פרשת בהעלותך: קריאה למסע

על המשכן, ובו ארון העדות, שכן ענן. לאורך היום הוא היה נראה כענן, ובלילה התחלף למראה אש. על פי המסופר בפרשת בהעלותך, ענן זה שימש כסימן למסע העם. בעלות הענן נסע המחנה אחריו, ובעצירתו העם חנה.

הפסוקים בפרשתנו העוסקים במסע הענן מדגישים באריכות כי הענן קבע את רגע יציאת המסע ואת משך השהות בכל מקום. העם לא ידע את סדר הנסיעה ואת משך השהות בכל מקום; הכול נקבע על פי הענן (במדבר ט, יח־כ):

כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ.

הדגש בקטע זה הוא על כך שהנסיעה והחנייה של העם בכל שנות נדודיהם במדבר היו על פי החלטת ה', כפי שנאמר שלוש פעמים בקטע זה "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ". הענן והאש מייצגים את השכינה, וכך בכל עת שהם הלכו אחרי הענן או אחרי האש, או כאשר הם חנו, עם עצירת הענן או האש, הם צעדו בעקבות השכינה.

 

המשך ההתגלות מסיני

פרשתנו אינה הפעם הראשונה שבה מופיעים הענן והאש כמייצגים של השכינה. ענן ואש ייצגו את נוכחות ה' ואף הובילו את הדרך לפני העם עוד ביציאה ממצרים אל עבר מדבר סיני (שמות ט, כא־כב):

וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.

גם בעת השלמת בניית המשכן בסוף ספר שמות מוזכרים הענן והאש, בקטע המזכיר מאוד את פרשתנו (מ, לד־לח):

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן… כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

פסוקים אלה מעידים כי בני ישראל זיהו את הענן והאש שעל המשכן עם שכינת ה', מה שיצר תחושה של נוכחות אלוהית בקרבם. יש לשער שהופעה זו היוותה המשך להתגלות האלוהים על הר סיני באמצעות אש ועשן: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן" (שמות יט, יח).

על מרכזיותו של מוטיב הענן והאש, כביטוי להתגלות השכינה בקרב העם, אנו יכולים ללמוד עוד ממקומות שונים בתנ"ך, המזכירים את נוכחותם במדבר. כך למשל בתהילים עח, יד: "וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ"; נחמיה ט, יב: "וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ"; שם, פס' יט: "וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ"; ועוד (עיינו תהילים עז, כא; עח, נג; קז, ל).

 

קול אנושי

מעניין לראות שחרף מרכזיותו של הענן, פרשתנו מציינת סימן נוסף למסע העם – החצוצרה. אוסף דינים המופיע בהמשך לפרשיית הענן (י, א־י) דן בזמני התקיעה בחצוצרות. התוקעים בחצוצרות הם הכהנים, כאשר לכל סוג תקיעה הייתה משמעות אחרת.

תקיעה בשתי החצוצרות הייתה סימן לאיסוף כל העדה לפתח אוהל מועד. תקיעה בחצוצרה אחת כוונה לאיסוף הנשיאים וראשי אלפי ישראל. תרועה אחת בחצוצרות הייתה סימן למחנה החונה ממזרח לאוהל מועד להתחיל במסע, ותרועה שנייה הייתה סימן למחנה החונה בדרום להתחיל במסעו. כנראה שתרועה נוספת הייתה סימן עבור החונים בצד מערב, ותרועה נוספת עבור החונים בצפון (רמב"ן). תקיעות מסוג זה היו שייכות רק בתקופת המדבר. תקיעות אחרות, ביציאה למלחמה ועל הקרבנות, היו חוקת עולם.

סמיכות פרשיית החצוצרות לפרשיית הענן מדגישה את הניגוד ביניהם. בניגוד לענן, שהיווה סימן אלוהי והוצג לקורא באמצעות סיפור, החצוצרה היוותה סימן אנושי, והוצגה כחוק. ברם, אין לראות בניגוד זה סתירה שלא ניתן ליישבה, כי אם היבטים שונים במסע העם, שמשלימים האחד את השני. אם לאחר סיפור הענן התחושה היתה שעניין הנסיעה מסור כולו לשכינה, והנסיעה כולה אפופה תחושה של נוכחות אלוהית, בא חוק החצוצרות והעניק את ההיבט האנושי של הנסיעה. הענן אמנם סימן לעם את זמן תחילת המסע, אבל סדרי המסע ותזמון זמן היציאה של כל מחנה היו שמורים לגורם האנושי התוקע בחצוצרה.

זהו עומק החוויה שעיצבה התורה אצל העם בטרם יצא למסע חדש. מראה וקול, סימן אלוהי וסימן אנושי, קראו לו יחד לצאת ממקומו ולצעוד קדימה.