אחת התמורות המשמעותיות ביותר במציאות ימינו היא השינוי הקיצוני במעמדן של נשים בחברה. שינוי זה עורר את ההלכה לדיונים מחודשים בנושאים מגוונים שעולים על שולחנה מעת לעת בכל הנוגע לנשים. לימוד תורה לנשים הפך לקונצנזוס כמעט, לאחר שחלק מן הרבנים הכירו בדיעבד בסיכון שבטיפוח נשים משכילות נעדרות ידע מעמיק ונרחב בהלכה ובהשקפה. אחרים הכירו בכך לכתחילה. זימון בחבורת נשים שלא היה מקובל בדורות הקודמים הפך רווח. נשים מקבלות על עצמן שלוש תפילות ביום, לעיתים אף בבית הכנסת, והן מבקשות שותפות בעניינים נוספים. בחלק מן המקרים נמצא פתרון הלכתי זמין ופשוט לשילובן ולעיתים הדבר כרוך במאמץ רב יותר. במקרים אחרים מתברר שההלכה אינה מאפשרת לנשים שותפות כזו.
כידוע, עד היום נשים אינן משמשות כדיינות בבתי הדין הרבניים. הדעה הרווחת הלכה למעשה היא שהן אינן כשרות לדון. במוסדות בית המשפט לעומת זאת נשים רבות השתלבו בתפקידי שיפוט ושילובן נחשב למתבקש ומבורך. איש אינו מערער על כישורי השיפוט של נשים, על ידיעתן ובקיאותן בחוק ובפסיקה, על יכולתן לנהל דיון ממולח, לנתח מצבים, להציג הכרעות מדויקות, לזהות עדויות כושלות או שקריות, ואף במישור האנושי, להלך כנגד רוחו של כל אדם, לכבד את הבא בשערי אולמן, להאזין ולנהל את הדיון במזג הולם וראוי. לא נותר אלא לומר שפסלותן ההלכתית לדיינות היא פסלות פורמלית בלבד שאינה מעוגנת בתפיסה הפשוטה האנושית.
תקדים דבורה
בחינת המקורות שעסקו בפסלות נשים לדיינות חושפת תמונה מורכבת, שבה הפסלות אינה נראית מוחלטת וברורה כפי שנדמה. במשנה במסכת נידה נאמר ש"כל הכשר לדון כשר להעיד" ומכאן הסיקו הפרשנים שאישה שהיא פסולה להעיד אינה כשרה לדון (מעניין לשים לב שאין קביעה מפורשת כזו בבבלי עצמו, בניגוד לירושלמי, שם נאמר הדבר מפורשות. ראו יומא פ"ו ה"א). על פי הירושלמי ההיסק הוא הפוך: "למדנו שאין האישה דנה, מעתה אין האישה מעידה".
דא עקא, שההלכה סותרת את מה שנאמר במפורש בתנ"ך, שדבורה הנביאה הייתה שופטת את ישראל. על כן, בעלי התוספות הציעו לכך שני פתרונות אפשריים: האחד, שדבורה רק לימדה את הדיינים את תוכני ההלכה ואורחות ההוראה הנחוצים להם והם אלו שפסקו בדין. פתרון שני הוא שמדובר במצב מיוחד שבו המתדיינים קיבלו עליהם את סמכותה לדון, והיא קיבלה את מעמדה בזכות הסכמה זו. לנוכח פתרון זה, ניכר שגם על פי ההלכה המקובלת אין פסלותה של האישה מוחלטת, והיא תלויה בקבלתה כדיינת (ראו גם מנחת חינוך, מצווה עו, ד).
ההתעוררות לנושא הזה אינה חדשה והיא מנוסחת בפתח תשובתו של הרב עוזיאל בנושא "נשים במושב בית הדין":
"המשטר החדש בארץ ישראל, שהתהווה אחרי המלחמה העולמית, שהביאה בכנפיה בשורת בנין בית לאומי לישראל בארץ נחלת אבותיו, עורר שאלות רבות ומכללן גם שאלת שווי זכויות לאשה מישראל בכל מוסדות ההנהלה הציבורית בארץ, וגם בשאלת המשפט. שאלה זו היתה לסלע המחלוקת בישובנו הרענן שרק עתה התחיל להתעורר לתחיה והעמידה את כל ישובנו לשני אגפים מדיינים זה עם זה, שכל אחד מהם עומד על יסודות פרינציפיוניים שלא נתנו לפשרה.
הללו שעמדו על יסודות התורה והמסורה טענו ואמרו שאין לנו לסור ממנהגי אבותינו שבידינו ולשנות אפילו כקוצה של יו'ד מתורת ישראל הכתובה והמסורה שממנה יתד וממנה פנה לבניין ישובנו בארץ, והללו טענו בשם השויון לכל היושבים בארץ בלי הבדל מין, שגם הבנות נטלו חלק בארץ ועובדות שכם בבנינה, ולהן זכות שווה בכל מוסדות הצבור והמשפט (שו"ת משפטי עוזיאל ד, ח)".
בהמשך דבריו מכריע הרב עוזיאל כדברינו כאן, שאין פסול מהותי בנשים לדון, וכי קבלת הציבור מועילה להכשיר את מינוין. חידושו של הרב עוזיאל הוא בכך שלדבריו אין צורך בהסכמת הצדדים המתדיינים אלא בהסכמה ציבורית כללית, כך שהמינוי אינו רגעי ונקודתי. דבר זה נראה פשוט, כעולה מעניינה של דבורה, ושמא זו הייתה כוונת בעלי התוספות מלכתחילה. הרב עוזיאל עצמו נמנע מלתקן כך מחשש שמא מחויבותה של האישה לביתה תיפגע, וכן משום שסבר שהיא אינה מתאימה לתפקידי שיפוט מפני רגישותה ועדינות נפשה (עמדתו זו הייתה כחלק מפולמוס עם הרב חיים הירשנזון, שסבר שנשים ראויות לדון). כיוון שבימינו החששות הללו אינם תקפים שכן ממילא חלוקת הנטל בבית נעשית היום באופן שוויוני בין בני הזוג, ועינינו הרואות שנשים משמשות בתפקידי שיפוט בהצלחה מרובה, אין מניעה לתקן כך כבר כיום, ללא חידוש הסנהדרין.
סמכות לחקיקה חדשה
על פי המקורות החז"ליים, מוסד הסנהדרין בטל משבטלה הסמיכה. ביטול הסמיכה יצר מצב שלפיו בתי הדין אינם פועלים אלא כשליחי בתי הדין הסמוכים ("שליחותייהו קא עבדינן"), ועל כן סמכויות בתי־הדין כיום מצומצמות לעניינים ההכרחיים לניהול מערכת חיים סדירה ותקינה. לכשיחודש מוסד הסנהדרין, סמכויות הדיינים יתרחבו, וזאת לא רק בהיקף התכנים, ובהרחבת מוטת הכנפיים, אלא אף בתחום כלי־העבודה שיעמדו לרשותם. כיום הדרך הלגיטימית היחידה לחדש הלכה היא בדרך של פרשנות המקורות, צבת בצבת עשויה. לשם חידוש הלכה אנו נתבעים להלך עקב בצד אגודל בעקבות מה שכבר פירשו הראשונים, להידחק בלשונם. אך משתקום הסנהדרין ייפתחו שערי שמים. על כך נאמר בתורה (דברים יז, ח־י):
כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך.
ניתן לראות כי אחת מסמכויותיה של הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית היא לחוקק ולא רק להכריע על פי מיטב המסורת. מכאן ניתן להסיק שני דברים: ראשית, שנשים ראויות לשבת מלכתחילה בסנהדרין מפני שכדבורה מותר להן להורות את הדין, גם אם הן אינן דנות על פי תירוציהם של הראשונים. ואם עדיין נאמר שמא אין הדבר כך, נוסיף שלסנהדרין שתקום יש כוח לחדש את דרשות הפסוקים בעניין. כלומר, הסנהדרין שתקום תוכל לברר מחדש האם "ולמדתם אותם את בניכם – ולא את בנותיכם" (קידושין כט ע"א) או שמא "בניכם – אף בנותיכם במשמע". ואם נמשיך להשתעשע באותו הכיוון, הרי שהסנהדרין גם תוכל לדון מחדש בשאלה כיצד לפרש את הפסוקים שמהם הסיקו את פסלות האישה להעיד (שבועות ל ע"א):
"תנו רבנן: "ועמדו שני האנשים"… נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים".
כוונת הדרשה היא שהפסוק מתייחס לעדים ועל פי הפסוק יש לומר שעדים כשרים הם רק מי שעונה לקריטריון "אנשים". מכאן ואילך ניתן יהיה בדרשת "אנשים ואף נשים" וכדומה לקבוע את מעמדה של האישה ככשרה להעיד ובכך לסלול את דרכה גם להיות כשרה לדון. סמך לדרשות הללו ניתן יהיה לתלות בקביעה ש"השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה", שממנה למדו שיש למנוע מלדון את אלו שאינם כפופים להלכה, כמו גויים. אך נשים שכפופות להלכה ראויות גם לדון, כהצעת בעלי התוספות להכשיר נשים לכך מעיקר הדין (נידה נ ע"א ד"ה "כל הכשר לדון").
חידוש הסמיכה והקמת הסנהדרין יחייבו עמידה בדרישות סף שמעבר לבקיאות וידיעת התורה. יש הפסולים לשבת בסנהדרין מחמת גילם (זקן פסול לכך); סריס, מי שאין לו בנים ובעלי מומים פסולים וכן אדם אכזרי (ראו בבלי סנהדרין לו ע"ב). על פי הפסוק "והתיצבו שם עמך" – "עמך־ בדומים לך" – נלמד גם שעליהם להיות יהודים מיוחסים (הוריות ד ע"ב). בנוסף, לשם קבלת המינוי נדרשים ידיעה רחבה בהוויות העולם, רוחב אופקים והיכרות עם תחומי דעת רבים, כמאמר הגמרא: "אמר ר' יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן" (סנהדרין יז ע"א). ורב יהודה בשם רב מוסיף ש"אין מושיבין בסנהדרין אלא את מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה" (וכתב הרב עובדיה יוסף באחת מתשובותיו שתנאי זה הולם את התפקיד שכן יצטרכו להפך בזכותם של עבריינים). כמובן שאם יעמדו אלו על כנם, נשים תצטרכנה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים הללו במידה שווה, והן תוכחנה זאת. אנחנו קרבות לכך בצעדי ענק.
