הר סיני ושליחותו של עם ישראל

מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פט ע"א)

האם הר סיני הוא אכן מקור השנאה לעם היהודי? האם הפירוש והמשמעות העלומה של "סיני" הוא אותו טירוף הנקרא אנטישמיות? אפשר לראות דרשה זו כחידוד לשון סתמי של האמורא מהתלמוד המתבסס על הדמיון בצליל סיני־שנאה. ואולם, גלום בה רעיון עמוק, החושף הבנה יסודית של תופעת השנאה לעם היהודי לדורותיו.

 

מהפכה בקרב האומות

על התקופה שקדמה למעמד הר סיני נאמר כי "כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו" (מיכה ד ה). הפוליתיאיזם הפיץ אמונה שלווה באליל זה או אחר, אשר תחום שלטונו היה מוגבל; "איש בשם אלוהיו". והנה, בהר סיני הכול מתהפך ומשתבש. אלוהי ישראל מתגלה באחדותו על הר סיני, וממרומי הגעש של ריבונותו מציע לכל אומות העולם את התורה. זוהי מתנת ההתגלות הקשה מנשוא, אתגר המזעזע את העוגן השלו והבטוח של פיסות מולדת, של קהילות זעירות ומקדשיהן, כפי שהיה לפני מעמד הר סיני וכפי שממשיך, בחלקו, להתקיים עד ימינו.

בעיני אומות העולם נתפס הא־ל הזה כמיוחד במינו. ואכן, המונותיאיזם, המתבטא בדיבר "אנוכי ה' א־לוהיך", היה מהפכה של ממש בקרב אומות העולם, בדומה למפץ הגדול: התנגשות קוסמית בלתי הפיכה, אשר אי אפשר להתעלם ממנה.

מאז השנאה הזו שנולדה על הר סיני הפך ישראל לארכיון החי והבלתי ניתן לגניזה שלה. עם ישראל, אשר למרגלות הר סיני הוכתר בשליחות בקרב העמים ובכהונה קשה וכמעט בלתי אפשרית, המשמיע את ה"אני מאמין" שלו אפילו על המוקד, זה שעדיין לא הצליח להשלים את שליחותו העיקשת במלואה, עודנו סובל מארס ההשפלה של ההיסטוריה האוניברסלית לתקופותיה. כי העולם מרגיש שהעם היהודי יישאר תמיד זר ביחס אליו באופן על־טבעי. מול הפולחנים של עבודת האלילים, מול הנצרות והאסלאם או מול האלילות החדשה מהסוג הפשיסטי, הנאצי, האתיאיסטי או הקומוניסטי, נשאר עם ישראל דומה לאותו עץ זית, שלא ניתן להרכיב עליו שום עץ אחר.

התעלומה אף מתעצמת כאשר היסטוריונים נאלצים להכיר בעובדה שחלק מן היהודים ניסו להתרחק מההר הזה, המעורר שנאה, להתייצב על במות התרבויות השונות וליישר קו עם האלילות של האומות האחרות. אלא שגם שם הם נתקלים בבוז המופגן כלפיהם: אוי לך, היהודי המנסה למצוא חן! אבוי ליהודים המנסים להיות כגויים, כי אז נעשים הם גרועים יותר מהם.

 

קרבן לשנאה א־רציונלית

אכן, שנאת ישראל הבלתי רציונלית והלא מובנת, שהופגנה כה רבות במשך הדורות, נובעת ממרגלותיו של הר סיני. ומאז ועד היום ממשיך הדבר להפריע: הוא מפריע לכל צורות הפגניזם העתיק, לצורות המודרניות של האלילות, לאידיאולוגיות הפוליטיות הטוענות לבלעדיות; הוא מפריע לעולם הנוצרי, הרואה את עצמו כישראל האמיתי, בעוד העם היהודי חי ונושם, ונוסף על הכול משקם את הלאום שלו; הוא מפריע לאסלאם, בגלל שהעם היהודי השתחרר ממעמד ה"דימי", והלך להקים חיים לאומיים במרחב השמור ל"דאר אל־אסלאם"; והוא מפריע להרמוניה שהייתה יכולה לשרות בין חומות האומות המאוחדות, אילולא נוכחותה המטרידה של מדינת ישראל מסיבות לא מובנות. מוכר היטב הלך הרוח הממהר תמיד לגנות את ישראל, הודות לרוב נוח ומובטח היטב. אלה הן מנגינות הרסניות ידועות של אי־צדק ושל שנאה תהומית, אשר לנו אין כל זכות לערער עליהן.

וישנם גם הצלילים העלומים של תזמורת כלי התקשורת הבינלאומית, שחלק מנגניה ישראלים. זוהי תזמורת החורצת דין בהלמות תוף לאחר שהיא עצמה כותבת, מבצעת, מציעה ומפיצה לכל כיוון את סעיפי האישום. והתופעה החדשה, המטורפת והמזעזעת ביותר היא האנטישמיות שפורחת עכשיו ביפן. מפיצים שם את "הפרוטוקולים של זקני ציון", ומזהירים את החוגים הפיננסיים והתעשייתיים מפני סכנת הקשר היהודי הבינלאומי המאיים, כביכול, על אימפריית השמש העולה. והרי ליהדות אין כל ריב היסטורי עם יפן, לא סכסוך דתי ולא סוגיה מכל סוג שהוא השנויה במחלוקת. תעלומה היא, האנטישמיות הזו ביפן.

לא נותר אפוא אלא להכיר בעובדה שנפלנו קרבן לשנאה לאומית ובינלאומית, ושהשנאה הזאת שואבת את התפרצויותיה ואת קדחתנותה הרצחניות מתוך התת־מודע הדתי, ומתוך המסורת המיתית היוונית־רומית הרובצת על העולם. למרות ישראל, למרות סיני, למרות המסר היהודי מנפץ המיתוסים הברור, נותרו שברי הפסלים מפוזרים בתת־מודע הקולקטיבי והאינדיבידואלי. לאחר ההתגלות בסיני הופיע עגל הזהב, ויוצאי מצרים סגדו לו. ידוע שמשה שיבר אז את לוחות הברית, אך פחות ידוע הוא המשך הטיפול שהוא העניק לפסל עצמו: "ויקח את העגל אשר עשו, וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים" (שמות לב, כ). לא היה כאן, מצד משה, לא כעס ולא אלימות; טחינת מושא הסגידה ביטאה את רצונו העז להעלימו מן העולם, על־ידי הפיכתו לעפר והמסתו במים הראשוניים של הבריאה. כך מתגלה לנו אישיותו של משה, הרוצה בכל מאודו לטהר את התודעה, את התת־מודע ואת האל־מודע, מכל זכר של מיתוס ומכל חלקיק של פסל.

יש להזכיר כי עוד לפני כן שיבר משה את לוחות הברית "תחת ההר" (שמות לב, יט), אך לפי המסורת המקראית, "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (ברכות ח ע"ב). בניגוד לשרידי הפסל, שזכו ליחס בלתי מתפשר והועלמו כליל, הרי שהלוחות הראשונים, אלו שמלפני הסגידה האלילית, למרות היותם שבורים, שוכנים עדיין כאן, במעמקי האדם, בגלל קדושתם הנצחית: "לוחות אבן כתובים באצבע א־לוהים" (שמות לא, יח), בדיוק כמו הראשונים. הם כמו באים לומר לדתות העתידות לצמוח: אין שום התיישנות, תוקפם לא פג במאומה, אין צוואה ואין ברית חדשה; לא תחול שום התיישנות שתפגע בתקפות הנצחית של מה שקיבלנו מהא־ל.

עיקרו של דבר: הר סיני עודנו פעיל מתחת ליסודות ההיסטוריה. הוא ממשיך בפעילותו החשאית והאוניברסלית, הוא מוסיף לשדר את מסריו, על אף היותו הר געש שכבה לפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנים, ועל אף כל הניסיונות להשתיקו.

 

סיני הוא ציון

כמה קשות המשימה והשליחות של ישראל בקרב העמים, במיוחד לאור העובדה שהאומה הזאת עוברת מהר סיני האוניברסלי להר ציון, אשר האלוהים בחר כמקום מקדשו, והקים מקדשו על הר הבית שהאסלאם מחשיבו כמקום קדוש.

כאן נוגעים אנו בלב אופייה האוניברסלי של ירושלים, שאין דומה לו: "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיהו ב, ב). אכן, ירושלים מבוקשת על־ידי כל אומות העולם כבמה אוניברסלית לתקוות ההיסטוריה. אך למרבה הצער, הבינלאומיות הזו מתמקדת כמעט תמיד בלאום האישי ובדת הפרטית. האהבה האנוכית והבלעדית לירושלים דוחה באופן שיטתי כל תביעה אחרת של בעלות עליה. האם יש צורך להזכיר שבמשך דורות, משטריהן של דתות שונות בירושלים היו מגמתיים, קנאיים מאוד, מיסיונריים, וכפו המרת דת? בכל פינה נידחת של מרות נוצרית בארץ הקודש, ובכל שטח קטן של ריבונות מוסלמית, הטיפו תמיד, בשם המונותיאיזם, לייחוד האידיאולוגי שלהם ולבלעדיות לאמונתם.

אנו סבורים שמבחינה היסטורית לא יהיה מוגזם לטעון שירושלים לא ידעה מעודה עידן של חופש פולחני ושל פריחה דתית כמו שהיא חווה מאז יוני 1967. תחת הריבונות היהודית העניקה ירושלים לשלוש הדתות את החופש המלא להתבטא, ואפילו להשפיע ולפעול בשם האמונה – עד כדי התרת חריגות וגילויים אנטי־ישראליים.

במשך מאות שנים הוכיחה ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד זו של ימינו, שהעם של סיני הוא גם העם של ציון. מעבר לקוטביותם, האופי הלאומי של ציון ואופיו הבינלאומי של סיני קשורים זה בזה במהותם ובעצם קיומם. המדרש מודע לקושי שבמשוואה הזו, ומציע פתרון, שעומקו אינו נופל מיופיו: "סיני, מהיכן בא? אמר רבי יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד בו יצחק אבינו. אמר הקב"ה: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו את התורה" (מדרש שוחר טוב, סח). אם כן, הר סיני עוצב מעיסה גיאולוגית אשר הועתקה מהר המוריה – ציון. על אף אופיו האוניברסלי, נשאר סיני בשר מבשרו של ציון; וציון, בהיותו לאומי, מאפשר לסיני לשדר את המסר הבינלאומי שלו.

אם סיני וציון הם היינו הך, מובן מדוע השנאה המסתורית כלפי האחד עוברת גם לשני. בארצות הגולה מכוונת אותה שנאה כלפי סיני; ובהתאם לנסיבות הגיאופוליטיות של הרגע, היא מכה בשיבת ציון באופן מסוכן עוד יותר. לפיכך עלינו לתפוס את האנטישמיות ואת האנטי־ציונות כבעלות זהות אחת, כשני צדדים של אותה תופעה מסתורית.

גם מועדי ישראל, המתבססים על הלוח העברי, הם בעלי אותו אופי כפול ואותה שניות מאוחדת המקופלות ב"סיני־ציון" – האוניברסלי והלאומי. בחג השבועות חוגג עם ישראל את חג מתן תורה, וביום השמיני של חג הסוכות את שמחת תורה. ביום הזה קוראים את פרשת "וזאת הברכה", החותמת את התורה במילותיו של משה (דברים לג, כז־כט):

מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד
עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

ביטחונו של עם ישראל נטוע בבדידותו. הוא "מועצת הביטחון" של עצמו, קרוב לעין יעקב. האם זו ברכה או קללה? בוודאי זהו פסק דין, עובדה מוגמרת שנתפסה ונתגלתה בחזון ובמילים האחרונות של תורת משה. עד יבוא היום אשר בו ינצח הרעיון הגלום בהמשך המדרש המובא מפי "ההוא מרבנן" (שבת פ"ט ע"א): "מאי הר סיני? הר שנעשה סימן טוב לישראל".

***

רב מעשים

הרב אברהם חזן נולד בעיירה טיראט שבאלג'יריה בשנת 1920, למד בישיבת "עץ חיים" באוראן, הוסמך לרבנות על ידי הרב דוד אשכנזי וזכה להיות רב קהילה ולשרת תחת שלטון האימים של משטר וישי בעת מלחמת העולם השנייה. ב־1942 גויס לצבא הצרפתי ונלקח למחנה העבודה "בדו", שבו ריכזו את היהודים, שם פעל עם הרב יהודה אשכנזי (מניטו), חבר לדרך בכל תחנות חייו, למען החיזוק המורלי והעמקת הזהות היהודית של החיילים.

עם סיום המלחמה הקים עם קבוצת רבנים ומחנכים את "בית מדרש למורים" בקזבלנקה שבמרוקו בשיתוף עם כי"ח, ששינה ללא היכר את מצב החינוך ביהדות מרוקו. כל זאת בעת היותו רב צבאי בצבא הצרפתי. באותן שנים היה הרב חזן פעיל עלייה במחתרת וסיכן את עצמו למען עליית יהודי מרוקו לארץ. על פעילות זו קיבל ב־1987 את פרס "עיטור לוחמי המדינה" על חלקו "במאבק לתקומת ישראל" מטעם משרד הביטחון.

ב־1961 עבר הרב חזן עם משפחתו לשטרסבורג, שם ייסד את הקהילה הספרדית. קהילה זו היוותה מבחינות רבות דגם חיקוי לקהילות ספרדיות אחרות שהיו בשלבי התהוות בצרפת. עם יציאת צבא צרפת מאלג'יר, בעת שנשקפה סכנה ליהודים, ארגן יחד עם פרופ' אנדרה נהר וראשי הקהילה את "רכבת ההצלה" שהובילה כ־700 ילדים מאלג'יריה לשטרסבורג. בשנת 1968 עלה עם משפחתו ארצה והקים את ביתו בירושלים.

כשנה לאחר עלייתו נתמנה לרבה הראשי של משטרת ישראל, השב"ס ומג"ב ובתפקיד זה שירת כעשרים ושתיים שנים מלאות עשייה. ב־ 1972 הקים את עמותת "קרן התשובה" לתמיכה באסירים משוחררים כדרך להשבתם לחיים יצירתיים ופעילים במדינת ישראל. הרב חזן הבין שיש לכלול בשיקום מרכיבים שיענו על הצרכים הפיזיים, הנפשיים והרוחניים של האסיר המשוחרר ושימנעו ממנו ליפול שוב בשיני הפשע. פעילות ענפה זו שזכתה להצלחה רבה עוררה את התעניינותם של אנשי אקדמיה העוסקים בתחום שיקום האסירים, ושביצעו מחקרים בניסיון לפצח את התופעה הייחודית.

ב־1973 התמנה הרב חזן ליו"ר "התאחדות עולי צרפת וצפון אפריקה וארצות דוברות צרפתית". הוא פעל לעידוד עלייה מצרפת ומצפון אפריקה ולשילובם החברתי והכלכלי של העולים בארץ, ונאבק כנגד האנטישמיות והאנטי־ישראליות בארצות הדוברות צרפתית באירופה. על פעילות זו קיבל ב־1993 את פרס יושב ראש הכנסת.

בסוף שנות השמונים נרתם להקים את "קהילת אמונה" של דוברי צרפתית עולים חדשים בשכונת בקעה בירושלים ועמד בראשה בראשית דרכה. בין חיבוריו: הספר "יום כיפור – מלחמה ותפילה", שפורסם בצרפתית. נפטר ביום כ"ג בניסן תשס"ג (2003) ונטמן בירושלים.

– בתו, מרים סטיוויהר