"מה הן שנות חושך", ספרו של נחום אבניאל (הוצאת אבן חושן), הבשיל במשך תקופה ארוכה. אבניאל, בן 35, כינס בו שירים שכתב על פני תקופה של כחמש־עשרה שנים, מאז תקופת הלימודים בישיבה ועד היום, וכעת, הוא אומר, הבשילו השירים והיו מוכנים לצאת לאוויר העולם. אך אבניאל נזהר מלאמץ את התואר "משורר"; הוא מעדיף להגדיר את עצמו "אדם כותב". "אני לא מרגיש שהתואר 'משורר' הולם אותי", הוא אומר. "'משורר' מחויב להוציא ספר פעם בכמה שנים, והמחויבות הזו לא מתאימה לי. אני גם לא מרגיש שהספר הזה מבטא את כל מי שאני. הוא מבטא צד מסוים שלי, אולי כבד ורציני יותר. כולנו ביום יום יותר חיים, יותר שמחים, יותר קלילים".
את שיריו של אבניאל אני מכיר מזה שנים רבות. למדנו בישיבת ההסדר בפתח תקווה, אמנם לא באותו זמן: אבניאל, שמבוגר ממני בשבע שנים, היה כבר בוגר הישיבה כשאני התחלתי ללמוד בה. אך כתלמיד ישיבה שנמשך לעולם של ספרות ושירה – עולם שישיבת פתח תקווה טיפחה ועודדה – הכרתי את שמו של נחום, וקראתי את שיריו.
"סדקים", אחד משיריו היפים ביותר של אבניאל, שפורסם לימים במוסף זה ונכנס גם לספר החדש, הודפס בענק על שלט מעוצב ונתלה מימין לדלת משרדו של ראש הישיבה, הרב יובל שרלו, כך שאף תלמיד לא החמיץ אותו. קובץ השירה "באי היום" שערך, שכינס יצירות ספרות של תלמידי הישיבה וראה אור כמה שנים לפני שהגעתי אליה, ניצב בקביעות על מדפים רבים בבית המדרש.
"בישיבה היה זמן לקרוא, ללמוד ולכתוב", אומר אבניאל, "בישיבה שבה למדנו מאוד עודדו את זה. אני זוכר שהרב שרלו מאוד רצה שכולם יכתבו, ולי הייתה האפשרות הזו. כתבתי סיכומים, מכתבים, שירים, וראשי הישיבה האמינו בי ועודדו אותי לקחת את הלימוד שלי למקום יצירתי.
כך, שיעורי תנ"ך בישיבה הציתו בי השראה לכתוב שירים, שבסופו של דבר נכנסו גם לספר הזה. השירים שנכתבו בתקופת הישיבה הם מטבע הדברים שירים דתיים יותר, מובנים יותר, תנ"כיים יותר. מערכת היחסים עם אלוהים בשירים הללו היא כזו שבה אני מתבונן בעולם ושואל את אלוהים שאלות כבן בית. בהדרגה, ככל שהתרחקתי מהישיבה ועברתי דברים בחיים, השירים הפכו להיות ספקניים ומתלבטים יותר, ועולם הדימויים היה מגוון יותר. אני שלם עם הרצף הזה. אני חושב שהשירים משקפים יפה את מי שהייתי אז, ואת מי שהייתי אחר כך".
יש מילייה, יש פוליטיקה
מָה הֵן שְׁנוֹת חֹשֶׁךְ. / כְּמוֹ שְׁנוֹת אוֹר אֲבָל / לַעֲבֹר אֶת אוֹתוֹ מֶרְחָק אֱ־לֹהִי / לְבַד, כַּאֲשֶׁר הַיָּד הַמְּגַשֶּׁשֶׁת בְּעִוָּרוֹן / מוֹצֵאת חָלָל רֵיק / מוֹצֵאת אֵין / אֱ־לֹהִים / לְבַד, אֶת כָּל הַמֶּרְחָק הַזֶּה –
אבניאל (35) נולד בקיבוץ בית רימון, ובהמשך התגורר עם משפחתו באזור ובחולון, עד שהמשפחה השתקעה ביישוב עטרת שבבנימין. "כשרבין עלה לשלטון, ב־1992, ההורים שלי החליטו שצריך לחזק את ההתיישבות", הוא אומר, "עברנו לעטרת, בשלהי האינתיפאדה הראשונה, ושם גדלתי". אבניאל למד בישיבה לצעירים בירושלים (ישל"צ), ולאחר מכן בישיבת פתח תקווה. לדבריו הוא כותב מאז ומעולם, אך רק בשנות הישיבה הבשילה הכתיבה, ובגיל 19 אבניאל התחיל לשלוח שירים לכתב העת "משיב הרוח".
"כשאתה אדם כותב, זה לא משהו שאתה מגלה בגיל מאוחר", הוא אומר, "מאז שאני יודע לכתוב, אני כותב. אני זוכר שכשהייתי בישיבה לצעירים, היה כתב עת של ישיבת מעלות שבסופו התפרסמו שירים, וזה היה חידוש עצום, שאפשר לפרסם שירים בכתב עת ישיבתי. השמועות על כך הגיעו לישיבה לצעירים, ונוסד מעין עלון שירה של התלמידים, נדמה לי שקראו לו 'ודור יקום וחי'. האמירה הייתה: אם הרב קוק כתב שירים, גם אנחנו יכולים".
אבניאל אומר שעד היום הוא חש אי־נחת עם השתייכות לקבוצת משוררים או למילייה ספרותי מסוים. "מטבע הדברים אני קרוב לאנשי 'משיב הרוח', אבל לא נוח לי להיות חלק מקבוצה", הוא אומר. "במקום שיש מילייה יש פוליטיקה, וזה לא מתאים לי. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומר שאני אדם כותב. שירה היא חלק מהכתיבה שלי. יש רגעים שבהם אני משורר, ויש רגעים שבהם הרבה אנשים הם משוררים, גם אם הם לא מוציאים ספר. החיים מלאים רגעים פואטיים, ומעניין אותי ללכוד אותם".
עץ התות בסלולרי
בצעירותו החל אבניאל לכתוב גם באתר שנקרא "צורה", במה אינטרנטית לכותבים צעירים. "חלק משמעותי מתקופת ההתבגרות שלי היה קשור בגילוי האינטרנט", הוא אומר, "בשנים 2000־2001 האינטרנט היה חלק מקבוצת ההתייחסות שלי. באתר 'צורה' הכרתי אנשים צעירים כמוני שכתבו, בהם גם נעמה הנקין, שהכתיבה שלה השפיעה עליי. מצאנו קסם פתאום ביכולת לחזור לחרוז, יכולת שהושלכה בבוז בשלב מסוים. ראינו שאפשר לא להיות כלואים בתוך החרוז, אבל לתת לו חן. משהו בלב נפתח כשיש חרוזים".
אתה לא מרגיש שהחרוז הוא דווקא אמצעי חיצוני שמגביל את הכתיבה?
"זה יכול להיות כך, אבל לא בהכרח. ככותב, החרוז גם יכול להוציא ממך הרבה יותר יצירתיות. משהו בצורך להיצמד לחרוז שולח אותך לטיול סביב הדבר עצמו, לניסיון לתפוס קצה ממנו, ענף ממנו, שעדיין לא נתפס. זה מכריח אותך להיות מאוד מדויק, לצאת מהמקום האוטומטי שלך".
עבור אבניאל, כתיבת שיר מתחילה מ"גילוי הפן הנוסף של המציאות". באחד משיריו הוא מצטט כיתוב שמופיע על שלט בשער של קריית ארבע – "יש להדליק אור פנימי". "כשאני רואה שלט כזה", הוא אומר, "זה שולח אותי למקום הפואטי הזה. אני שואל את עצמי: איפה האור הפנימי שלי? מה קורה איתו? אני יוצא למסע פנימי בעקבות הביטוי, והמחקר הנפשי הזה מיתרגם הרבה פעמים לשיר. המציאות מלאה שלטים כאלה, שמי שניסח אותם בכלל לא חשב על הקשר פואטי, אבל זה שם. לא רק שלטים: גם שיחה יומיומית באוטובוס. כל הדברים האלה יכולים להפוך לשיר.
"לפעמים יש מפגש מעניין בין מה שקורה בחוץ, במציאות, לבין מה שקורה בפנים. כך, למשל, הרבה זמן רציתי לכתוב שיר על פריחת התות ועל חבר שלי שנהרג, בעקבות זיכרון שלנו מטפסים על עצי תותים וקוטפים, והשיר לא בא. יום אחד הלכתי ברחוב וראיתי עץ תות, ואז פתאום נפל לי הנוסח של השיר. מיד כתבתי אותו בטלפון הסלולרי".
שתי סכינים שהתחדדו
נַעֲרִי בִּלָּה אֶת אַחֲרִית יָמָיו / בִּמְזִיגַת יֵינוֹת / שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא טָעַם. / בְּאוֹתָהּ טָעוּת חִנָּנִית / נָהַג לִלְחֹץ יָד וּלְהָכִין קֵפֶה: / חָזָק מִדַּי, כְּמוֹ מְבַקֵּשׁ לָדַעַת אֶת כֹּחֲךָ / מָתוֹק מִדַּי, כְּאִלּוּ אֶת הַמְּרִירוּת / לֹא נִתָּן לָשֵׂאת ("מוצאי שבת").
ספרו של אבניאל מוקדש "לאוהביי, בכל העולמות", ובכך הוא רומז בין היתר לשניים מחבריו שמתו בשנים האחרונות – האחד הוא אריאל פויר, חברו לישיבת ההסדר, שנהרג בגיל 24 בנסיבות טראגיות במהלך שירות מילואים; השנייה היא נעמה הנקין, שנרצחה בפיגוע יחד עם בעלה איתם. "אריאל ואני היינו חברים מאוד מאוד טובים", אומר אבניאל, "אחד הדברים הכי חזקים שיכולים לחבר בין שני אנשים זה הומור אמיתי, ולנו היה כזה. הייתה לנו חיבה משותפת למילים. אריאל היה קופירייטר עצום ושנון בצורה יוצרת דופן, טוב לב במידה שאין לתאר, והוא ללא ספק השפיע על האישיות שלי בשש השנים הקצרות שהיינו יחד. הוא מופיע בשירים שלי כמושא געגועים. אני חושב שגעגועים הם אולי הרגש החזק ביותר בחיים שלנו. אדם שיש לו נפש הוא אדם שמסוגל להתגעגע. הגעגועים עושים לנו הכול. הם מנווטים אותנו. אבל ככל שזה יישמע מוזר, אני לא נפרדתי מאריאל. הוא חבר שמלווה אותי כל יום.
"את נעמה הכרתי בגיל 19, כשרק התחלתי לכתוב. היינו חברים באותו פורום אינטרנטי, וראיתי איך היא הופכת מנערה לאישה ומוצאת את בחיר לבה. והנה פתאום, אדם שאתה רואה את ההתהוות שלו ורואה כמה הוא צומח, והנה הוא נעלם – זה כאילו תלשו לך חתיכה מהעבר. היינו שתי סכינים שהתחדדו כל אחת על ירך חברתה. ליווינו האחד את השנייה בתקופה מאוד קריטית בחיים שלנו, וזה נגמר.
"שני האירועים האלה לימדו אותי בעיקר עד כמה החיים הם מצרך נדיר, איכותי. עד כמה הרומנטיקה הזו של המאה ה־19, שרואה במוות איזה מין דבר נשגב ומכובד, היא טיפשית. במוות אין כבוד. מוות הוא רוע מוחלט, שראוי לגנות אותו, להילחם בו. וכשאתה רואה שני אנשים כל כך חיים, שהשאירו אחריהם כל כך הרבה ערכים, כתבים, אנשים שזוכרים אותם ואוהבים אותם – אבל הם אינם, העיקר חסר מן הספר. חיים הם דבר שאי אפשר להחליף אותו".
המוות כשומה על האף
המחשבות על המוות פקדו את אבניאל גם בעקבות מחלת הסרטן שהתגלתה בו בגיל 24. "חליתי בגיל 24 וקיבלתי טיפולים מצילי חיים, ומאז אני מנסה להתמקד במה שחשוב בחיים", הוא אומר, "כשאתה חולה, אתה נושא איתך צל של המוות. היה לי רופא בקופת חולים שברח מפניי כל פעם שהוא ראה אותי, ואני חושב שזה בגלל הצל הזה. יש סביבך מין הילה כזו, ואנשים מתקרבים אליך בחשש ושואלים אותך בשקט: מה אתה רואה בצד השני? מה יש שם, אחרי המוות? ספר לנו קצת. זה לא שימח אותי, בלשון המעטה, ובכלל – אני לא חושב שהמוות הוא השגה, אלא העדר מוחלט ומכוער. זה כמו שלאדם תהיה שומה על האף, וכולם יחשבו שזה נורא אקזוטי ומסקרן, ויטרחו להזכיר לו את זה כל הזמן ולשאול אותו על זה, בעוד הוא חושב שזה נורא מכוער, והוא רק רוצה להיפטר מזה. שאלו אותי: ספר לנו מה יש שם, ואני רציתי להגיד: שום דבר. אין כלום. יש רק אותי, מפחד מהמוות. אני לא אתן לכם תובנות על החיים שלכם, כאילו יש לי פרוטקציה שם למעלה".
אז אני אהיה לרגע אחד מהאנשים האלה, ואשאל אותך – איך השתנית בעקבות המחלה ותחושת המוות?
"מאז המחלה, כל מה שלא מוברג בארבעה ברגים לרצפה כבר לא מעניין אותי. קבלה וחסידות, למשל, מאוד עניינו אותי בישיבה, אבל היום אני לא יכול להתקרב לשם, כי זה לא אחוז בקרקע, זה לא מוברג לרצפה. זה כבר לא מתאים לי".
ואלוהים?
"עם אלוהים התחוללה מעין מהפכה קאנטיאנית באמונה שלי. במקום לשאול שאלות על אלוהים והעולם, אני שואל שאלות על עצמי, ודרכן על אלוהים. יהודה עמיחי כתב ש'האלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד': העולם הדתי מתחיל מזה שהאדם מתפלל. זה הפתרון שמצאתי לעצמי: לא לשאול על אלוהים, אלא על עצמי ועל חיי, ומשם על אלוהים".
מנהל מערכת יחסים
בעבר למד אבניאל תסריטאות בבית הספר "מעלה", ועבד במרכז האקדמי שלם. כיום הוא עוסק בכתיבה עצמאית לגופים שונים. השירה שלו, בעיניו, היא שירה "נגישה" – לא חידתית ומעורפלת, אך לא פשטנית מצד שני; שירה שמנסה לתקשר עם הקורא. גם המשוררים האהובים עליו, אמרתי לו, מתאפיינים בסגנון כזה של שירה. "זה נכון", הוא אומר, "אני לא כל כך מבין את הערך של שירה שאיננה נגישה. אפשר להשוות את זה לעולם דתי. אחרי אסון, אנחנו רגילים לומר שאי אפשר להבין את אלוהים, שנסתרות דרכי השם וכן הלאה. אבל קרה לי משהו, ואני רוצה לדעת למה הוא קרה, מה עשיתי, למה אלוהים עשה לי את זה. ובאמת אי אפשר לדעת.
"אבל אז אתה שואל: לשם מה אני מנהל את מערכת היחסים הזו, אם אי אפשר לתקשר איתה? למה אני עושה את זה? אם הצד השני לא מראה לי שאכפת לו ממני, אם הוא לא מבין אותי – למה לנהל את מערכת היחסים הזו? למה לנהל דו־שיח? זה נכון בעיניי גם ביחס לעולם השירה. למה לנהל את הדו־שיח הזה, למה לפתוח ספר ולקרוא, אם מלכתחילה הדברים לא יהיו נהירים ונגישים? אני משתדל לתקשר עם קוראים, להפוך את השירים למשהו שהקורא ירצה להבין אותו, להתרגש ממנו".
