בחג השבועות קוראים אנו את מגילת רות, כשבמרכזה דמותה המופלאה של רות הגיורת, השזורה בשרשרת מעשי חסד. לא לחינם העיר ר' זעירא (רות רבה ב, יד): "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". אמנם אין במגילה זאת הלכות, אך אחד המוקדים הבולטים במגילה הוא נושא הלכתי והגותי בה"א הידיעה: הגיור. לכך אני מקדיש את רשימתי, שתפגיש אותנו עם הכימאי והסופר היהודי־איטלקי פרימוֹ לוי (1919־1987). הבה נעיין באחד מספריו, לדעתי המקסים ביותר: "הטבלה המחזורית".
אצילות של טהרה
כידוע, כבר לפני שנים רבות הכירו המדענים בחשיבות סידור היסודות הכימיים וסידרו אותם בצורת "טבלה מחזורית", המוכרת לכל תלמיד תיכון. קיים קשר אמיץ בין המיקום של כל יסוד בטבלה זו, ובפרט העמודה שבה הוא מופיע, לתכונותיו של יסוד זה. ובכן, פרימו לוי, בפרק הראשון של ספרו "הטבלה המחזורית", יצר הקבלה בין התכונות הכימיות של היסודות השונים לבין תכונות אנושיות של אדם או של קבוצת אנשים. כך הוא משווה בין ה"קסנון" (ניתן לתרגמו : הזר), שהוא יסוד השייך לקבוצת "הגזים האצילים", לבין בני משפחתו האצילים היהודים הפרובינציאלים שבאיטליה.
לדעתי, ניתן להרחיב אלגוריה זו של פרימו לוי גם לשאר הגזים האצילים, המהווים אלגוריה נאה לדרכה של היהדות. גזים אלה אינם מתערבבים עם יסודות כימיים אחרים אלא במקרים נדירים מאוד. באופן כללי, קשה "לדרוש" ולתת משמעות עמוקה לשמות שניתנו ליסודות השונים שבטבלה, אך לא כך ביחס לעמודה בטבלה המחזורית המייצגת את הגזים האצילים, ששמותיהם מלאים רמיזות לסיבה שיסודות אלה אינם מתחברים עם יסודות אחרים. לדוגמה: השמות נֵיאון (החדש), קריפְטון (החבוי), אַרְגון (הבלתי־פעיל), וקְסֵנוֹן (הזר).
העם היהודי איננו בנוי על בסיס טריטוריאלי אלא על דגם המשפחה. מכאן האפשרות להמשיך לחיות אף בגולה, גם כשהשורשים של האילן נותקו מהקרקע. אולם איסור נשואי תערובת אינו רק הקרבה למען הכלל; הוא מבטא תודעה עמוקה יותר שלפיה רק עם בסיס חוויתי משותף ניתן לבנות משפחה אמיתית. הדבר נכון לכל משפחה, קל וחומר לגבי משפחה יהודית. היהדות אינה רק מציאות חיצונית, אלא היא חייבת להיות חלק בחוויה הקיומית של האדם. לכן, מהווה היא חלק בסיסי ומהותי בברית הנישואים, הבאה לידי ביטוי באפשרות לחיות חיים משמעותיים ביחד, וכך היא גם תשתקף בנפשם של הבנות והבנים. עצם קיומה של המשפחה מטיל עלינו חובות גדולים וקשים, לשמירתה ולעיצובה כישות שבה כל אחד תורם את כל האצילי שבו למען הזולת. זוהי האצילות של הטהרה.
אולם האין "אצילות של טהרה" זו מהווה גם תופעה של גזענות? זהו נושא עדין ועלינו להתייחס אליו בזהירות. את תשובתי ארצה לתת בדימוי נוסף מתוך "הטבלה המחזורית". נדפדף שוב בספרו של פרימו לוי ונגיע ליסוד כימי אחר, ה"אבץ", או הצינק – אם נתעקש להשתמש בשמו הלועזי דווקא.
הצורך בזיהומים
אבקש סליחתכם על הקטע הכימי הנוסף, אך אנא, נסו להבין את האמור. לוי מספר לנו על ניסוי כימי פשוט למדי מימי לימודיו, שבו אמור היה להכין אבץ גופרָתי. האבץ הטהור והנקי, נזכר פרימו לוי, עומד קשה־עורף בפני החומצה הגופרתית. אולם כשאנו מוסיפים טיפה של נחושת גופרתית, "האבץ מתעורר, מתכסה בפרווה לבנה של בועות מימן, וזהו, הכישוף אירע". הכול בגין תוספת של חומר זר. או אם נאמר זאת בלשונו האירונית של לוי: "כדי שיהיו חיים, יש צורך בזיהומים". פרימו לוי מצביע כאן על תופעה כימית ומטפיזית כאחת, שהיא בעצם הצהרה אנטי־גזענית תקיפה – מה שנתפס על ידי צרי־מוח כזיהום, אינו אלא תנאי הכרחי לתהליכי הטבע, קל וחומר לחיים.
בכל גיור יש הכרזה אנטי־גזענית אדירה. הוא מסומל על ידי "זיהום" זה של רות הזרה, בעלת החסד, היוצר אצילות חדשה: את שושלתו של דוד המלך. אין היהדות עוסקת במיסיונריזם, אולם היא רואה בהתקרבותם של גרי־הצדק, המתגיירים מתוך תודעה ורצון, הכרזה דתית ותיאולוגית נעלה. וכך מתפללים אנו בימים הנוראים בקטע שניתן לקוראו "האינטרנציונל" היהודי: "וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ, וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ, וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ… וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ… וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ, וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה".
יתרה מזאת, ההגות הקבלית רואה בגיור מרכיב מסתורי הכרחי בהיסטוריה היהודית ובדרך לגאולה. אכן, מופלא שבחג השבועות, ביום שבו אנו חוגגים את שיאה של החוויה הדתית היהודית, את ההתגלות בסיני ואת היותנו "עם סגולה", קוראים אנו דווקא את מגילת הגיורת. רות מבטאת את המהפך האנושי הגדול המלווה את הגר בדרכו אל היהדות (רות א, טז־יז): "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵא־לוֹהַיִךְ אֱ־לוֹהָי". דבריה אלה מבטאים את המחויבות לחיים ביחד, ובעקבות כך גם קבורה ביחד, שהפכה לדאבוננו כל כך אקטואלית בזמנים קשים אלה: "בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר". הקבורה המשותפת בקבר ישראל, שאליה רומזת רות, היא הסמל הטרגי האחרון של האחדות בין הגרים לבין אחיהם ואחיותיהם שנולדו יהודים.
וכך, שלוש פעמים ביום, בתפילת העמידה, באומרנו "הָאֵ־ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא", וללא שנשים לב להקשרן של מילים אלו, מהדהדים הפסוקים של ספר דברים (י, יז־יח): "הָאֵ־ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר".
ולסיום הערה קצרה. לפני כמה שנים הוכרזה תחרות בין ספרים פופולריים שנכתבו במשך הדורות על נושאים מדעיים, באופן המתאים לקוראים הפשוטים. אחד מאלה שלא הצליחו היה לשמחתי צ'רלס דרווין. ניצח בתחרות פרימו לוי. יישר כוחך!
