ההידרדרות הייתה איטית. ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, כך מתואר בתלמוד, נטשה הסנהדרין מיוזמתה את לשכת הגזית וגלתה ל"חנויות" – ככל הנראה מקום סמוך להר הבית. משמעות הצעד הזה היא שמאז לא דנה הסנהדרין בדיני נפשות, שבהם מותר לדון רק כאשר זו מצויה במקומה במקדש. אחרי החורבן ובעקבות הרדיפות הוסיפה הסנהדרין לנוע ממקום למקום והתכנסויותיה הלכו ופחתו. "עשר מסעות… גלתה סנהדרין", מסכמת זאת הגמרא במסכת ראש השנה (לא, א): "מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה. ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לציפורי ומציפורי לטבריה".
לטבריה עברה הסנהדרין בתחילת המאה השלישית לספירה, והסנהדרין החזיקה בה מעמד עוד יותר ממאתיים שנה, עד פטירת רבן גמליאל השישי בשנת 425 לספירה. אז מנע הקיסר תיאודוסיוס השישי מינוי של יורש, והסנהדרין חדלה מלהתקיים. בטבריה, כך מנבא בתלמוד רבי יוחנן – תושב העיר באותה עת רחוקה – גם תתחדש הסנהדרין: "ומשם עתידין ליגאל. שנאמר 'התנערי מעפר, קומי שבי ירושלים'".
הרמב"ם לא צדק
ההנחה המקובלת כיום היא שהסמיכה עברה בשלשלת מדור לדור מאז ימי משה רבנו, ומאז שנקטעה אחרי החורבן לא ניתן עוד לחדש את הסנהדרין. זו בעצם דעת הרמב"ם: "אחד בית דין הגדול, או סנהדרין קטנה, או בית דין של שלושה – צריכין שיהיה כל אחד מהן סמוך מפי סמוך" (סנהדרין ד, א). מודע לעובדה שהסייג שהוסיף חוסם למעשה את הדרך לחידוש הסנהדרין אחרי קטיעת מסורת הסמיכה, ציין הרמב"ם שקיימת דרך אחרת שבה ניתן לחדש אותה: "נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן, הרי אלו סמוכין ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים" (שם, יא). אלא שכמה ניסיונות היסטוריים לחדש את הסמיכה במתווה שהציע הרמב"ם הסתיימו באופן כה מאכזב עד שהרב שלמה גורן סיכם את העניין במשפט: "התברר שלאסוף את כל חכמי ישראל ביחד, [כדי] שהם יסכימו להסמיך חכמים אחרים, יותר קשה מלהביא את המשיח".
לדעת הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש ומי שנטל חלק פעיל בניסיון האחרון לחידוש הסנהדרין, כל הנחות היסוד של הרמב"ם אינן נכונות. בספרו "סנהדרין הגדולה" הוא טוען ששרשרת הסמיכה שנמשכה כביכול מאז משה רבינו עד לקטיעתה אחרי החורבן השני לא באמת פסקה מלהתקיים. מעבר לכך, היא לא החלה בימי משה, ואם לא די בכך, גם לא ממש הכרחית לצורך חידוש הסנהדרין. להבנתו, הסמיכה בסך הכול אומצה כתקנה בשלהי ימי הבית השני כטקטיקה במסגרת המאבק בצדוקים, וממילא כלל איננה מהווה מחסום בלתי עביר בדרך לכינון הסנהדרין.
על פי ספרו של הרב אריאל, לדרישה שהסמיכה תעבור מדור לדור ("סמוך מפי סמוך") אין כל רמז בתורה, במקורות חז"ל ולא בדברי איש מהגאונים ומהראשונים שקדמו לרמב"ם. ובכל זאת, משום מה, דברי הרמב"ם התקבלו אצל הפוסקים המאוחרים לו ללא עוררין. לטעמו, מבחני הרבנות והדיינות שמנהיגה כיום הרבנות הראשית יספיקו בהחלט.
והנה הסיפור התלמודי מהמאה השנייה לספירה, שבגללו היה מי שטען שהסמיכה אבדה לבלי שוב: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל הסומך ייהרג וכל הנסמך ייהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהן ייעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים… בין אושא לשפרעם וסמך שם חמישה זקנים: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע" (סנהדרין יד, א). רבי יהודה בן בבא שילם על המעשה הזה בחייו. בגמרא מסופר שהרומאים "לא זזו משם עד שנעצו בו 300 לונביאות [כידונים; א"ס] של ברזל ועשאוהו ככברה".
הרב אריאל לומד דווקא מהסיפור הזה שהסמיכה לא פסקה אפילו לרגע, שהרי אלו שנסמכו בידי רבי יהודה בן בבא המשיכו את קיום בתי הדין על אף רצח מסמיכם. להבנתו, רבי יהודה בן בבא לא נלחם על המשך הסמיכה, שבלי טרחה גדולה ניתן היה להמשיכה, אלא על עצם המשך קיום בתי הדין ועולם התורה. הרי בשום מקום במקורות חז"ל לא כתוב שהסמיכה ובתי הדין המקומיים פסקו מלהתקיים.
למעשה, הסמיכה בארץ ישראל נמשכה אלף שנים ויותר אחר כך. בגניזה הקהירית נמצאה איגרת משנת ד'תתנ"ד (1094 לספירה) שאותה כותב רבי אביתר גאון, ראש ישיבת גאון יעקב – ישיבת ארץ ישראל ויורשת מוסד הסנהדרין שפעלה בין המאה השישית לספירה למאה ה־12. הישיבה פעלה בתחילה בטבריה, נדדה בין ירושלים ורמלה, אך בימי רבי אביתר כבר פעלה הרחק צפונה משם, בצור, מאימת הסלג'וקים שכבשו את ירושלים. רבי אביתר מתאר את שאירע שנים ספורות קודם לכן, בימי אביו, רבי אליהו כהן גאון, אשר חידש את פעילות הישיבה לאחר מעברה לצור: "וקודם אסיפתו לעדן [של אביו; א"ס] שתיים שנים, אסף את כל ישראל במדינת צור ואת כל הגליל ויסמוך אותנו ברשות כל ישיבת גאון יעקב… ועלינו לגאונות".
העדות הזו נכתבה כמאה שנה לפני הופעת כתבי הרמב"ם, והנה יש כאן מי שמחדש את הסמיכה ללא מאמץ מיוחד וללא עכבות וכנראה גם מבלי להיזקק ל'סמוך מפי סמוך עד משה רבנו'. מתעודות שונות שאותרו בגניזה הקהירית מתברר שהסמיכה המשיכה להתקיים אפילו בימי הרמב"ם. כך מתוארת סמיכת רבנים בצפת בשנת 1200: "נאום סעדיה בר' עובדיה זלה"ה הנסמך בצפת למצוות אדוננו". זו אותה צפת, שבה כעבור מעט יותר מ־300 שנה תחודש הסמיכה בידי רבי יעקב בירב.
קרבות רבניים בצפת
25 חכמי צפת שחידשו את הסמיכה בשנת 1538 לספירה פעלו במדויק לפי הוראות הרמב"ם, ולא הכירו כלל אפשרות אחרת. הללו שיגרו איגרת לשאר רבני ארץ ישראל וביקשו את תמיכתם במהלך: "בררנו לגדול שבנו בחכמה ובמניין, החכם השלם הרב הגדול מהר"ר בירב נר"ו, שיהיה סמוך וראש ישיבה ורבי". מהר"י בירב כתב על כך: "ובשנת חמשת אלפים וקקצ"ח ליצירה (1538 לסה"נ) העיר השם את רוח חכמי ארץ ישראל וכמעט כולם, ולא נשאר בכל ארץ ישראל כי אם אחד ושניים [שלא חתמו על כתב הסמיכה; א"ס]… וסמכו לי אני הצעיר באלפי יעקב".
הסמיכה של רבי יעקב בירב והסמוכים בעקבותיו החזיקה מעמד כשישים שנה, אולם העניין לא התפתח בדרך שקיווה הרב בירב: "אחר שעברו כמו שניים או שלושה חודשים [מעת הסמיכה; א"ס], כמעט שחס וחלילה היה קורה לי כמו שקרה לרבי יהודה בן בבא ז"ל, שקמו שני מלשינים עלי על לא חמס בכפי, ישלם להם השם פעלם הרע. והוצרכתי לצאת חוצה לארץ". בידינו רשימה חלקית בלבד של הנסמכים במסגרת הסמיכה הצפתית, ובהם נכללים בין השאר מחבר השולחן ערוך, רבי יוסף קארו; רבי אלעזר אזכרי, בעל "ספר חרדים" ומחבר הפיוט "ידיד נפש"; ורבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י.
היחיד שהתנגד לסמיכה מכל חכמי ארץ ישראל היה מי שאליו דווקא שוגר כתב הסמיכה בידי החבורה הצפתית, הרב לוי אבן חביב מירושלים. לעומת צפת שבה התגוררו באותה עת כ־15,000 יהודים, הייתה ירושלים קטנה ודלה באותה עת ("בירושלים אין אדם מרוויח פרוטה", נכתב באותה תקופה), וככל הנראה לא התגוררו בה אז יותר מ־1,500 יהודים.
אף שאיש לא הצטרף למכתביו, התגייס רבי לוי אבן חביב בכל כוחו לפרק את מוסד הסמיכה המתחדש. בסגנון בוטה תקף את רבני צפת ובפרט את רבי יעקב בירב על רעיון חידוש הסמיכה: "והנני אומר באמת החכם הזה [רבי יעקב בירב; א"ס] אינו ראוי לסמיכה, מפני הפירושים המשובשים הזרים ומלאים שקרים שכתב בכאן… יעוור עיני שכלו לרוב התאווה והאהבה להיותו סמוך".
לגופו של עניין, רבי לוי אבן חביב טען שהרמב"ם חזר בו בזקנתו מדבריו על האפשרות לחידוש הסמיכה, וסבר שדווקא המשיח הוא שישיב המשפט על כנו. מלבד זאת תבע התכנסות של חכמי ישראל המפוזרים בעולם כולו ולא רק של חכמי ארץ ישראל, וכן התכנסות פיזית במקום אחד ומשא ומתן כאשר כל אלפי החכמים היהודיים מתכנסים בחצי גורן עגולה, ממש כמו בסנהדרין. לדעת הרב אריאל בספרו, "בהכרח יש [בדברי הרב חביב; א"ס] לפנינו מגמה ברורה: להטיל מגבלות שיהפכו את חידוש הסמיכה לדבר שאינו מציאותי".
ניסיונות הסמיכה הבאים נערכו במאה ה־20 ובמאה ה־21. הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי (נפטר ב־1955), מבכירי רבני ירושלים במאה ה־20 שעסק רבות בעניין, מספר שרבני ירושלים קיבלו כמה פניות לחדש את הסמיכה. בין השאר פנה הרב אהרון מנדל כהן בהר"ן, רבה של קהילת האשכנזים בקהיר, בראשית המאה ה־20, והציע לבוא לירושלים עם חבר רבנים כדי לחדש את הסמיכה. הרב בהר"ן אף החתים לשם כך כ־5,000 רבנים שהביעו הסכמה להקמת הסנהדרין. ושוב, כמו קודמיהם במאה ה־16, השיבו לו רבני ירושלים שעדיין לא הגיעה העת לכך. גם הרב צבי מקובסקי, מרבני תל אביב, פנה מאוחר יותר בהצעה דומה ואף הוא זכה לאותה תשובה.
הרב יהודה לייב פישמן מימון, מי שהיה לשר הדתות הראשון במדינת ישראל, חיבר ספר בשם "חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת", ובראשית 1951 (שבט תשי"א) יזם כינוס לחידוש הסמיכה בטבריה. אולם חשש של רבנים שהוזמנו לשם מהחרמתם, בעיקר מכיוונו של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל שהתנגד בחריפות לחידוש הסנהדרין, הביא לכך שרק מעטים מהם התייצבו בכינוס המדובר והיוזמה ירדה מהפרק. הרב מימון טען על סמך שיחות אישיות שקיים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהרב הראשי הראשון לארץ ישראל שאף להקמת סנהדרין: "מעיד אני עלי שמיים וארץ שלכן הרב קוק הרכיב את מועצת הרבנות הראשית מן עשרים ושלושה רבנים, כדי שבכך יהיה בסיס לסנהדרי קטנה".
הקוריוז האחרון
הניסיונות לחידוש הסנהדרין נמשכו גם בראשית המאה ה־21. איתי לוי וחגי וייס, צעירים לא מוכרים, השקיעו כמה משנות חייהם בכך, ובראשית שנות האלפיים הצליחו להחתים 250 מגדולי התורה בישראל על מוכנותם להקמת מועצה שתאגד את כלל הרבנים בארץ. שאלת חידוש הסמיכה לא עלתה בשלב הזה. בין השאר הצטרפו ליוזמה הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, האדמו"ר מסדיגורא, הרב שמואל אוירבך והרב זלמן נחמיה גולדברג.
בסופו של דבר התייאשו השניים מהסכמות כלל־רבניות. בט"ו באב תשס"ד (2004) התכנסה בחשאי בירושלים מועצה שמנתה כ־90 סמוכים, בשרשרת סמיכה שהחלה מהרב משה הלברשטאם ז"ל מהעדה החרדית. לאחר שהלה שוכנע שרבנים רבים מכירים בו כראוי לחדש על ידו את הטקס העתיק, הוא סמך את ידיו על שניים מחברי המועצה המיועדת: הרב דוב לבנוני, חסיד חב"ד קשיש, והרב צבי עידן.
התכנסות רשמית ראשונה של ה"סנהדרין" בת 71 החברים התקיימה בטבריה בכ"ח בתשרי תשס"ה, 2004, לאור דברי המדרש שהסנהדרין העתידה תקום לראשונה דווקא שם. בטקס השתתף גם הרב מאיר מזוז. האישים הבולטים בגוף החדש היו פרופ' הלל וייס, שהוכתר כדובר הסנהדרין, והרב ישראל אריאל. הרב יואל שוורץ, יהודי חרדי שפרסם כמאתיים ספרים ונמנה בין מייסדי הנח"ל החרדי, זכה לתפקיד אב בית הדין. במשך שנים אחדות שימש כנשיא הסנהדרין הרב עדין אבן ישראל ואף השתתף בדיוניה.
עדנה הייתה לגוף הזה אחרי ההתנתקות, כאשר כצעד של התרסה סירבו כמה וכמה עצורים כתומים להישפט בפני בית המשפט הישראלי והסכימו לקבל אך ורק את מרותה של "הסנהדרין" הזו. אירוע מעניין בהקשר הזה נרשם ב־2008. צביה שריאל, תושבת אלון מורה, נעצרה בחשד לתקיפת ערבי שנכנס למסוק זיתים ביישובה, אך הושארה בכלא כשלושה חודשים וחצי בשל סירוב להכיר בסמכות בית המשפט הישראלי. שופטת בית משפט השלום בנתניה, כנראה מתוך בלבול, ניאותה לשלוח את העצירה לדיון בפני הערכאה הדתית שבפניה ביקשה להישפט: "אם לשריאל קיים דיון בבית הדין לענייני עם ומדינה [של הסנהדרין; א"ס], ניתן להביאה באמצעות ליווי", כתבה.
לאחר שלושה חודשי מעצר שבמהלכם לא הורשתה לצאת אפילו להלוויית סבה, נלקחה שריאל בידי שירות בתי הסוהר אל "בית הדין" שנמצא בדירה פרטית בשכונת נחלאות בירושלים. בשב"ס הופתעו לשמוע על המשימה חסרת התקדים בתולדותיו. גם דייני בית הדין הופתעו ממנה, ומיהרו להתכנס בהתראה קצרה. היא הכחישה שתקפה את הערבי המדובר, והודתה רק שצעקה עליו. בסוף הדיון הורה בית הדין לשחררה לאלתר.
אז פרץ ויכוח בין קציני שירות בתי הסוהר לאנשי בית הדין: אנשי השב"ס ביקשו להחזיר את צביה שריאל אל הכלא בנווה תרצה, ואילו חברי ההרכב הסנהדריני ביקשו לשחררה כהכרעתם. קצינת השב"ס שנכחה במקום, הילה פוריס, החליטה להחזיר את העצורה אל הכלא, לא לפני שהתחייבה ש"שב"ס מכיר בסמכותו של בית הדין, כפי שקבע בית המשפט, ויפעל לקיום פסק בית הדין".
אירוע משעשע אחר התרחש כאשר הסנהדרין החדשה החלה להרחיב את תחום פעולתה ולפעול כבית דין בינלאומי מתחרה לזה שבהאג. בית הדין בהרכב בראשות הרב שטיינזלץ דן בטענות אנשי הפאלון־גונג לזוועות שמבוצעות בהם בידי המשטר הסיני, ובמסגרת זו ביקש משגרירות סין בישראל להציג את עמדתה בעניין. הסינים נלחצו מאוד מפניית הגוף שלא הכירו, ובין השאר ביקשו מאורה נמיר, אז שגרירת ישראל בסין, לדבר על לבו של המוסד הזה. ב"סנהדרין" לא התרשמו מהפניות, ולא ניאותו לסגת מהעיסוק בנושא גם כאשר משלחת מזכירים של שגרירות סין בישראל נפגשה עם בית הדין, וטענה שעריכת משפט כזה עלולה לפגוע ביחסים הטובים של העם הסיני והיהודי.
נאמנים לדרכם להוות גורם המנער את היהדות מאבק השמרנות, חידשו חלק מחברי הסנהדרין בראש השנה תשס"ז (2006) את ביצוע תקיעת השופר בראש השנה גם כשהחג חל בשבת. חבריה, שמתייחסים אל המוסד שהקימו במלוא הרצינות, יישמו לשיטתם את החובה לתקוע בשבת בכל מקום שבו מצוי בית דין.
להרחיב את המועצה
ובכל זאת, אין ספק שזה לא זה. עשור וחצי אחרי שיצאה לדרך אפשר לסכם שדרכה של "הסנהדרין החדשה" לא ממש צלחה והיא נחשבת לכל היותר לקוריוז אפילו בחוגי הימין הקשה. "הניסיונות שנעשו עד כה יש בהם כדי להפיל את הרוח", הודה הרב ישראל אריאל עצמו בסיכום ספרו. נדמה שרק גורם־על, כלומר מדינת ישראל בכבודה ובעצמה, מסוגל להקים כאן מחדש את מערכת המשפט העברי ובשום אופן לא גורמים פנים־רבניים שנכשלו במשימה הזו פעם אחר פעם ב־500 השנים האחרונות.
הצעה אפשרית היא להרחיב את מועצת הרבנות הראשית כך שיכיל 71 רבנים. בניגוד למצב הנוכחי שבו הללו נבחרים בידי גוף בוחר מצומצם ובלתי מייצג שמורכב בעיקר מעסקנים, יוכלו לבחור אותם בקלפיות ברחבי הארץ כל מי שיסכימו לקבל את מרות הגוף הזה, גם לא יהודים. הגוף החדש והמייצג הזה יתבקש להביע דעה בכל תחום שעולה על הפרק, ולפחות בשלב ראשון הוא יהיה נטול סמכויות ממשיות.
בעידן שבו המבוי הסתום שאליו הגיעו הרבנות הראשית ומועצתה הופך אותן לפחות ופחות רלוונטיות, כשהגוף הרבני העליון בישראל נעשה לפקידות שסמכויותיה מתמצות ברישום נישואין ובגיור, בעידן שבו הולך ושוקע המושג "גדולי הדור" ובכלל מוסד הרבנות – כדאי לחשוב על הכיוון הזה, של גורם רבני רחב ידיים ומגביה עוף שיסמן את עמדת התורה בעניינים הבוערים.
