יום ראשון בשבוע שעבר, 11:00 בבוקר: במסגד אל־אקצה ספרו פצועים ועצורים וניקו את סימני ההתפרעות. ממלכת ירדן פרסמה הודעת גינוי חריפה על פתיחת הר הבית לעליית יהודים ביום ירושלים, שחל השנה במקביל לסיום הרמדאן. בחמאס ובג'יהאד האסלאמי שיגרו לישראל איומים נזעמים… גם השמאל, להבדיל, רתח. אבל פעילי הר הבית חייכו באושר. לחץ ציבורי כבד שהפעילו הביא הפעם, לראשונה בתולדות המאבק למען ההר, להתהפכות הגלגל לטובת הצד היהודי.
אם להודות באמת, הפעילים עצמם לא ממש האמינו שהאתר המקודש אכן ייפתח לעליית יהודים ביום שחרורו, וכבר התכוננו לצעדי המחאה. אבל המהלך שהוביל השר לביטחון הפנים גלעד ארדן הביא לתוצאות המיוחלות. פתאום התברר שהקלף האסלאמי כבר לא גובר אוטומטית על היהודי. 52 שנים בדיוק אחרי קיפול הדגל הישראלי בהר, המדינה היהודית זקפה מעט את קומתה בו.
1,162 יהודים עלו להר במשך שלוש שעות וקצת שבהן היה פתוח ביום השנה לאיחוד העיר. כל אלה הגיעו ממרחקים אחרי הכנות הלכתיות לא קלות, בלי שידעו מראש אם המקום הקדוש אכן ייפתח בפניהם, או שמא הם מטריחים את עצמם לשווא.
ובכן, כל הכבוד לשר (המשטרה הרי הודיעה תחילה לפעילים שההר יישאר סגור ביום הזה), אולם לצד זאת יש לשער שגם למכבש הלחצים הכבד היה חלק בלתי מבוטל ביצירת התקדים הזה. אפשרות סגירת האתר המקודש בפני יהודים דווקא בתאריך שבו הוענקה לעם ישראל ההכרזה האלמותית "הר הבית בידינו", הקפיצה רבים והביאה להתעוררות מחאה בהיקף נרחב.
בין השאר: יהורם גאון הביע את תסכולו העמוק מכך ("הרצון לשקט הפך אצלנו למטרה. הר הבית לא בידינו"), וכמותו מחו רבים אחרים, דוגמת עופר ברקוביץ', ראש סיעת התעוררות בעיריית ירושלים ("אני מצפה מממשלת ישראל לאפשר חופש עלייה להר הבית ליהודים, כך גם ביום ירושלים. עלינו לשמור על הריבונות שלנו"), ראש העיר לשעבר ח"כ ניר ברקת ("חייבים לאפשר ליהודים לעלות להר הבית ביום ירושלים. זו אמירה ריבונית חשובה. אני פועל כדי שכך יהיה"), העיתונאים ינון מגל ("אדוני ראש הממשלה, לא יעלה על הדעת לסגור את הר הבית ליהודים ביום שחרור ירושלים") והסופר והעיתונאי נדב שרגאי ("האפשרות שההר יהיה סגור ביום ירושלים לעליית יהודים אינה מתקבלת על הדעת"), פרופ' אריה אלדד ("הכניעה ביום ירושלים"), הרב יובל שרלו ("סגירת הר הבית ביום ירושלים היא שערורייה") והרב חיים דרוקמן ("זה לא ייאמן. סגירת ההר לעליית יהודים ביום ירושלים לא תעלה על הדעת").
כמותם מחו גם חברי הכנסת יועז הנדל ("ירושלים ובתוכה האתרים הקדושים צריכים להיות פתוחים לכולם כל השנה, בכל מקום, ובפרט ביום ירושלים"), מאי גולן ("בכוונתי לפעול ולהוביל עשייה למען שוויון דתי בנושא התפילה בהר הבית"), עוזי דיין ("מדובר בנושא חשוב. נדאג שיעלה בוועדת הפנים של הכנסת"), שרן השכל ("המצב הזה לא תקין ומעורר בי תחושת כעס קשה. זו אפליה שאין להשלים איתה"), אריאל קלנר ("אי אפשר לגזול גם את כבשת הרש האחרונה שנותרה ליהודים. כניעה לאלימות מעולם לא הביאה להפסקתה"), וסגן שר הביטחון הרב אלי בן־דהן ("אסור שזכות הביקור והסיור של יהודים בהר הבית תיפגע. בכוונתי לפנות לגורמים במשרד לביטחון הפנים כדי לוודא שהזכות אכן תישמר").
יממה לאחר יום ירושלים התבטא בנושא בתקיפות גם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. ״הדור הזה לא יסבול יותר את המציאות שבה דווקא בהר הבית הפורעים המוסלמים עושים מה שהם רוצים, והיהודים שבסך הכול מבקשים לבקר חווים מציאות איומה", קבע אדלשטיין. "זו מציאות לא הגיונית, לא מוסרית, לא דמוקרטית ולא יהודית. המציאות הזו חייבת להשתנות, ויפה יום ירושלים אחד קודם".
לשר, ליו"ר ולשאר הדוברים תינתן כבר בקרוב הזדמנות נוספת לתרגם את ההצהרות למעשים: צום תשעה באב יחול השנה ובשנתיים הבאות במקביל או כמעט במקביל לחג הקורבן המוסלמי. בשנה הבאה יחול יום ירושלים ביום שישי שבו ההר סגור בפני יהודים לאורך כל השנה. האם גם במועדים הללו תטרח המדינה לפתוח את ההר לעליית יהודים, או שאלו יושארו כלאחר כבוד בחוץ?
משטרת ירושלים הוכיחה השבוע שבריונות אסלאמית אינה מחסום בלתי עביר מבחינתה. המתפרעים התפרעו, אבל ההר נותר פתוח לכולם. מיותר לומר שנוכחות יהודית בהר אינה פוגעת כהוא זה בקדושת הרמדאן העצומה. עוד מעט התעקשות ויתברר שגם פולחן יהודי במקום הזה עשוי להתאפשר ללא הפרעות. לפתע יתגלה שמותר לענות לשאיפות ההתרחבות המוסלמיות האינסופיות במילת הקסם "לא", והמזרח התיכון יוסיף לעמוד על תילו. פתאום יבינו כאן שאפשר להשיב את הגלגל לאחור, להציב את הווקף בתפקידי פיקוח פנים־אסלאמיים בלבד ולהשיב את מתחם שער הרחמים למה שהוא במקור – אתר מורשת חשוב ולא מסגד.
חלק מההסבר לפתיחת המתחם השבוע הוא מן הסתם גם הבחירות הקרבות, שמביאות נבחרי ציבור לעשות את הבלתי אפשרי בימים כתיקונם, אבל הסיבה העיקרית כמדומה היא ההתמסרות הנדירה שהפגינו רבים בשבועות האחרונים למען הקדושים שבמקומותינו. היא עוד תילמד.
