הדרך ארוכה

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה (מתוך התפילה)

קודם שנדבר בצורך או ברצון לחדש את ה"סנהדרין", עלינו לברר תחילה למי ולְמה אנו מתכוונים כשאנו מתפללים להשבת "שופטינו ויועצינו" – האם כוונתנו לאותו גוף היסטורי בן שבעים (או 71) חברים שפעל בתקופת החורבן ולאחריו, או שמא כוונתנו למוסד המהותי, שקווי המתאר שלו מתוארים אצל חז"ל ומשם ב"משנה תורה" לרמב"ם? האם כוונתנו רק למוסד שיפוטי, "בית דין הגדול", שיהא מעין "בית משפט עליון" המכריע בסכסוכים ומסתפק בגילוי הדין הקיים, או שמא למוסד רוחני עליון, שלצד היותו רשות שופטת פועל גם כגורם מדיני רב עוצמה, ומתפקד גם כגורם פוליטי, רשות מחוקקת שעוסקת גם ביצירת דין – "אקטיביזם שיפוטי" במיטבו – כפי שהייתה הסנהדרין?

האמנם כוונתנו לבית דין שיורנו הלכות משפט, ויתמקד בשדות "אבן העזר" ו"חושן משפט" בלבד, או שמא לגוף בעל סמכות דתית רחבה הרבה יותר, לא רק "משפטית", שיורנו גם הלכות והליכות בשדות "אורח חיים" ו"יורה דעה", ולמעשה יחליף את הפוסקים הקיימים די בכל אתר ואתר, או למצער יהווה סמכות־על והכול יהיו כפופים לו: אשכנזים וספרדים, חסידים ומתנגדים, ציונים ואנטי־ציונים?

האם מי שימרה את פי הסנהדרין יהא דינו עונש מוות (ראו דברים ח, יב) או שמא כוונתנו לסנהדרין־לייט, שתחוּקק גם לגביה (להבדיל) "פסקת התגברות" שתאפשר לכנסת או לגורם פוליטי אחר להמרות את פיה כשההחלטות לא יישאו חן בעיניו?

 

חזון הדורש הכנה רבה

הסנהדרין הייתה גוף פורמלי ממוסד, שתִפקד כמנהיגות רוחנית כללית הן לגולה והן לארץ ישראל בד בבד עם היותו רשות מחוקקת ושופטת רחבת היקף. ובלשונו התמציתית של הרמב"ם (הלכות ממרים א, א): "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל". לאור זאת כתב מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, במאמרו "הרבנות הראשית לישראל – מבט הלכתי עכשווי": "ברור שבימינו אין לכך מקבילה מודרנית – ובתנאים הנוכחיים, גם לא ייתכן שתהיה קיימת כזו".

אגדה אורבנית, ויש שיאמרו בדיחה חבוטה למדי, מספרת על מפגש בין יוזם רעיון חידוש הסנהדרין בראשית ימי המדינה, שר הדתות הרב י"ל פישמן־מימון, לבין ראש הממשלה הראשון, עמיתו ורעו דוד בן גוריון. תמיהני עליך, אמר בן גוריון לרב מימון, והלא לשם כך צריכים אנו ל"אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע". תינח "אנשי חיל". אם נתאמץ נוכל למצוא כמה. אך "אנשי אמת" באמת, היכן תמצא? ו"יראי אלוהים" מנא לן? ואפילו נמצא מתי מעט כאלה, "שונאי בצע" מנא לן? וכי מכיר אתה ולו אדם אחד בימינו שניתן להעיד עליו שלא רק שאינו להוט אחר הממון, אלא שהוא ממש "שונא בצע?". הביט הרב מימון בעיניו הטובות והפיקחיות בבן גוריון, והשיבו: "עם כסף, ניתן למצוא גם שונאי בצע".

בנימה יותר רצינית יש לומר: בדומה לחזונות גדולים אחרים, דוגמת הקמת מדינה יהודית או הפיכת המשפט העברי למשפטה של מדינת ישראל, חזון הסנהדרין אינו יכול לפרוח באוויר, כמו הפרות והאנשים בציוריו של מארק שאגאל. הוא דורש הכנה רבה, של הלבבות והמעשים כאחד, מחשבה עמוקה, שיקול דעת, ועבודה רבה וקשה. המבקש לממשו הלכה למעשה חייב להתמודד עם אינספור אתגרים: ערכיים, הלכתיים, משפטיים ומעשיים. כל אחד מהם יכול למלא מפעל חיים שלם.

במישור המעשי, על מנת שגוף דוגמת ה"סנהדרין" יהא באמת בר השפעה ורב השפעה, ולא רק מקור נוסף למשרות וכיבודים, משכורת נאה ופראק של שררה, יש לאתר שבעים (!) מחכמי ישראל שדעתם תהא נשמעת לא רק בכוח הזרוע והשלטון, אלא מכוח אמוּן הציבור בהם, כפי שהיה נהוג ברבות מקהילות ישראל בעבר ובמידה מסוימת אף בהווה. אמון וולונטרי, שאינו זקוק לא לחוק ולא למינוי "רשמי" מטעם השלטון. ובחירת חברים שיהיו ראויים מצד חוכמתם וכישוריהם ומקובלים על הכול היא משימה קשה ביותר.

אכן, "יפתח בדורו כשמואל בדורו". ועדיין, צריכים אנו למצוא שבעים "יפתחים", אנשים ראויים, במידותיהם, מעשיהם ותורתם, שיהיו ראויים באמת, מצד כישוריהם ולא רק קשריהם או רצונם, לישב בסנהדרין, זה לצד זה, ללא הבדל זרם, כיפה או השקפת עולם. אנשים היכולים להתעלות מעל שיקולים מגזריים וכיתתיים ולהיות מקור השראה לכלל. על מנת להבין את גודל האתגר וקושי המשימה, די לנו אם נתבונן ולו לשעה קלה בסאגת המינויים לבתי הדין ה"קטנים" דהאידנא, בתי הדין הרבניים, על כל מערכת הבחישות והתככים המלווה אותם.

נוסף על כן, כמו בסוגיות אחרות של "דת ומדינה", האתגר הגדול ביותר שניצב לפתחם של מבקשי השבַת עטרת הסנהדרין ליושנה טמון במציאות שבה אנו חיים. כאשר רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי, אפילו בארץ ישראל, אינו מקפיד לא על חמורה, אף לא תמיד על קלה, ואינו רואה בממסד הדתי גורם שאליו הוא נושא את עיניו או מוכן להכפיף את קומתו ולהישמע להוראותיו, דיבור על הסנהדרין נראה רחוק. ברית מילה וצום ביום הכיפורים – כן, קידוש בליל שבת ועריכת ליל סדר – בוודאי ובוודאי. אך מכאן ועד כפיפות לגוף רבני־הלכתי שיהווה עבורו מגדלור רוחני ומקור השראה או יכווין את הליכותיו בכל תחומי החיים הדרך ארוכה, ארוכה מאוד.

 

הלכות מדינה במובן הרחב

מבחינה הלכתית, קיימת בעיה של חידוש ה"סמיכה". סוגיה זו הייתה כידוע כר נרחב לפולמוס רב עוצמה. גם מבחינה דמוקרטית טמון קושי רב בהתנעת התהליך, ואין אנו יכולים להימנע מהתייחסות לכך: האמנם נשים תהיינה מודרות כליל הימנו, כמו בבית הדין הרבני ובממסד הדתי האורתודוקסי לכל שלוחותיו? ומה באשר ל"זרמים" וקבוצות שנפשו של האורתודוקס הממוצע סולדת מהן, אך חלקים גדולים מאוד בעם היהודי דהאידנא רואים עצמם כשייכים אליהם?

ומה באשר לסמכויות ולסנקציות שיופקדו בידי גוף זה? גם אם נתעלם לרגע מ"ארבע מיתות בית דין" שעברו ובטלו מן העולם, הנרשה לחבריו להשית עונשי גוף, מלקות וקנסות? התשובה לשאלות מרובות אלה צריכה להינתן מתוך עבודה קשה, "בחומר ולבנים", שיוכלו לשמש מצע נוח ובסיס איתן לבניין הגדול שייבנה על גבם.

בדומה לניסיונות שנעשו ערב הקמת המדינה בנוגע לקיבוע המשפט העברי כמשפט המדינה, גם אתגר החלת המשפט הפלילי בסנהדרין חדשה שתקום עדיין מחכה לגואלו. האם מוסד כזה יעסוק בכלל בפלילים? ואם כן, האם עיקר משענתו תהא על נורמות של "ענישה שלא מן הדין"? ומה באשר למשפט הציבורי, ולדיני עבודה וכל כיוצא בהם? אכן, בשבעים שנות המדינה נעשתה עבודה חשובה מאוד בתחומים אלה, בעיקר בקרב אנשי "המשפט העברי", אך עדיין נותרו "חורים שחורים" גדולים מאוד שיש למלאם.

יש להכין "קודקס" רחב ומעודכן, בתחום המשפטי, האתי והמנהלי כאחד, בנוי על גבי הישן אך תואם את החדש, שיוכל לשמש מצע מעשי לפתרון שאלות שעולות על סדר יומנו, כאן ועכשיו. "הלכות מדינה", במובן הרחב של המילה, שכוחן לא יתבטא רק בפלפולי הלכה מרהיבים או ברעיונות אוטופיים אלא ביכולת ליישמן כאן ועכשיו, בדרך שתהא מקובלת על רוב הציבור, אם לא על כולו.

בעיצוב בניינה המחודש של הסנהדרין יש ליתן את הדעת גם ל"מה יאמרו". מה יאמרו כל אותם יהודים וישראל שאינם "שלומי אמוני ישראל", ומה יאמרו הגויים. לא רק מטעמים שבחילול השם וקידושו, אלא גם מטעמים מעשיים. אמנם, האמירה שלפיה "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" שבתה לב רבים מאיתנו, אך בעולם גלובלי, שבו שולטים כללי המשפט הבינלאומי, גוף שיפוטי אמור להתנהל על פי כללים מסוימים, שדרכי הנהגת הסנהדרין המקורית שמן העבר לא בדיוק תואמים אותם.

האם פסק דין שיצא מן הסנהדרין לגבי מידת אחריותם של שרים וקציני צה"ל שהורו על הטלת פצצה במשקל טון על בית מגורים בעזה או על "סיכול ממוקד" נגד פעילי חמאס יהא מקובל על הקהילייה הבינלאומית במידה כזו שנותני ההוראה לא יהיו צפויים לעמוד בפני בית הדין לפשעי מלחמה בהאג, באשר הכללים שעל פיהם יישפטו בסנהדרין לא ייחשבו בעיני האומות כמערכת משפט שניתן להסתמך על קביעותיה?

 

לא נושא דחוף

למותר לומר שמעבר לפן ה"ארצי", המעשי, של חקיקת נורמות והכרעה בשאלות קשות, לחידוש הסנהדרין יש משמעות ערכית־רוחנית נעלה, כ"תל־פיות" שעיני הכול נשואות אליו והכול פונים אליו בבקשם אחר השראה והכוונה.

בהקשר זה נזכיר את שאירע למגינת לב למוסד דומה, הרבנות הראשית לישראל. בחזונו הגדול ראה הראי"ה קוק מוסד זה כמעין "סנהדרין" שעיני הכול צופות אליו. ביטוי לכך ניתן עם בניית משכנה של הרבנות הראשית לישראל ומשכן בית הדין הגדול לערעורים שלצדה, "היכל שלמה" (ששמו "היכל" מהדהד במכוון את בית המקדש, מקום מושב הסנהדרין). על שעריו נקבעה כתובת גדולה – "מרכז רוחני עולמי".

בפועל, החזון רחוק עדיין ממימושו, אפילו כלפי חוץ. מ"מרכז רוחני עולמי" לכל בית ישראל עברו משרדי הרבנות הראשית ובית הדין הרבני הגדול לשכון בבניין משרדים השוכן בקריית מוסכים הומה, מעלת ניחוחות גריז, בין מוסך מיצובישי למוסך פג'ו, שעל חזיתו התנוסס שלט גדול: "בנק יהב לעובדי המדינה".

בשביל רוב הציבור, חלומו־חזונו של הראי"ה קוק אינו אומר דבר. רוב הציבור החילוני, אפילו המסורתי, אינו ממש מתעניין בדברים היוצאים מבניין הרבנות הראשית לישראל. החרדים מעולם לא קיבלו על עצמם את מרותה וסמכותה, ואפילו רבים מ"שומרי הגחלת" האחרונים, בני הציבור הדתי־לאומי, מדירים עצמם לא אחת מתל־תלפיות זה ופונים, כל אחד מסיבותיו, אחר "הרבנים הראשיים לשעבר", ראשי הישיבות הציוניות או רבני הקהילות המקומיות.

גם ברמה ההלכתית־אידיאית יש לתהות מהו מקום הסנהדרין. פשט המקראות, כמו עיון בדברי הרמב"ם בכותרת שבראש הלכות סנהדרין, מלמדים לכאורה שבעיקרה, מצוות עשה של תורה אינה מחייבת הקמת גוף־על דוגמת הסנהדרין, אלא מינוי "שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך". אכן, בית הדין הגדול שאליו יש "לקום ולעלות" מוזכר כמובן גם בתורה גם בדברי הרמב"ם, אך לא הוא עיקר.

והדברים ברורים: בהיעדר רשות שופטת ומחוקקת ("שופטים") ורשות אוכפת ("שוטרים") יעילה ומתפקדת, רובצת סכנת אנרכיה של "איש את רעהו חיים בלעו" על החברה. מציאות של "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" עלולה לכַלות את החברה ולהשמידה.

לעומת זאת, הקמת מוסד־על אחד דוגמת הסנהדרין, שממנו ורק ממנו תצא הוראה לכל ישראל, אינה מחויבת המציאות. אפשר שדווקא קיומו יעורר כעסים ואף "תנועות מרי" מצד אלה שלא יסכימו לכפוף עצמם למרותו. לעיתים, דווקא קיומו של "פלורליזם שיפוטי", שבו כל קהילה בוחרת לעצמה את בעלי הסמכות שיורו את דרכה, הוא גורם חברתי המשכך מתחים ומפנה את הקולות המתקוממים לאפיקי פעולה חיוביים.

קצרם של דברים: החלום, החזון או ההשתעשעות ברעיון חידוש הסנהדרין הם דבר מבורך. מעבר ל"מיקרו", לשאלות הספציפיות שנוגעות למוסד זה, הדיון בנושא זה עשוי לשמש דגם לחידוש הישן ולקידוש החדש; דוגמה לאתגרים ולמשימות הניצבות בפני כל מי שחותר, באמת ובתמים, להקמת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", כזו שתהא "אור לגוים" ומשכן להשראה והשבת שכינה לישראל.

ועם זאת, יש מקום לתהות מהם סדרי העדיפויות הראויים. אפילו אמרנו שרעיון חידוש הסנהדרין הוא מבורך ובר מימוש, יש מקום לשאול האמנם זהו הנושא הראשון שעלינו להקדיש לו משאבי זמן וכסף גם במחיר הוויתור על טיפול בנושאים אחרים? כל איש מעשה יודע עד כמה "צורכי עמך מרובים". קומץ המשאבים אינו יכול להשביע את כולם, ולא ניתן להשתלט על כל מרחבי החיים התורניים בו זמנית. כך שגם אם לרעיון חידוש הסנהדרין מעלות רבות, מימושו וגילומו בחיי המציאות דורשים עוד מחשבה רבה, שתחשב, מתוך מתינות ושיקול דעת, את שכר מצוותו בהפסדו.