כמעט שנה עברה מעת השתתקו התותחים בירושלים ועד שברבנות הראשית הצליחו להגיע להחלטה מוסכמת לקרוא לעם היהודי לחגוג את כ"ח באייר, יום איחוד העיר במלחמת ששת הימים. מי שתוהה היום מדוע לא ניצלה הרבנות הראשית את הרגעים ההיסטוריים הבלתי נתפסים כדי לתקוע יתד יהודית בהר הבית ולשקול את חידוש ימינו כקדם שם צריך לצלול לעומק הפרוטוקולים של הרבנות מהימים ההם, ולקלוט את ממדי תהומות הקטנוּת.
הרב שמואל כ"ץ, חוקר תולדות הרבנות הראשית לישראל, סקר באריכות את האופן שבו נקבע המועד הזה כיום חג, וכל שנכתב כאן בנושא הוא הודות לתחקיר שערך. המסקנות של כ"ץ רחוקות מאוד מלשמח, ולחלוטין אינן הולמות את אופיים המדהים, היחיד במינו והניסי ללא ספק של אירועי כ"ח באייר תשכ"ז. שילוב של הססנות נוראה, פחדנות ואי הכרה בממדיו האמיתיים של ההישג הביא להנמכת קומה, להשפלה מרצון של הצללית היהודית. איך כתב קישון? סליחה שניצחנו.
החלטה סופית על אמירת הלל בברכה התקבלה במועצת הרבנות לבסוף רק בי"ז באדר תשכ"ח, 17.3.68, בלחץ הרב הראשי האשכנזי איסר יהודה אונטרמן, הדוחף הראשי למתן הכרה דתית לאיחוד עיר הקודש. יומיים לפני כן תיאר העיתונאי מנחם ברש בידיעות אחרונות באופן קודר כיצד התחמקו רבנים מהכרעה במהלך הדיון. רבנים אחרים, לדבריו, לא הסתירו כלל את התנגדותם לציין את מועד הניצחון הדרמטי במלחמה בנימוק שאסור לחדש בימינו חגים, בטח לא בספירת העומר. הרב אונטרמן, דיווח ברש, דחה בתקיפות את דברי המסתייגים.
ההליך כולו הותיר רושם של מסכנוּת. כיום נהוג להתלונן על שיום ירושלים נחוג רק בקרב הציונות הדתית, אבל התיעוד ההיסטורי מוכיח שזה היה גורלו מרגע הולדתו. הממסד הישראלי התנער מציון התאריך רב המשמעות הזה כבר מהרגע הראשון. רק חובשי הכיפות הסרוגות נותרו על עומדם וגמרו את ההלל בקול רם.
המשמרת הצעירה במפד"ל הייתה הראשונה – וכמעט היחידה – שאימצה בחום את החלטת הרבנות הראשית לחגוג את היום, כשהתקבלה סוף־סוף. ראשי המשמרת, זבולון המר, אליעזר שפר ודני ורמוס, מיהרו לקפוץ על העגלה ויזמו עלייה לרגל בכ"ח באייר, בהמון עם. הם ארגנו סיורים באתרי הקרבות בבירה וביקורים בעיר העתיקה, ולדברי כ"ץ גם בהר הבית. עצרת מרכזית תוכננה להתקיים ברחבת הכותל. גם מועצת הסטודנטים הארצית השתתפה ביוזמה, אך הבכורה הייתה של צעירי המפד"ל.
לצד אלו היו כאמור מי שעשו כבר אז הכול כדי לקלקל את החגיגה, להשבית את פרץ הצהלה העממי המתבקש, למזער את גילויי השמחה בתאריך ההיסטורי. ברבנות גררו רגליים, אך זה היה כאין וכאפס לעומת מה שעשתה הממשלה. רק בסוף חודש ניסן דנה הממשלה בצביון שיש לתת ליום כ"ח באייר. שר הדתות ורהפטיג הציע לקבוע את התאריך הזה כיום חג, אולם הממשלה לא קיבלה זאת בטענה שקביעת חגים במדינה הוא עניינה של הרבנות הראשית. אם היא תחליט לחוג יום זה, הודיעו בממשלה, לא נפריע לה. למען האמת, הם דווקא כן הפריעו.
הנהלות המוסדות האקדמיים, מצידן, התנגדו להפסקת הלימודים בכ"ח באייר ואף איימו בסנקציות על הסטודנטים שייעדרו מהלימודים (רבים נעדרו בכל זאת, מציין כ"ץ). לאחר הגשת הבקשה למשטרת ישראל לאשר את העצרת, הוזמן שפר לשיחה אצל ראש הממשלה לוי אשכול. אשכול תבע ממנו לבטל את העצרת מחשש לביקורת בינלאומית. גם ראש עיריית ירושלים טדי קולק סירב להשתתף בעצרת בנימוק שהיא תפגע ברגשות האוכלוסייה הערבית בעיר העתיקה. שרי המפד"ל עצמם, שתחילה התאמצו להביא להכרה ממשלתית ביום החג, תבעו כעת לבטל את האירוע המרכזי. אולם שפר וחבריו התעקשו לקיים אותו.
לנוכח הסירוב ערכה הנהלת המפד"ל דיון מיוחד בנושא. היא דרשה בכל תוקף לבטל את העצרת, וח"כ משה אונא אף דרש להעמיד את יוזמיה למשפט בבית הדין של התנועה. לאחר שסירבה המשטרה לאשר את קיום העצרת עתרו נגדה ראשי המשמרת הצעירה. בבג"ץ הוסכם לבסוף על קיומה בין חומות העיר העתיקה, אך המדינה הוסיפה להתאמץ מאוד לתקוע מקלות בגלגלי היוזמה.
במשרד ראש הממשלה חששו שהחגיגות לאיחוד העיר יפגעו ברגשות הערבים, ולכן פנו לעיריית ירושלים בבקשה לא לכלול את טקס הענקת אזרחות הכבוד לראש הממשלה אשכול באירועים הרשמיים ובפרסומים שלה לכבוד היום. גם ממשלת ארה"ב העבירה שדר מיוחד למשרד החוץ, ובו הביעה התנגדות נחרצת לקיום החגיגות.
בי"ד באייר, שבועיים בלבד לפני החג, דנה הממשלה שוב בשאלה כיצד לציין את הניצחון הגדול שנה קודם לכן. דיון קצר הספיק כדי להביא את הממשלה להחליט שאין לערוך אירועים המוניים במקומות פתוחים, אלא לחגוג באופן דתי בלבד. הוסכם לקיים תפילה והודיה בבתי הכנסת וברחבת הכותל, אולם חלילה לא לשאת שם נאומים. החשש, כאמור, היה לעורר את רוגזו של העולם על ישראל הקטנה והמנצחת.
למרות ההתנגדות הפנימית בסיעת הציונות הדתית לקיום חגיגות פומביות, בכל זאת פנה מרכז המפד"ל במברק לשר החינוך זלמן ארן, בדרישה לקיים תוכניות לימודים מיוחדות לקראת כ"ח באייר ולציין את היום הזה כיום איחוד העיר. הממשלה הייתה צנועה בהרבה בדרישותיה, וביקשה משר החינוך להקדיש שעת חינוך אחת בלבד במהלך יום הלימודים לשיחה על "ירושלים בתולדות ישראל". אחרי ישיבת הממשלה נמסר שהשר מנחם בגין אמור להשתתף בתפילה ליד הכותל, אך לא היה ברור אם הדבר נעשה בשם הממשלה.
ארגוני ציבור ויחידות צבאיות, מוסיף כ"ץ לאור התחקיר שקיים, התבקשו לצמצם את חגיגותיהם. על קציני צה"ל הבכירים נאסר להופיע בעצרות. לא הייתה קריאה לציבור לעלות לבירה ביום איחודה המחודש. לא תוכננו חגיגות המוניות, ובאלה שתוכננו בכל זאת נאבקה הנהגת המדינה. עוד שלושים שנה נדרשו עד לקביעת יום ירושלים כמועד ממלכתי בחוק, ביוזמת ח"כ דאז חנן פורת, שעברה בכנסת רק באביב 1998.
ובחזרה ליום ירושלים תשכ"ח. ראש העיר טדי קולק הפגין כאמור אי התלהבות מציון המועד הזה בחגיגות כלשהן, ובפרט בעיר העתיקה. קולק קטע בזעף דיון בעירייה בשל התפרצות מחלוקת בין חברי מועצת העיר על קיום תפילת הודיה המונית ברחבת הכותל. הוא גם רגז על המועצה הדתית שפרסמה בשם העירייה על קיום התפילה הזאת. נציב שירות המדינה סירב לצרף את יום ירושלים לרשימת ימי הבחירה לחופשה, בטענה שיש כבר 15 ימים כאלו והמגמה היא לצמצמם.
ובכל זאת, ההמונים דילגו מעל הנהגתם המהססת וחגגו ברחובות בכ"ח באייר תשכ"ח בהתרגשות גדולה ובשמחה מופגנת. עשרות עצרות ואירועים נערכו, ביוזמה עצמאית של השטח שהתעוררה ללא הכוונה מלמעלה. המונים עלו לירושלים וגדשו את העיר. הרב הראשי אונטרמן ונשיא המדינה זלמן שז"ר השתתפו בתפילה חגיגית בבית הכנסת הנשיא בירושלים, ולאחר התפילה ערך הנשיא מסיבה צנועה בביתו בהשתתפות הרב הראשי. בנאום ברדיו בקול ישראל הסביר הרב אונטרמן את גדולת היום והכריז שלעם ישראל ניתנה הזדמנות לקיים את השבועה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הוא אף קרא להנהגה שלא לוותר על עיר הקודש, מה שמעיד שדיבורים על החזרת העיר לערבים רווחו כבר אז.
למחרת נערכה ברחבת הכותל תפילה חגיגית – כולל הלל בברכה – בהשתתפות כעשרת אלפים איש, רבים מהם תלמידי ישיבות בני עקיבא. כ־6,000 חברי המשמרת הצעירה של המפד"ל עלו לירושלים וסיירו באתרי הקרבות. ארגון הספורט הדתי "אליצור" קיים מירוץ מהר ציון לגוש עציון. בעצרת המרכזית – שבממשלה כה חששו ממנה – השתתפו עשרות אלפים, בעיקר חובשי כיפות סרוגות. היא נערכה בשטח שכיום שוכן בו מרכז דוידסון, למרגלות חומת הר הבית. הבמה המרכזית הייתה על גגו של בית הספר המוסלמי לבנות ששכן במקום. על הבמה ישבו ראשי המשמרת הצעירה של המפד"ל – המר ושפר – לצד הרב משה צבי נריה ורבנים נוספים. הרב הראשי אונטרמן בירך את ההמונים והכריז מעל הבמה: "אנו חיים בימות המשיח. הגאולה הולכת וקרבה".
ב־51 השנים שחלפו מאז התמסדו כמדומה חגיגות היום הזה. אירוע החג המרכזי, "ריקודגלים", נהנה מגיבוי ממלכתי אך נתון עדיין להצקות בבג"ץ. שלטון הליכוד לאורך רובו המוחלט של היובל שחלף מאז הכשיר את הכותל המערבי ואת הרובע היהודי, אבל הותיר מחוץ לתחום את ההר שמעליו, ובהיבטים רבים גם את הרובע המוסלמי ואת שאר רחבי מזרח העיר. אם להודות על האמת, בנוגע לאלה לא השתנה הרבה מאז. קו ישיר מחבר בין התנכלות המדינה לעצרת הממלכתית של יום ירושלים תשכ"ח ובין התהיות אם הר הבית יהיה פתוח לעליית יהודים ביום ירושלים תשע"ט, בשל סיום הרמדאן.
