך שנה עבדתי באתר חדשות שנקרא 'מדיה ליין', וב־2012 הוקם העיתון המקוון 'Times of Israel'. הצטרפתי לשם כחלק מהצוות המייסד, ובמשך ארבע שנים הייתי כתב לענייני ערבים. היום אני עובד כעיתונאי עצמאי".
העבר הצבאי שלך עולה בשיחות שלך עם ערבים?
"כן. תמיד נשאלת השאלה מה אשכנזי ישראלי כמוני עושה עם ערבית כזו. אני חושב שהמסגרת שבה רכשתי את השפה היא דבר שמלווה כל ישראלי שלומד ערבית בצבא. אני לא מתבייש בשירות הצבאי שלי – להפך, אני מאוד גאה בו, אבל כן צריך לזכור שבמקור למדתי ערבית כ'דע את האויב'. אפשר להגיד שמאז השחרור שלי אני מנסה כל הזמן לאזרח את הערבית שלי".
ל"אנשי הספר", פרויקט הסרטונים שיצר מילר, היו שתי מטרות מרכזיות. "המטרה האחת היא חינוכית", הוא אומר. "הרעיון היה לחנך את העולם המוסלמי הרחב בנושא יהדות. המטרה השנייה הייתה מצומצמת יותר: בניית שלום, כאשר קהל היעד העיקרי הוא פלסטיני. הרעיון הזה נמצא ברקע, משום שאני משתדל בסרטונים להתרחק כמה שיותר מהסכסוך הפוליטי ומישראל. הצופים יודעים שאני ישראלי וכך אני גם מציג את עצמי, אבל אני מדבר בכובעי כיהודי שגם חי בישראל, ומראה אילו דברים יכולים לאחד בינינו לבין האסלאם. אוכל, למשל, הוא נושא שיש לו משקל בשתי הדתות, והוא מראה עד כמה המורשת התרבותית והדתית שלנו דומה. כך גם נושאים כמו תפילה, ביגוד, צום ושבת. יש תשתית משותפת.
"מהתגובות שמגיעות אליי אני רואה שהסרטונים יוצרים דיסוננס קוגניטיבי, ומבלבלים את הצופים. הדיסוננס נובע מכך שלא מעט מן הצופים גדלו בסביבה שבה רוב הזמן אמרו להם דברים שליליים על יהודים, וזה מה שהם ספגו מן הדת שלהם, ממערכת החינוך שלהם ומכלי התקשורת שלהם. והנה הם רואים משהו שהם לא ידעו שקיים בכלל – יהודי חובש כיפה שמדבר איתם ערבית שוטפת ומצטט פסוקים מהקוראן, ועובר מסך כאדם נחמד. יש כאלה שחוששים ממני וחושבים שאני סוכן מוסד, ויש גם כאלה שמקללים, ומצד שני אני מקבל תגובות מאנשים שאומרים שזו הפעם הראשונה שהם נחשפים ליהדות ושומעים את הסיפור היהודי ממקור מוסמך, ובעיניי התגובות האלה שוות את כל המאמץ".
קונפליקטים ונאצות
אילו דילמות היו לך כשיצרת את הסרטונים?
"דילמה משמעותית אחת הייתה האם להעלות סטריאוטיפים שליליים על יהודים שקיימים באסלאם, רק כדי להפריך אותם. למשל, יש חדית' שמדבר על מחללי שבת יהודים שדגו דגים בים, והא־ל העניש אותם. האם להציג את הסיפור הזה רק כדי להפריך אותו, ולמעשה להשתמש בסרטונים כפלטפורמה להפריך דימויים שליליים על היהדות? קיבלתי החלטה מורכבת, והיא לא להיכנס לנקודות קונפליקטואליות רק כדי להפריך אותן בסופו של דבר. עצם העלאת הסטריאוטיפ, גם אם המטרה היא להפריך אותו, מקבעת אותו בתודעה. עדיף כבר לא להיכנס לזה, כדי לא לתת לזה מקום".
והיו גם סרטונים שדרכו על יבלות לא רצויות. "למאיירי הסרטונים מסטודיו דוב אברמסון היה חופש יצירתי גדול", מספר מילר. "בסרטון על התפילה יש קריאה של המואזין, ורואים חתול שקופץ בבהלה כשהמואזין קורא לתפילה. קיבלתי הערות על כך שזה מעליב ופוגעני. באותו סרטון גם צוירו אברהם, יצחק ויעקב, והעירו לי על כך שאסור לצייר אותם. למדתי שלא נהוג לנגן מוזיקה ברקע כשאומרים פסוק מהקוראן – צריך שיהיה שקט. אלה דברים שגיליתי תוך כדי תנועה.
"גיליתי גם שהרבה פעמים קשה למוסלמים לקבל את הרעיון שיש דת שמאמינה שהיא אמיתית, אבל לא אוניברסלית. שואלים אותי: 'למה אתה לא מתאסלם, אם אתה מכיר את הדת שלנו?'. קשה לצופים להבין למה אני יוצר פרויקט כזה כשהמטרה שלו איננה לגייר אותם. התשובה שלי היא שמדובר בפרויקט חינוכי שנועד להסביר על היהדות. הרעיון שיש דת שמאמינה שהיא אמיתית, אבל היא שייכת לעם אחד והאמת שלה היא יחסית, הוא רעיון זר להרבה מוסלמים".
אילו עוד שאלות אתה מקבל בעקבות הסרטונים?
"אני מקבל הרבה שאלות על נבואה, על גן עדן וגיהנום. יש שאלות על העניין של העם הנבחר, על היהדות כדת פרטיקולרית ולא אוניברסלית. הסיפור של האסלאם כדת שבאה להשלים את היהדות אך גם להחליף אותה הוא מורכב: מצד אחד התפיסה היא שיש משהו אותנטי בבשורה של התורה, ומצד שני – שהתורה סולפה ושובשה. זו הסיבה שהרמב"ם פסק באחת מתשובותיו שאסור ללמד תורה למוסלמים, כי אין בסיס טקסטואלי משותף. זו טענה חזקה, ואני רואה אותה מתממשת בשאלות ששואלים אותי".
אתה מקבל גם נאצות?
"בטח. המון. בעבר הרוב היה נאצות, אבל זה התמתן. הנאצות קשורות לערבוביה שבין יהודי לישראלי. מבחינה מסוימת אם הייתי יהודי מניו יורק זה היה קל יותר – אבל אז גם לא הייתי מדבר ערבית. הערבית שלי היא בגלל שאני יהודי־ישראלי. המשפט הנפוץ ביותר שאני מקבל הוא: 'אין לנו בעיה עם היהדות, אבל אנחנו שונאים את הציונות', ויש לי תחושה חזקה שאלו שמדברים כך לא יודעים מהי יהדות וגם לא מהי ציונות. אז על היהדות אני מסביר, אבל את הציונות אני לא מרגיש שאני יכול להסביר, כי המושג הזה כל כך שובש והורעל במערכת החינוך ובפולקלור הערבי, שאני לא מרגיש שאני יכול להתחיל לתקן אותו".
בסיס דתי משותף
החשיפה לסרטונים גברה כשדף הפייסבוק של משרד החוץ הישראלי, שלו 1.6 מיליון עוקבים בעולם הערבי, החל לשתף אותם. למרות זאת, מילר לא רואה את הפרויקט שלו כפרויקט של הסברה רשמית. המטרה היא דתית יותר משהיא פוליטית. לאחרונה אף החל ליצור סרטונים בעברית ובערבית יחד עם שותפה פלסטינית־מוסלמית, ת'נאא ג'ואברה, שבהם משוחחים השניים על דת ואמונה.
"בשני הצדדים, הזרמים הדתיים בדרך כלל חשדניים אחד כלפי השני", אומר מילר. "אבל מהניסיון האישי שלי יש דווקא קִרבה גדולה בין אנשי הדת. בדיאלוגים שבהם אני השתתפתי, ובהם הייתי בדרך כלל הדתי היחיד ודובר הערבית היחיד מקרב היהודים, הרגשתי שאני קרוב יותר לבני השיח הפלסטינים הדתיים משעמיתיי החילונים קרובים אליהם. התחושה הייתה שיש לי שפה משותפת איתם, גם בגלל הערבית וגם בגלל הדת, ושהשפה הדתית יכולה לקרב אנשים, ובעיקר לעשות נורמליזציה ליהודים שחיים כאן.
"כשאני רואה מוסלמי ערבי עוצר את שגרת יומו ומתפלל באמצע העבודה, זה מרגש אותי ומדבר אליי כיהודי דתי. כשאני רואה מישהו קורא רכיבים על מוצר בסופר, זה מדבר אליי, ואני מאמין שגם להפך. אין שום סיבה לא להשתמש באלמנטים האלה כדי ליצור בסיס אנושי משותף, שעל הגב שלו ייווצרו פתרונות פוליטיים. במובן הזה אני מצטרף לדברים שאמר הרב פרומן על הדת כגשר וכמכשיר לפיוס, אבל אני חושב שצריך גם לדבר על פתרון פוליטי, על זכויות ועל גבולות. כדי שהשלום יחזיק מעמד ולא יתפורר בפיגוע הראשון שיהיה, נדרשת תשתית אזרחית איתנה שתחזיק אותו. לא מספיק שהמנהיגים למעלה יעשו את ההסכם".
נראה שאין הרבה בשמאל הישראלי שמזדהים עם התפיסה שאתה מציג. מדובר בשמאל חילוני מאוד.
"נכון. אני בא מהמחנה הפוליטי הזה, וכואב לי עד כמה שהוא חילוני. בבחירות האחרונות זה היה אפילו קיצוני יותר: הרגשתי שמרצ הפכה להיות מפלגה סקטוריאלית, שמייצגת את המגזר החילוני. הפרדיגמה השלטת בשמאל הישראלי היא עדיין זו של אוסלו, של שלום של החילונים שמנסה לשים בצד את הדתיים הפרימיטיביים והמשוגעים. זה נכון במידה רבה גם בצד השני. אנשי דת נתפסים כאיום על השלום או על שיתוף הפעולה בין העמים, וצריך לשבור את זה".
בימים אלו לומד מילר לרבנות בבית מדרש "הראל" בירושלים ובקרוב יוסמך על ידי בית מדרש זה כרב. הוא מספר שההיכרות שלו עם האסלאם גרמה לו להתחזק כיהודי דתי. "היהדות והאסלאם הן דתות הלכה", הוא אומר. "צורת ההתנהגות שלך והריטואלים שאתה עושה מכתיבים את רמת הדתיות שלך, וזה מתבטא בתפילה, בכשרות, בצניעות. החשיפה לאסלאם חיזקה אצלי את המודעות לזמני התפילה ולשעות היום, וגרמה לי לחשוב על הפשטות שבה התפילה היא חלק מהחיים. שמתי לב שאנשים לא מתלבשים בצורה חגיגית כשהם באים לתפילה ביום שישי. זו תפילה מרכזית, אבל אחריה הם ממשיכים בשגרת יומם, ואילו ביהדות, במיוחד האשכנזית, תפילת שבת הפכה למעין ריטואל חגיגי וטקסי. הרגשתי שמשהו בפשטות הזו הלך לאיבוד אצלנו.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שביקרתי במסגד. זה היה בארה"ב. מה שהכי נגע ללבי הוא כשאמרו מין 'מי שבירך לחולים' באמצע התפילה, והאימאם בירך את חולי האומה המוסלמית, בצורה עמוקה ורגשית יותר מה'מי שבירך' שאומרים אצלנו. כשיצאנו מהמסגד סיפרתי לחבר נוצרי שהיה איתי על מה שהרשים אותי כל כך, והוא נעלב, כי התפילה הייתה על החולים המוסלמים ולא על כלל האנושות. הוא קיווה לתפילה אוניברסלית יותר. בעיניי זה היה הכי טבעי בעולם, משום שגם אנחנו מתפללים על חולי ישראל".
