ספר במדבר ייחודי באופן שבו מוצגים החוקים שבו. בעוד שבספר שמות ובספר דברים החוקים מרוכזים בקבצים, בספר במדבר החוקים פזורים במקבצים קטנים בין האירועים השונים. עיון בכל מקבץ חוקים יראה שהחוקים קשורים באופן הדוק לאירועים המסופרים או לרשימות שקדמו להם. הבחנה זו כשלעצמה חשובה, שכן היא מדגימה כיצד החיים והדינים כרוכים יחדיו בישראל.
לעיתים החוקים בספר במדבר באים לחזק את המתואר בסיפור ולעיתים להציג רעיון הפוך.
כך, בפרשתנו, מובא מקבץ של חמישה חוקים: 1. שילוח טמאים מהמחנה. 2. דין אשם המושב לכהן. 3. דין סוטה. 4. דין נזיר. 5. ברכת כהנים. מקבץ זה מובא לאחר תיאור מחנה ישראל שבפרשת במדבר ובחלקה הראשון של פרשת נשא, שם הוצג מחנה ישראל ובתוכו מחנה לוויה, הכהונה והמשכן. העם הוצג כלוחמים, והלווים והכהנים הוצגו כנושאים של אוהל מועד והמשרתים בו. ההיררכיה שבין העם לבין הלווים, בין משפחות הלווים לבין עצמן ובין מעמד הלוויה והכהונה עומדת ביסוד תיאור זה. עיון בחוקים הבאים לאחריו מראה כיצד כל אחד מהם מתייחס בצורה אחרת להיררכיה במחנה שקדמה להם.
הכללה והוצאה מן המחנה
דין שילוח טמאים מן המחנה הוא פועל יוצא של קדושת המחנה ובתוכו משכן ה'. מכיוון שהמחנה כולל את משכנו של אלוהים, את שבט לוי ואת הכהנים, הקדושים לה', איש טמא אינו יכול להישאר במחנה בעודו טמא. המילה המנחה בקטע זה היא "שלח".
דין השבת אשם לכהן הפוך מכך. דין זה מדבר על אשם גזלות. בספר ויקרא נאמר שאדם אשר מתכחש לתביעה ממונית ונשבע על כך, ובסוף מתוודה, צריך להשיב את הגזלה ולהוסיף חומש. כאן מתחדש שאם אדם גזל את הגר – וזה לאחר זמן מת ואין לו יורש – יוכל החוטא לתת את האשם והחומש לכהן, ובכך מתכפר לו. לדין זה אופי מכליל. בעוד ההיררכיה מעמידה כל אדם במקומו הראוי, ובעוד הקדושה מרחיקה אדם טמא מן המחנה, דין זה של האשם מראה כיצד הכהן עושה פעולה הפוכה. דווקא קדושתו של הכהן היא המאפשרת לו להביא לכך שאדם חוטא יהיה כלול במחנה, ולא ייאלץ להידחות מקרב ישראל.
דין סוטה עוסק אף הוא בהכללה ובהוצאה. דין סוטה בא על רקע של חשד איש באשתו שנאפה, ובכך "מעלה בו מעל". בדיקת הסוטה נועדה להעניש את האישה אם אכן החשד נכון או לנקות אותה ואף לתת לה פרי בטן, אם היה לשווא. הפרשה הזו נקשרת לקודמתה על ידי המילים "מעל מעל". הן אשם גזלות והן אישה שסטתה נחשבים מעילה, ובשני המקרים הכהן מעורב – באשם מעילות בכך שהוא מקבל את הקרן ואת החומש ובכך מאפשר את גאולת החוטא, ובמקרה של סוטה בכך שהוא עורך את הבדיקה ובכך מאפשר ניקוי שמה מעוון וחזרתה ליישוב אם היא טהורה, או שהוא מביא למיתתה אם חטאה, ובכך המחנה נשאר נקי מחטא. שוב רואים אנו אפוא כיצד המעלה של הכהן מאפשרת את הכללת חשוד לשווא או "הוצאת" חוטא מהמחנה.
כהן לשעה
מכאן לדין הנזיר. פתיחתו וסופו דומים לפתיחה ולסיום של דין סוטה: "איש איש כי תשטה אשתו… זאת תורת הקנאות" /"איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר… תורת נזרו". הנזירות היא מעלה שאדם, איש או אישה, מקבלים על עצמם מתוך רצון להתגדל ולהתקדש (לא לחינם עמוס הנביא משווה בין הנזירים לנביאים: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" [ב, יא]). איסורי הנזיר מדמים אותו לכהן גדול – הוא אינו נטמא לבני משפחתו במותם ונאסר בשתיית יין, וגם שמו נקשר לקדושת הכהן, שעליו נאמר "כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו" (ויקרא כא, יב). העולה מכאן הוא שכאשר הנזיר מקבל על עצמו את הנזירות הוא מבקש להידמות לכהן, אף אם לפרק זמן קצוב. בכך דין הנזיר בא להראות את שבירתה של ההיררכיה במחנה. חרף הגבולות והמחיצות שהוצגו בפרקים הקודמים, מסתבר שהם אינם נוקשים. כל איש ואישה יכולים להיות "כהן" לשעה.
דין ברכת כהנים שב להדגיש את ההיררכיה בין הכהנים לשאר העם, אך הפעם מתוך הבלטה של הרווח של העם מההיררכיה: ברכת ה' המועברת לעם באמצעות הכהן.
* * *
החוקים העוקבים את פרשות המחנות באים לחזק, להדגים ולהציג מבנה שונה של המחנה. קדושת המחנה, שבו שוכנים המשכן, הכהנים והלווים, אינו מאפשר שהטמאים והחוטאים ישבו בתוכו. מאידך, הכהן מאפשר את ההכללה של אנשים במחנה, כגון אדם שאין לו למי להשיב ממון שמעל בו. הכהן אף מסייע בבירור חשדות לא נכונים, ומאפשר את המשך החיים של אישה שנחשדה לשווא על ידי בעלה. בניגוד לכל אלה, בא חוק הנזיר ושובר את ההיררכיה הקבועה בין הכהנים והעם: איש או אישה יכולים להקדיש עצמם להיות נזירים, ולהיות דומים לכהנים לזמן. ולבסוף באה ברכת כהנים ומאירה את ההיררכיה באור חדש: זו לא לקבוע מעמדות בלבד באה אלא לאפשר את ברכת העם על ידי הכהן: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
