בכ"ו בטבת תשע"ח מלאו יובל שנים להסתלקותו של המלומד היהודי האניגמטי, הנודע ברבים בתור "מר שושני". שושני נפטר בליל שבת פרשת וארא תשכ"ח, והשנה חל יום השנה לפטירתו באותה שבת ממש. העמדה השלטת כיום במחקר מזהה את שושני עם תלמידו של הראי"ה קוק, הלל פרלמן. זיהוי זה מוזכר בכתובים בספרו בצרפתית של שלמה מלכה על שושני שיצא לאור בשנת 1994, והוא ידוע גם לאחדים מתלמידיו. זיהוי זה נדון בין היתר במאמר שפרסם משה נחמני ("אור חדש", 15, תשע"א), וקיבל אישוש במאמר פרי עטי "תעלומת שושני", המתעד בין היתר את המחקר הגנאולוגי שערכתי בנושא (מוסף "שבת" ה' בתשרי תשע"ו). במאמר זה הפניתי לראשונה להעתק תעודת הלידה של פרלמן, המצביע על כך שנולד בבריסק בראשית שנת 1895.
שושני־פרלמן הגיע ארצה בשנת 1910 לערך, ולמד בישיבת הראי"ה ביפו. הוא עזב את הארץ בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היגר לארה"ב ובהמשך התגורר בין היתר בצרפת ובארץ, ובעשור האחרון בחייו גר במונטווידאו, אורגוואי.
בדברינו הבאים נציג שלוש עדויות מרתקות בכתובים מפיהם של שלושה אישים שהכירו את שושני בצרפת ובדרום אמריקה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, והתרשמו מיכולותיו הלימודיות המיוחדות. הידיעות הללו מלמדות על כוח המשיכה הממגנט העצום שהיה לשושני, שריתק אליו את שומעי לקחו. העדויות המובאות כאן אינן מוכרות, והן טרם זכו לאזכור בחומר הנוגע לדמות זו.
הגאון בסמינר למורים
עדות ייחודית ומאלפת על אודות ימיו הראשונים של שושני על אדמת אמריקה הדרומית נשתמרה בידינו מכלי ראשון במאמר מאת איש החינוך ששימש מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, ד"ר יהודה מוריאל (נפטר בשנת תשנ"ח). מוריאל היה באותה עת שליח מטעם המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה בארצות אמריקה הדרומית.
שושני עזב את צרפת בשנת 1952 ובא ארצה. הוא התגורר תחילה בכמה קיבוצים דתיים ולאחר מכן בירושלים. בשנת 1956 שב לצרפת לפרק זמן של כחצי שנה, ואז שם את פעמיו לעבר דרום אמריקה, שם התגורר עד לפטירתו.
ד"ר מוריאל פרסם מאמר שכותרתו "מורים בארגנטינה ומאורוגואי מתכנסים ללמוד תורה" בגיליון אדר ב'–ניסן תשי"ז (1957) של כתב העת "דרום" (עמ' 19–20), שיצא לאור בבואנוס איירס מטעם ההסתדרות העברית בארגנטינה. במאמר זה הוא מדווח על סמינריון קיץ להשתלמות מורים שארגנה המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה בחודש שבט בלאס טוסקאס שבאורוגוואי, מרחק של כחמישים ק"מ ממונטווידאו.
מוריאל פותח את תיאור התוכנית החינוכית שהתקיימה במשפט הבא: "חבר המרצים הורכב הפעם ממיטב הכוחות בתחום התורני והמדעי", ומיד לאחר כן הוא עובר לתאר את השתתפותו של שושני בסמינר זה בכותבו: "'מציאה' גדולה נזדמנה לנו. שוהה עכשיו במונטיבידיאו יהודי בלתי ידוע ברבים, ושמו מקובל כאן כ'פרופ. שושני'. יהודי זה ביקר בישראל לפני שנתיים, ואילולא גלימת המסתורין שהוא מתעטף בה בכל מקום שהותו, בודאי היה מעורר רעש בחוגים התורניים. האיש הוא בעל זכרון בלתי רגיל. מוחו הוא מעין מכונת צילום, אשר כבר בשנותיו הצעירות 'צילם' את התנ"ך כולו, שני התלמודים והספרות שמסביבם, ספרות ימי הבינים, ועוד".
מוריאל מתאר עוד כי במהלך עשרים ימי הסמינר לא עלה בידיהם של המשתתפים למצוא ולו מאמר חז"ל נידח אחד ששושני לא ידע להצביע על מראה המקום המדויק שלו, לרבות השורה בדף. "יהודי גאון זה", שעל פי המתואר הצטיין גם בחריפות ניתוחיו והגדרותיו, העביר הרצאות בתולדות ההלכה ולימד את ספר משלי. כלל משתתפי הסמינר, לרבות המרצים האחרים, "נצמדו אליו ושתו בצמא את דבריו".
עוד מוסיף מוריאל כי בליל השבת הראשונה של הסמינר הוא התעורר לאחר חצות הלילה, שמע רעש באולם וירד לראות את המתרחש. התברר לו ששושני "מסביר לתלמידי הסמינר את המעבר שבין תקופת הנביאים לתקופת הסופרים לאור המקורות", ומוריאל מציין שהשעון צלצל והורה על השעה שתיים לפנות בוקר. בשבת אחר הצהרים, בשעת המנוחה, שושני לימד "שיעורי רשות" אולם לדבריו "איש לא הלך לישון". יצוין עוד כי בסמינר זה השתתף מי שקרוי בידי מוריאל באותה עת "מר שלום רוזנברג" והוא העביר שיעורים בנושא בעיות דת ומדע.
עם הפועל המזרחי בצרפת
עדות נוספת בעלת חשיבות מרובה הקשורה לימיו של שושני בצרפת בשנות הארבעים של המאה העשרים נשתמרה בספר זיכרונותיו של הרב שמואל רנה קפל (1907–1994), "בשירות יהדות צרפת וצפון אפריקה", שיצא לאור בדפוס בתל אביב בשנת 1981. הרב קפל, יליד צרפת, שימש רב בצרפת קודם מלחמת העולם השנייה. בשנת 1943 נתמנה לרב ומדריך רוחני של הנוער היהודי באזור הכיבוש האיטלקי, ובשנת 1945 נתמנה לרבו של הנוער היהודי בצרפת. הוא היה פעיל בתנועת "הפועל המזרחי" בצרפת. בהמשך עלה ארצה ושימש שגריר ישראל במדינות אחדות.
הרב קפל מתאר תמונות אחדות מחייו של שושני בצרפת, בעיקר בשנים 1945–1947, ונודעת חשיבות מרובה לתיעוד שנרשם על ידו. מדבריו עולה כי "החבר שושני", כפי שמכנהו המחבר, היה קשור קשר הדוק למדי לתנועת "הפועל המזרחי" בצרפת, עניין שלא הוזכר עד כה בספרות על אודותיו.
המאורע הראשון מבחינה כרונולוגית שבהקשרו קפל מזכיר את שושני נוגע לפגישה הארצית הראשונה של "הפועל המזרחי" בצרפת שהתקיימה בעיר ליון ביום חמישי 30 באוגוסט 1945, בהשתתפות משה שפירא וזרח ורהפטיג. הרב קפל עצמו לא השתתף במפגש זה, אולם הוא מספר כי "היום הראשון הסתיים בהרצאה מלהיבה שנשא חברנו שושני, אשר עמד על משמעות סיסמתנו: 'תורה ועבודה'" (עמ' 142–143).
הרב קפל מוסר כי ב־7 בפברואר 1946 התקיים מפגש שהיה מורכב בעיקר מחברים של "הפועל המזרחי". שושני, "דמות ציורית ואגדתית", נשא שם הרצאה "מצוינת על אישיותו של משה" לרגל יום לידתו והסתלקותו. בנקודה זו המחבר מציין ששושני עזב בשנת 1952 את צרפת והיגר למונטווידאו, מסיבות שלא היו ידועות לו, וכי הייתה לו השפעה רבה על אינטלקטואליים יהודים, לרבות אלי ויזל. למעשה, ככל הידוע שושני נסע בשנה הנזכרת לארץ, וכאמור שב לצרפת לפרק זמן קצר ומשם היגר למונטווידאו. מכל מקום, הרב קפל מגולל מכאן והלאה במשפטים אחדים מידע בעל עניין על שושני. הוא מתאר את חזותו החיצונית הסובייקטיבית: "בצורתו החיצונית דמה לסוקראטס, או לפאן – אלם של רועי ארקדיה", ומוסיף לציין: "ידיעותיו הקיפו את כל מדעי הרוח ובקיאותו המדהימה הפליאה את כל שומעיו".
הרב קפל מגולל כי בזכות השתדלותו שלו זכה שושני בתמיכה כלכלית מטעם "הפועל המזרחי" עד לעזיבתו את צרפת. כלשונו: "היתה לי הזכות לעורר את עניינו בתנועת 'הפועל המזרחי' ולאפשר לו להתקיים בכבוד עד צאתו למונטבידיאו" (עמ' 134–135). לא מוזכר באורח מדויק במשך כמה זמן זכה לגיבוי זה. מדבריו של הרב קפל אף עולה כי שושני נהג לבקר בסניפי ערי השדה של "הפועל המזרחי" בצרפת, וביקוריו זכו להערכה מיוחדת בידי החברים שהיו באים בהמוניהם לשמוע את דבריו ולהתייעץ עמו (עמ' 156). קרוב לשער שנסיעותיו אלה של שושני היו קשורות לתמיכה שקיבל, וכן קיים מקום להניח ששהותו בקיבוצים דתיים אחדים בארץ – שבארכיונים שלהם לא נשתמרו מסמכים על תקופת הימצאותו בהם – הייתה קשורה לזיקתו ההדוקה בצרפת ל"הפועל המזרחי".
קפל אף מתאר כנס של חברי "הפועל המזרחי" בעיר ליון ב־30 באוגוסט 1946, שחל ביום שישי. החברים נשארו שם לשבת, וכמה מאות מהם השתתפו ב"עונג שבת" שבו היה שושני הראשון לשאת דברים (עמ' 146). תוכן דבריו באותו מעמד לא נמסר. ראוי להעיר עוד כי כמות התצלומים שיש בידינו של שושני־פרלמן קטנה, אולם כדאי לבדוק אם נשתמרו תמונות שלו מאירועים שבהם נטל חלק במסגרת פעילותו ב"הפועל המזרחי" בצרפת.
מורה בהפתעה
עדות חשובה עד למאוד על שושני מצויה בספרם האוטוביוגרפי של יוחנן וחוה כהן־ישר (1934–2016), "ד"ש מתהום הנשייה", שיצא לאור בירושלים בשנת תשס"ח (עמ' 58). ד"ר יוחנן כהן־ישר נודע כחוקר של כתבי פילון האלכסנדרוני. הוא פגש את שושני במהלך לימודיו בבית הספר ע"ש רמב"ם ששכן באחד מפרברי פריז, לימודים שאותם החל בספטמבר 1945.
כהן־ישר מספר בין היתר שמנהל בית הספר נהג להזמין אורחים דגולים כדי שייתנו הרצאות מיוחדות. בין המרצים האורחים שהוא מונה נכלל שושני, ולגביו הוא מציין בראש דבריו שעשה על התלמידים "רושם בלתי נשכח". כהן־ישר פותח את דבריו על שושני באמירה שאיש לא ידע מה הייתה זהותו האמיתית, וכי קראו לו "מר שושני". בנקודה זו הוא מוסר ששושני בכבודו ובעצמו אמר להם שזהו שם בדוי, ובעקבות זאת המחבר תוהה מהיכן בא, אם הייתה לו משפחה ומה הייתה שפת אמו, תוך שהוא מציין שידע שפות רבות על בוריין.
כהן־ישר מספר ששושני היה מופיע בבית הספר מבלי שהוזמן בצורה רשמית ובלי הודעה מוקדמת, ולעיתים היה נעלם. הוא לא נמנה על סגל המורים הקבוע, אולם בהימצאותו שם ביקש המנהל שילמד "שיעורים מאולתרים". המנהל הקצה לו חדר קטן בעליית הגג, וכשהיה מגיע לבית הספר היה שוהה בו. לדברי כהן־ישר שושני החזיק בחדרו ספרייה קטנה אך לא הרשה לאיש לעיין בספריו. לעיתים הופיע לבוש בצורה מהודרת ולפרקים בצורה מרושלת. מחוץ לחדרו הוא לא נראה פותח ספר או נוגע בעט או בנייר, אלא סמך על זיכרונו המופלג "וידע כל דבר בעל־פה, גם בלימודי קודש וגם במדעים כלליים. גם ספרות עתיקה וחדשה הוא הכיר היטב וציטט ללא קושי שירים מפורסמים". הוא פתר בקלות בעיות סבוכות במתמטיקה, אהב חידונים "וידע תמיד לענות על השאלות הקשות ביותר". עוד כותב כהן־ישר כי הוא התעמק בחכמת הקבלה והזכיר אמרות שנונות מן המקורות, ולעיתים המציא רעיונות חדשים מדעתו, והמנהל היה אומר לתלמידים כי לרעיונות הללו בסיס במחשבה היהודית.
כהן־ישר חותם את דבריו בכותבו כי לצד הרושם הרציני שיצר, לעיתים שושני היה מתגלה לתלמידים כבעל אופי קליל יותר, וכמי שעשה "טריקים". כך בעונת הדובדבנים, בשבתות ובחג השבועות, הוא התיישב עמהם בסעודה וירה על התלמידים חרצני פירות מלחץ אצבעותיו הקמוצות, וזאת בשעה שהם היו באמצע ברכת המזון.
יצוין עוד ששלמה מלכה מזכיר בספרו את עדותו של אלי ויזל שפגש מלומד שלמד בבית הספר הנזכר (את שמו הוא אינו נוקב), וגולל בפניו את חוויותיו עם שושני שמהן ויזל מוסר נקודה אחת בלבד (עמ' 67). כן ראיין מלכה את מריאן פיקאר שזכרה את שושני מבית ספר זה ומסרה לגביו מידע חלקי ביותר (עמ' 92–93).
העדויות שהובאו במאמר הנוכחי על שושני־פרלמן נכתבו בידי אנשים שכל אחד מהם זכה להישגים בתחומו. חרף אופיין הספורדי, הן מוסיפות נקודות משמעותיות על הידוע לנו על אודותיו. הן משמרות ונוצרות את דמותו כמי שהותיר בזמן אמת רושם עז ובלתי נשכח על מי שבאו במחיצתו והכירוהו באותה עת, ומוסרות פרטים בעלי עניין שהיו כרוכים באישיותו. בעדויות הללו אנו שומעים במידה מרובה על כישרונותיו האינטלקטואליים יוצאי הדופן, וגם מעט על הצד הפחות רציני באישיותו.
