תיקון על התיקון

בראשונה עמדו אבותינו מול סיני מתרגשים מן המעמד הבא עליהם בסיני, והלכו לנוח קמעא כדי שיעמדו עם שחר לקבלת התורה, אך נשתהו בקומם ונתעוררו מן הקולות והברקים. ועמדו כחתן וכלה, רואים ועומדים ביראה וברגש במעמד הר סיני. ולאחר אלפי שנים באו בניהם ואמרו "נתקלקלתם" במעמד הר סיני, על כן יש להיות ערים כל הלילה ולתקן מעשיכם. המעיין בדברי ר' יוסף קארו בשולחנו לא ימצא דבר הנוגע ללימוד תורה בליל חג שבועות. אולם ר' אברהם גומבינר (חי במאה ה-17), המוכר יותר על שם פירושו "מגן אברהם" על השולחן ערוך, כתב כך:

איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה. וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן. ואפשר לתת טעם על פי פשוטו, לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם, כדאיתא במדרש, לכן אנו צריכים לתקן זה.

דבריו בראשונה עוסקים בדברי הזוהר, אך נדלג לסיפא של דבריו שבו הוא מלמדנו על הקלקול שאחז באבותינו ועל הצורך שלנו בתיקון הקלקול ההוא. מקור לדבריו מופיע במדרש:

רבי פנחס בשם ר' הושעיא אמר: "עד שהמלך במסיבו", [משל] למלך שגזר ליום פלוני אני נכנס למדינה, וישנו להם בני המדינה כל הלילה… כך הקדוש ברוך הוא הקדים, דכתיב: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר", וכתיב "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם". ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת ערבה והלילה קצר… בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים. התחיל העמיד עליהם בקלאנין (שיר השירים רבה א, נו)/

חכמי ארץ ישראל מזהים את עייפותם של בני ישראל בטרם קבלת התורה אך אינם קובעים לנו להיות ערים כל הלילה. מקורות ראשונים למנהג של לימוד תורה כל הלילה מופיעים בספר הזוהר פרשת אמר דף צח ע"א (בתרגום):

ועל כן חסידים ראשונים לא היו ישנים בזה הלילה (של חג השבועות) והיו עוסקים בתורה כל הלילה. ואמרו נבוא לנחול את התורה שהיא ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות… כך אמר רבי שמעון בשעה שנתקבצו החברים בזה הלילה אליו נבוא לתקן את התכשיטים של הכלה שהיא השכינה, כדי שתימצא למחר בעת הייחוד מקושטת בתכשיטיה ותיקוניה.

ספר הזוהר מתאר את ההכנות לקראת טקס החתונה בין כנסת ישראל לקב"ה על-ידי לימוד התורה לקראת מעמד הנישואין, אך הזוהר מציין שזה היה מנהגם של חסידים ראשונים. להלכה כפי שתיארנו לעיל לא הופיעה הלכה זו בדברי מרן השולחן ערוך. אך במקום אחר מתואר מה היה מנהגו של מרן השולחן ערוך בליל שבועות:

דעו לכם כי הסכמנו, הרב החסיד (ר' יוסף קארו) נר"ו (נטריה רחמנא ופרקיה) ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לא-ל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשיכם. וזהו הסדר שתיקנתי וסדרתי בלילה ההוא… ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם ועל ידיכם נתעלתי הלילה הזה… לכן בני התחזקו ואמצו… לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בני ידידי על רגליכם…

הנהגה זו לכלל העם לא נכללה בשולחן ערוך, אך מרן עם בני קהילתו וחכמי צפת המקובלים מתארים את לימוד התורה בליל זה בדרגה של מלאכים. שרפים דממו, החיות עמדו, וכל צבא השמים שומעים את קולם. מנהג זה התפשט בכל תפוצות ישראל וכך נהגו רבים ובוודאי תלמידי החכמים, ורבים נשארים ערים בלילה זה. חלקם עוסקים בתיקון מיוחד לליל שבועות, חלקם עוסקים בשיעורי תורה. אולם אותו יהודי שפרש קמעא למנוחת חצות עד ותיקין נכנס עם שחר לבית הכנסת בהיחבא מחבריו, מבלי שיביישוהו חבריו היכן קיים מצוות "ליני הלילה", כי מניין לשעת בוקר מאוחרת לא ניתן למצוא.

 

קול רחש של שינה

ובזה גם "נתקלקלו" דורות האחרונים, ערים כל הלילה בלימודה של תורה, עת הגיע השחר מאיצים בחזן בתפילה, עוד מנסה הוא לומר "פתח אליהו" והם עומדים וקוראים בקול "הודו לה'". אשרי הלומדים תורה, אך רבים מלומדיה נרדמים בין "ברוך שאמר" ל"ויברך דוד", ורעש ספסלי המתפללים העומדים מעורר את בעלי התיקון. ובעת ניגון "אז ישיר משה ובני ישראל" קול רחש של שינה וחוט של חסד נמשכים אל שנתו המתוקה ובעת אמירת קריאת שמע מקיים את מצוות קריאת שמע שעל שולחן. ובשעה שהציבור עומד לתפילת עמידה מצטרפות רגליו להעלותו בסולם העמידה אך נפשו ומחשבתו כבדה עליו.

ומשעה שנאספו לפתוח את ההיכל ועמדו על אותה הכתובה הנקראת בניגון ברגש "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה…", פיוט שבמרכזו עומדת קריאת הכתובה מנישואיהם של הקב"ה וכנסת ישראל, המתארת חוזה משפטי שעליו חותם החתן ערב חתונתו, ובו מפורטים חובותיו כלפי אשתו. והמה הציבור מאיצים בו – זאת לא השעה לשמחת חתן וכלה, ומלווים במהירות את ספר התורה אל הבמה והחזן קורא את התורה ונתקיים בו וַיְהִי קוֹל הַחזן הוֹלֵךְ ופוחת – החזן יְדַבֵּר וְהציבור ישן.

הגיעה שעת קריאת עשרת הדיברות שבה נהגנו לעמוד ברטט וביראה מן קריאה זו, ואילו בעת הזאת קול חרישי של קריאת עשרת הדיברות והציבור מתנמנם כאבותיו באותו הלילה, ומשעה זו שזיהה החזן שכמעט הוא לבדו בתפילה מקיים הוא את מצוות הכתוב "כי גז חיש ונעופה" … וכשהגיע לביתו עם בוקר אכל קמעא, ונתבודד מבני משפחתו ונשתנו סדריו, בני בתו ערים ומחכים לסעודת החג הבוששת והוא הפוך ודעתו עוד משובשת, ישן ונרדם, נשתבשה סעודת החג ומצוות החג.

והנה זכיתי לראות את דבריו של הרב שם טוב גגין (נפטר בתשי"ג), שהיה רב, דיין, ראש ישיבה, מחבר ספרים ומשורר שכיהן כחבר בית הדין הרבני של קהילת קהיר, רב בקהילת הספרדים במנצ'סטר ואב בית הדין לקהילות הספרדים בלונדון. וכך כתב בספרו:

מה טעם למנהג א"י וסת"מ (וסוריה תוגרמה מצרים) בליל שבועות להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בספר דברים ובלימודים שונים, ובלונדון ואמ"ד (ואמסטרדם) והאשכנזים נוהגים כן איזה יחידי סגולה וגומרים הלימוד בחצי הלילה.

הרב שם טוב מנמק את המנהג ללמוד חצי לילה בהמשך דבריו בספרו וכך כותב:

טעם שבאלו ארצות נהגו להשלים הלמוד בחצי הלילה, משום שקשה להם להיות נעורים כל הלילה, ולעמוד לתפילה בהשכמה … וזכרוני מזה כ"ה שנה כשהייתי מכהן פאר במצרים הנקראת אל קאהרא בתור דיין דמתא, תחת רשות הגאון המונח מורי… לבלות הלילה הזה בביה"כ שבביתו. ובעלות השחר הש"ץ היה מתחיל להתפלל, וכולנו כאחד היינו מתנמנמים בשעת התפלה והיו זה מעורר לזה וזה לזה, ואחרי עבור רגעים אחדים היינו חוזרים ומתנמנמים עוד הפעם, ולא היה לנו האפשרות להתפלל אפילו בביטוי שפתים, רק קול שליח הציבור היינו שומעים, כקול היוצא מתחת לארץ, ובודאי שכל מי שאחז במנהג זה אי-אפשר לו בשום אופן שבעולם להתפלל בישוב הדעת.
אשר על כן נראה בעיני שמנהג אלו ארצות שגומרים הלימוד בחצי הלילה ואחר-כך הולכים לביתם וערבה שנתם שנת העובד. יקומו בבוקר כבריה חדשה והולכים לבית הכנסת להתפלל בשמחה ובטוב לבב (כתר שם טוב, כרך ד', עמ' יא).

 

ככלה הנכנסת לחופתה

תיאור מנהג זה בדבריו של רבי שם טוב דומה למנהגם של רוב קהילות מרוקו בתיקון ליל שבועות. רוב העם היו קוראים בתיקון עד השעה אחת ושתיים לפנות בוקר, הלכו לישון וחזרו לתפילת שחרית לקראת השעה שבע וחצי בבוקר. אולם היה קיים מנהג של חסידים ואנשי מעשה להיות ערים כל הלילה ובדור האחרון נתפשט המנהג והושפע מתוך עולם הישיבות לעסוק בתורה כל ליל שבועות.

אך אבי עליו השלום יחד עם חברו לתורה רבי חיים שושנה וקהל מרעיו שידעו את כוחם ואת כוחה של התפילה נהגו כך (למעט חסידים ואנשי מעשה): היו חוזרים מן סעודת ליל שבועות בביתם אל בית הכנסת והיו פותחים בתיקון קריאי מועד, סיימו את לימודם לקראת אחת וחזרו למנוחה קמעא. עם שחר, לקראת שש ומחצה שבע ומחצה, קמו לתפילה והיו מתפללים בנחת "פתח אליהו הנביא זכור לטוב…", והתפילה מתנגנת בנחת ובניגון של נישואי חתן וכלה. את קריאת שמע קראו ולא נמנמו ובשעה שהיה החזן עומד מול ההיכל ניגן החזן את "ירד דודי לגנו" והייתה שעה זו ככלה הנכנסת לחופתה, משתאה ומתרגש אנוכי מן המעמד והחזן ממשיך בקריאת הכתובה:

יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ… שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ…בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ…רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם… לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם… וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי…וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי…הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי… וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים… וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ… וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה… יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ.

וניגון זה היה חודר אל ליבם של המתפללים והיו חותמים בשמחה ובאהבה על שטר כתובה זו. ספר התורה יצא מן ההיכל אל הבימה כחתן וכלה היוצאים משעת חופתם והקהל מתרגש ממעמד הנישואין, ומשם החזן היה ניגש אל הקריאה בתורה, ובשעה שהיה קורא את עשרת הדיברות כל הקהל עמדו לשמיעת עשרת הדיברות. שעה זו הייתה שעת קודש, חרדה ורטט עברו בין הציבור. איש לא צייץ, והמתפללים עומדים כביום מסירת התורה. עד היום מעמד זה חקוק בליבי.

בדרך אגב נציין כי העמידה בעשרת הדיברות הייתה לפולמוס רב בין הרב עובדיה יוסף לבין הרב שלום משאש, אך על מנהג קהילתו הקפיד הרב משאש, ויכול היה לעמוד מול הרב עובדיה יוסף. וכך פסק בספרו:

המנהג שלנו שלא קבענו שום דבר חדש הוא מנהג עתיק יומין… ורק מנהגינו לעמוד דפשיטא אין להניח מנהגינו… ואי אפשר לבטלו אפילו יהיה נגד מרן ז"ל וכל-שכן שלא ראינו למרן ז"ל לאסור לעמוד בהם שזוהי מצווה רבה, כי רגש החרדה המלווה את הקימה חשוב מאוד וגם העובדה שאין לנו היום אותם מינים שהיו בימי חז"ל. ואם כן, טוב לעמוד כמו שהיה בזמן נתינתם בהר סיני (שמ"ש ומגן ג , או"ח סימן מא).

 

רבו הקלקלות לאין מספר

עם סיום התפילה הגענו אל בתינו והיו כל בני הבית ערים בשמחה וכלתו עמו ונהנים מסעודת החג בזמנה. ומיד אחר הסעודה היינו קוראים תהילים ומשתדלים לסיימו, ואלו שנמנמו חטפו מנה של מים המעוררים את הנפש, ומשם המשכנו אל המנחה בקריאת האזהרות. כך יכולנו לנהל סעודת החג בהידורה ולימוד תורה ושמחה ללא שינוי מעשה בראשית וחילוף סדר היום והלילה.

וכבר כתב הרב יוסף משאש שיש לוותר על מנהג כאשר אינו נעשה כראוי, ובמכתבו אל הרב אברהם אבטאן, רב הכפר סבדו, בעניין תיקון ליל שבועות שיצאו ממנו כל מיני קלקלות מבקש הרב משאש לבטל מנהג זה:

"ואם כן טוב להם שיישארו בביתם ושכבו וערבה שנתם, ויבואו להתפלל שחרית… וגם פה אם הייתה יכולת בידי הייתי מבטל את הלימוד הזה כי רבו הקלקלות לאין מספר (אוצר המכתבים ח"ב סימן אלף מ').

על כן ראוי בכל קהילה שיהיה מניין מסודר לכתחילה גם בשעות הבוקר הסבירות (ללא לזות שפתיים), ועל כל אדם לדעת את מקומו ושעתו בשעת לימוד, וכן כיצד תהא תפילתו. כיצד ינהגו הציבור בתפילה, האם במלמול שפתיים או כריח ניחוח לפני ה'. היכן יהיו בניו בתפילה, התהא כלתו בדד בעת החג עד קומו לארוחה וכיצד תהא סעודתו בביתו?! והיכולים לנדד שינה מעיניהם ללא קלקלה, אשריכם ואשרי יולדתכם.

הציור באדיבות: מנוחה ינקלביץ