בחג הסוכות תשע"ז התקיים בבית כנסת רמב"ן בירושלים ערב לא שגרתי: הרבנית כרמית פיינטוך, ר"מית במדרשת מגדל עוז, הוכתרה למנהיגה הרוחנית של הקהילה, לצד הרב בני לאו. "שתזכה להנחות את קהילתנו בדרכי נועם ובנתיבות שלום, ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם", בירך הרב לאו, שהוביל את המהלך חסר התקדים שבו הנהגתה של קהילה אורתודוקסית מתחלקת בין גבר לאישה, כשווים. הרבנית פיינטוך, מתקשה להסתיר את התרגשותה, אמרה: "אני עומדת כאן בהשתאות, ביראת כבוד ובהכרת תודה גדולה, כשליחת ציבור, ומרגישה חלוצה".
שנתיים וחצי שנים אחרי, השמחה וההתרגשות של אז התחלפו ברגשות אחרים, פחות נעימים. לאחר שהרב לאו, שדמותו הפכה למזוהה עם בית הכנסת הקטמוני, הודיע שהוא עוזב את התפקיד בתום שמונה־עשרה שנות כהונה, התקיימו באפריל האחרון בחירות לתפקיד רב הקהילה החדש. במקביל, הצביעו חברי הקהילה על הארכת כהונתה של הרבנית פיינטוך. כשהסתיימה ההצבעה, נודע כי המתפללים החליטו לא לחדש את העסקתה כרבנית הקהילה. המהלך שהוגדר כהיסטורי הסתיים, על פניו, במפח נפש.
כשאנחנו נפגשים, אני שואל את הרבנית פיינטוך למה חשוב לה לדבר דווקא עכשיו. "אנשים בדרך כלל מתראיינים על הצלחות שלהם", היא אומרת. "אני בוחרת לספר סיפור שאינו הצלחה מובהקת, אולי אפילו כישלון. ומצד שני אני חושבת שלא נכון לראות את מה שקרה כאן רק ככישלון, ודאי לא כסיפור אישי שלי. העובדה שאישה הייתה רבנית בית כנסת אורתודוקסי עוררה הדים בעולם, ואני מרגישה שיש כאן סיפור שצריך לספר אותו, במקום לסגת אחורה. הקהילה עשתה צעד דרמטי לפני שלוש שנים, וחשוב לדבר עליו".
להיות רבנית קהילה
רגע לפני שתנתח, בכנות ובפיכחון, את הכישלון, היא מבקשת לדבר על ההיבטים החיוביים. "קרה כאן משהו ששינה את אופי בית הכנסת", היא אומרת. "עזרת הנשים הפכה פתאום להיות נוכחת, משמעותית, לא רק נספח לעזרת הגברים. לנשים הייתה נוכחות בבית הכנסת, נוצר בו מוקד נוסף. הדבר השני שקרה קשור לליווי הפרט. רבנים בדרך כלל מגיעים לתפקידם עם השכלה ישיבתית, לפעמים גם עם תואר ראשון ביהדות או במדעי הרוח. רובם לא מצוידים בכלים של טיפול או הנחיית קבוצות. לעומת זאת, רוב נשות התורה שאני מכירה התמקצעו בתחום נוסף, כתוצאה מכך שבמשך כל כך הרבה שנים לא היו משרות לנשים בתחום הרבנות. אני מרגישה שלא היה יום אחד כרבנית קהילה שבו לא השתמשתי בכלים של טיפול, ליווי והנחיה. לדעתי זה גם השפיע על הקהילה".
ולמה זה נכשל?
"כשאנחנו מדברים על פמיניזם, בוודאי בהקשר של בית כנסת, יש פער מסוים, שבתחילת הדרך לא נתתי עליו את הדעת. זהו פער מובנה בין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו – אנשים ליברלים, פתוחים, פמיניסטים – לבין העולם הרגשי שלנו. כמובן שלא לכולם יש הדיסוננס הזה, אבל הוא קיים. אישה אחת אמרה לי: 'ברור שעשית כאן הרבה דברים טובים, אבל זה לא מה שאני רואה מול העיניים כשאני מדמיינת רב'. אחרים אמרו: 'אנחנו מאוד אוהבים אותך, אבל יש לנו שבת בר מצווה וכל המשפחה מגיעה, אז אם אפשר שלא תישאי דרשה השבת'. לדברים האלה יש משקל, יש משהו שעומד מאחוריהם. בסופו של דבר, הקושי הוא לא עם העובדה שאישה תגיד דבר תורה בבית כנסת. נשים אמרו דברי תורה ברמב"ן עוד לפני שהגעתי. אבל לא הייתה אישה שנושאת דרשה קבועה, פעם בשבועיים, על תקן של רבנית קהילה. דווקא זה הקפיץ את המערכת, כי התפיסה היא שלא יכול להיות שלאישה תהיה סמכות דתית".
במילים פשוטות: לא יכול להיות שאישה תהיה רבנית קהילה.
"כן. היה עניין שלם סביב התואר הזה, 'רבנית קהילה'. במקור חיפשו 'מנהיגה רוחנית', אבל זה תואר מסורבל, ובהדרגה זה הפך ל'רבנית הקהילה'. היו אנשים בקהילה שהרגישו מרומים. אין להם בעיה שתהיה מנהיגה קהילתית או עובדת סוציאלית, אבל שלא יקראו לה רבנית, שהיא לא תעמוד באותה שורה עם הרב. המון אנרגיות הלכו על הדיון הזה".
דיסוננסים לאורך הדרך
היא בת 45, בוגרת בתי המדרש "מתן" ו"בית מורשה", ובשלוש־עשרה השנים האחרונות היא ר"מית במדרשת מגדל עוז, מדריכת כלות, בעלת תואר שני בפסיכותרפיה ומטפלת בתחום. לפני שלוש שנים פגשתי אותה, יחד עם שני רבנים נוספים, לשיחה משותפת על אתגרי הרבנות (השיחה פורסמה במוסף זה). חודשים ספורים אחרי שנכנסה לתפקיד, הרבנית פיינטוך אמרה ש"יש לי פריבילגיה של דור שני, של מישהי שכבר גדלה בתוך בית מדרש, בעולם שעודד אותה ללמוד תורה, ועכשיו אפשר להמשיך את זה בפחות לוחמנות, להצמיח את הדור הבא של נשים לומדות בצורה יותר טבעית. אני מחנכת תלמידות שטבעי להן שיש להן ר"מיות במדרשה, ואני מדברת בפני נשות קהילה שטבעי להן שאני עומדת על הבמה".
"באתי לכאן עם הרבה תמימות ושמחה", היא אומרת היום. "וזה היה נראה לי מאוד פשוט. לא שחשבתי שיהיה רק קל, אבל רבנות קהילה נראתה לי כמו השלב הבא אחרי שלב בית המדרש. חשבתי שהתלמידות שלי במדרשה התבגרו, והן עכשיו הציבור, וכמו שהן קיבלו את ההנהגה שלי כשהן היו בנות עשרים, כך הן יקבלו אותה עכשיו. הייתה לי גם אשליה שבעולם הליברלי יהיו פחות פערים ודיסוננסים".
הדיסוננסים ליוו את כל תקופת הכהונה. כך, למשל, כאשר הזמינה את בעלי התפילה של הימים הנוראים לקבוצת לימוד והכנה לקראת התפילות, במטרה להעניק משמעות רוחנית ומטען לתפקיד שליח הציבור. "ידעתי שזה רגיש", היא מודה. "אני, שאף פעם לא הייתי שליחת ציבור, נפגשת עם עשרה גברים שעושים את זה כבר עשרים שנה, ויש שירה וניגונים. זה מורכב. רציתי שלכולם יהיה נוח וביקשתי גם מהרב בני להצטרף, ויחד עשינו תהליך יפה שחלחל לתפילות עצמן. שנה אחר כך החלטתי לעשות את זה עוד פעם, ופתאום קיבלתי תגובות קרות. כמה ימים לפני ראש השנה, אחד מבעלי התפילה אמר לרב בני: 'מה זה עניינה של הרבנית?'. המסר היה שלרבנית אין מה לומר בענייני תפילה. גם אם מותר לה להגיד דרשה, היא לא תוביל כאן מהלך מנהיגותי או תיפגש ללימוד משותף עם בעלי התפילה".
תקני אותי אם אני טועה, אבל הדברים שאת מתארת הם לא קונבנציונליים גם בעולם הרבנות הקלאסי. כלומר, המתפללים היו צריכים לעכל לא רק את העובדה שבראש הקהילה עומדת רבנית, אלא גם סגנון רבנות שונה לגמרי מכל מה שהם מכירים.
"אני אכן חושבת שנשים יכולות להביא לזירה הרבנית תכונות ואיכויות אחרות. הפמיניזם עצמו נחלק לזרמים שונים בין היתר סביב השאלה האם נשים שוות ודומות לגברים, או שוות לגברים אך שונות מהם. זה רלוונטי גם כאן, בהבדל אחד: לא הכול נתון לבחירתי. אם אני הולכת להיות עורכת דין במשרד, אני יכולה לשאול את עצמי האם אני רוצה לפעול בדיוק כמו הגברים במשרד או להתנהל אחרת. בבית כנסת, לעומת זאת, יש מגבלות הלכתיות וסוציולוגיות מאוד עמוקות שמוטלות עליי; אני לא בוחרת בהן. העובדה שאני לא יושבת במרכז ההתרחשות בבית הכנסת איננה בחירה שלי. אני בוחרת להיות אורתודוקסית, אבל אני לא בוחרת לשבת בצד.
"אם אני חוזרת לשאלה שלך, אין לי ספק שההימצאות של נשים בעולם הזה מביאה איתה דברים אחרים לגמרי, בלי להיכנס לשאלה מהי נשיות, והאם יש כאן טבע או הבניה. אפשר לראות הבדלים בסגנונות של נשים וגברים, והם מתבטאים גם ברבנות – הזכרתי קודם את הכלים הטיפוליים, את הליווי. הקושי של חלק מאנשי הקהילה היה כלפי רבנות נשית והתכונות הייחודיות שלה, גם אם אני לא מתחייבת להגדרה ברורה של מהי נשיות".
אם נחזור לסיפור שלך, אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן נסיגה, חזרה אחורה. מה את אומרת לתלמידות שלך במדרשה שראו את הר"מית שלהן פורצת תקרת זכוכית, ואז נופלת?
"אני אומרת להן שאנחנו צריכות להמשיך הלאה. הדור הראשון הוא תמיד דור של מאבק, ואחרי דור או שניים כולם צוחקים ולא מבינים על מה הייתה המהומה. זה היה נכון לגבי זכות בחירה לנשים, זה היה נכון לגבי לימוד גמרא לנשים, וזה נכון לגבי נשים בבית כנסת. מה שאני מבינה היום הוא שדרוש תהליך יותר ארוך, ונדרשת סבלנות. קהילה שנרתמת לאתגר הזה צריכה להיות מסוגלת להגיד: 'זה מספיק חשוב כדי שנשהה גם בקשיים ובשאלות, ונצא מאזור הנוחות'. זה עוד יקרה, אבל צריך לנשום עמוק".
תפקיד ללא מסורת
איפה טעית לאורך הדרך?
"אני חושבת שהקושי נבע גם מכך שזו הייתה הפעם הראשונה. הרבה אנשים אומרים לי שלא שמנו לב מספיק להטמעה של הרעיון, לכך שצריך תהליך, צריך לעבוד לאט יותר, והציבור עוד לא בשל. יש בזה משהו. קח למשל את התואר 'רבנית' שדיברנו עליו קודם. מה היה קורה אם היינו מחכים עם התואר הזה? כך עשו, במידה מסוימת, יועצות ההלכה, שסירבו לקרוא לעצמן 'פוסקות'. הנה דוגמה מצוינת לתהליכיות, כמעט חוסר מודעות מכוון – וזה הצליח. אנחנו, לעומת זאת, הלכנו עד הסוף, קראנו לילד בשמו, בלי להסתתר, ואולי זו הייתה טעות.
"מצד שני, גם לתהליכיות יש מחיר. אם נסתכל על עולם בתי המדרש לנשים – במשך שנים אמרו בבתי המדרש האלה ש'אנחנו לא פמיניסטיות'. לקח עשרים שנה עד שבמדרשות הליברליות ביותר העזו לומר את המילה 'פמיניזם'. הדור הצעיר, התלמידות שלי, כבר לא קונות את המשחק הזה, והן צודקות. הן עושות לנו בית ספר, ואומרות לנו: תפסיקו להתחבא, תגידו את האמת.
"דיברנו קודם על כישלון, ונכון שבמבחן התוצאה היה כישלון. אבל כשאני שומעת את ההדים, אני לא בטוחה שהסיפור הוא רק כישלון. בפסח הייתי אצל הוריי בגוש עציון. נכנסתי לבית הכנסת בליל החג, ורבע שעה אחרי תחילת התפילה פנתה אליי אישה שלא הכרתי ושאלה אותי האם אני הרבנית כרמית, וכמה טוב שהגעתי וכן הלאה. בסוף התפילה היא ניגשה אליי שוב והזמינה אותי להעביר את ספר התורה דרך עזרת הנשים בתפילת שחרית. הנטייה הראשונית שלי הייתה לסרב, אבל כשחזרתי הביתה הבנתי שאני צריכה לעשות את זה. הרי אין כאן כיבוד אישי. זו הדרך היחידה שבה הנשים האלה יכולות לכבד רבנית. כל רב שהיה נכנס לבית הכנסת היה מקבל מיד עלייה ומפטיר, והנשים האלה רוצות לכבד דמות שמתפללת איתן בעזרת הנשים. חזרתי למחרת בבוקר ואמרתי: 'בשמחה'. מה שאני מנסה לומר הוא שלאירוע הזה, שבו בית כנסת אורתודוקסי מינה רבנית לעמוד בראשו, יש אפקט. הסיפור הזה הדהד, וצריך להמשיך אותו, ולא לסגת אחורה".
אבל אם מהלך כזה נכשל אפילו בקהילה ליברלית יחסית בירושלים, איפה הוא כן יכול להצליח?
"זו שאלה נכונה, והיא מחזירה אותנו לדיסוננס, שצריך להתבונן בו באופן מפוכח. כן, עדיין יש פערים. אני לא אומרת את זה בביקורת, אלא מתוך מודעות, והלקח שלי, בין היתר, הוא שצריך לעבוד לאט יותר. אבל האמת היא שגם על הלקח הזה צריך להסתכל באופן מפוכח. אני זוכרת שבשלב מסוים שאלתי בקול רם למה הדרשות שלי מפריעות, למה זה מטריד כל כך, והתשובה שקיבלתי הייתה שזה מהר מדי. אבל כשמגיע אדם בן שלושים, עם הרבה פחות ניסיון חיים, להיות רב קהילה, אף אחד לא מערער על הסמכות שלו. הערעור הזה קשור בנשיות, הוא קשור לזה שמישהי הזיזה לנו את הגבינה, וזה מובן לי. לרבנות יש מסורת, ואני באה בלי מסורת. איך רב נראה, איך הוא מתלבש – יש קודים, יש חוקים, יש המשכיות. הצמיחה של רבנים גברים היא בדרך כלל תהליכית, הדרגתית, ואילו נשים מתחילות עם דף חלק. נכנסתי לתפקיד מאוד מסורתי בלי מסורת".
לרבניות מותר לטעות
"כמה חודשים אחרי שהגעתי נתתי דרשה, וטעיתי בקריאה של פסוק. מישהו צעק לי מהקהל ותיקן אותי. עכשיו, ברור שהייתי צריכה להכין את הדרשה כמו שצריך, בלי טעויות. אין ספק. ומצד שני, היה לי ברור שאותו אדם לא היה מתקן רב באותה צורה. אחרי כמה ימים אזרתי כוחות והבנתי כמה דברים: שאני מוכנה לעמוד מול הטעות שלי ולהתכונן טוב יותר, אבל גם שאפשר לבוא ולהעיר לי באופן פרטי. אין כאן רק עניין של חוסר נימוס, אלא ערעור על הסמכות. לא כי אני חושבת שאסור לרב לטעות, ולא כי אני חושבת שאסור להעיר לרבנים, אלא כי ההערה הזו הייתה מכוונת כלפי רבנית, והיא לא הייתה נשמעת במקרה של רב.
"הטעות הזו בקריאת הפסוק מציפה את העניין של העדר המסורת, את העובדה שלא הייתה לי בת מצווה, שאף פעם לא עמדתי מול ספר תורה, שבמשך 15 שנים גידלתי שישה ילדים ולא הצלחתי להגיע לקריאת התורה מדי שבת. כל זה לא מצדיק את השגיאה שעשיתי, אבל זו הסיטואציה שבה אני נמצאת. אני שואלת את אותו אדם שהעיר לי: האם אתה מוכן להסכים שעומדת מולך אישה שבנתה עולם תורני, שאולי יש לה מה להגיד, שהתורה שלה מעניינת, שיש לה רגישות רוחנית, אפילו שהיא לא כיהנה ברבנות מגיל צעיר, כי היא גידלה ילדים, כי היא הייתה צריכה לבנות את עצמה? האם אפשר למחול לה על כל זה, כי בכל זאת יש לה מה לתת?
"אני לא רוצה להצטדק ולהגיד שלא טעיתי, אבל השאלה היא האם אנחנו יכולים להבין שיש טעויות בעולם, אבל אנחנו סובלנים. ברבנות של נשים יש פוטנציאל התפתחותי אדיר לקהילות בישראל, כל אישה על פי דרכה – האם אל מול הפוטנציאל האדיר הזה, אפשר להגיד 'אין לכן מסורת, אז אין לכן מה לתת'?".
גם אחרי תום כהונתה, בקיץ, תישאר הרבנית פיינטוך עם משפחתה בירושלים. למרות הדברים הקשים, היא מודה לרב לאו ולחברי הקהילה על האמון שנתנו בה כשבחרו בה לתפקיד לפני שלוש שנים, ולבן זוגה על התמיכה. "התבגרתי בשלוש השנים האלה", היא אומרת. "יש בי אולי קצת אכזבה, אבל אכזבה לא מובילה לפעולה. אני חושבת שיותר נכון לי להבין את הדברים, לפצח אותם, לדבר אותם. אדם יכול להתבונן על עצמו ועל הפערים שבו ולהתאכזב. אני יכולה לשאול איזו אמא אני רוצה להיות ואיזו אמא אני בפועל, ולהתייאש מזה, אבל הפערים האלה יכולים גם לאתגר אותי ולקדם אותי. לשם אני מכוונת.
"אנחנו שמחים להישאר כאן, ואני מרגישה שיש הרבה מה לעשות. כשאני שואלת את עצמי מה מעסיק אותי כאן, בשכונה, אני חושבת על נושא הרווקים. כיום, אנשים כמעט לא מתחתנים בלי ליווי כלשהו, אדם שהם מתייעצים אתו ושהולך איתם את כברת הדרך הקשה הזו. אני חושבת על בדידות, על יולדות צעירות שמוצאות את עצמן בבית בחוסר מעש, על סטודנטים שנשארים בדירה שלהם בשבת וזקוקים למעגלים. אנשים מחפשים רוח, מחפשים ליווי, ובית הכנסת, כמרכז, יכול וצריך לגעת באתגרים האלה. בשביל זה יש צורך בכלים אחרים, במהלכים חדשים, ולי ברור שנשים יובילו אותם. האם זו רבנות קהילה אחרת? כן. אז שתהיה אחרת".
