על הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" אומר הלל הזקן: "בשעת המְכַנְסים – פַּזֵר, ובשעת הַמְפַזְרים – כַּנֵס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על ישראל… הווי מפזר בה… ובשעה שאתה רואה דור שאין התורה חביבה עליו הווי מכנס בה. שנאמר: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'" (ברכות סג, א). "כנס" – על פי רש"י: "אל תטיל דברי תורה לביזיון". דומה שהלל ורש"י כיוונו לדורנו ממש: מחד גיסא ניכרת התעניינות "חילונית" גוברת במסורת ובשיבה למקורותינו. מאידך גיסא מתעוררת רתיעה והתנגדות מכל מה שנתפס כניסיון לכפות אורח חיים דתי על ציבור "חילוני". שני אלה קשורים זה לזה – הרצון לעסוק בתורה בציבור ה"חילוני" עלול להיבלם אם תתגבש תובנה ציבורית שהדתיים מבקשים להכתיב ל"חילונים" אורח חיים הלכתי.
סערה דומה פרצה לפני כשלושים שנה, כאשר בקולנוע "היכל" בפתח תקווה החלו להקרין סרטים בלילי שבתות. הציבור הדתי־לאומי נקרא על ידי הרב סלומון, רב העיר, ורבנים נוספים, להפגין נגד פריצת גדרות השבת. מולם הוביל ראש העיר דב תבורי מהלך הפוך. התוצאה המצערת הייתה, כצפוי, שקולנוע "היכל", למרות ההפגנות של הדתיים, הפך מאולם עלוב למרכז הקרנת סרטים מפואר, שבו המשיכו להקרין גם בשבתות.
דוגמה נוספת הובאה בשמו של הרב שלמה דיכובסקי, מבכירי הדיינים: לפני שנים היה בצפון תל אביב גן חיות שהיה פתוח בשבת. הכול ידעו שבחצר קרובה יושב בשבת נוכרי ומוכר כרטיסים למי שלא הספיק לקנות בערב שבת, עד שהחרדים נכנסו למועצת העיר והודיעו ש"על שבת קודש לא מתפשרים". ראש העיר נכנע וגן החיות נפתח בשבת, חינם. עד מהרה צפון תל אביב, שהיה עד אז אזור שקט בשבת, הפך למרכז חילול שבת שאין דומה לו: משאיות עמוסות מטיילים הגיעו אליו מכל קצות הארץ.
המסקנה משני אירועים מצערים אלה היא שהאלטרנטיבה האמיתית שניצבת לפנינו בעת הזאת אינה בין "שמירת שבת" לבין "חילול שבת", אלא בין חילול מועט של השבת, בהסכמה, לבין חילול גדול הרבה יותר. ומקרה השבת הוא מקרה בוחן לתחומי מחלוקת נוספים, מגיור ועד אישות. לאחר סערות נוספות, ב־1987, הקים הקיבוץ הדתי צוות, בו היינו חברים, בניסיון לגבש הסכמה לאומית. נפגשנו עם עשרות רבנים ופוסקים, אנשי ציבור, משפט ואקדמיה בכירים, ואכן ניסחנו הצעת טיוטה ל"אמנה יהודית" בשנת תש"ן, 1990.
להתכנס לרכיבים חיוניים
הנחת היסוד שלנו הייתה שבימינו אין קיום המצוות "חביב על כלל ישראל", ולכן ראוי "להתכנס" לרכיבים חיוניים ומחויבי המציאות לקיומה של מדינה יהודית, ולשמירה על צביונה היהודי בפרהסיה ככל האפשר. עמדה זו מיוסדת על ארבע רגליים. א. אין כל סיכוי במדינה דמוקרטית לכפות על המוני העם אורח חיים התואם את ההלכה. ב. הניסיון לאלץ יהודים לנהוג על פי ההלכה ישיג את ההיפך, ויביא לדחייה ולריחוק. ג. אין רוח ההלכה סובלת מצב שבו התורה כמכלול תקוים מתוך כפייה ואילוץ. ד. הציבור ה"חילוני" ברובו רוצה ומקיים זיקה למסורת אבל לא בכפייה. לכן, אם ייעשה ניסיון רציני להגיע להסכמה רחבה, יש להעריך שאפשר יהיה להשיג את התוצאות הטובות ביותר, יחסית, למען ערכי הקודש של עם ישראל.
"האמנה היהודית" שניסחנו מטעם הקיבוץ הדתי הייתה הראשונה בסדרת אמנות שהוצעו מאז, ומוכרת יותר מכולן "אמנת מדן־גביזון", הבנויה על אותם עקרונות. דוגמה לאפשרות של הסכמה רחבה כזאת הייתה כאשר לאחר שנים רבות של יחס שלילי ומתנכר מהשמאל אל הימין ואל הציבור הדתי־לאומי בשאלת העצרת השנתית לזכר יצחק רבין, ומתוך פעילות מוקדמת של תנועת בני עקיבא, התאספו יחד ראשי בני עקיבא והנוער העובד, ויחד, בהסכמה גמורה ביניהם, קבעו לפני שנתיים את אופי העצרת ואת סדריה. ללמדנו שאם תושג הסכמה בין מחנות חולקים אפשר להגיע רחוק.
הזמן פועל לרעתנו
כעת, כמה שאלות עומדות לפתחנו:
א. הוויתורים שהציבור הדתי נדרש להם הינם משמעותיים, ומה "נרוויח" מאותה אמנה? – המציאות שבה אנו נתונים משתנה בקצב מהיר. בעת האחרונה נפתחו בשבתות קניונים ומרכולים, היקף הנישואין שלא בחופה וקידושין כהלכה מתרחב, בעוד אנחנו מנהלים קרבות מאסף נקודתיים, ומפסידים. לכן, הצבת קו מוסכם לאומי בתחומי הדת עדיפה על שיטת הסלמי הנוהגת עתה, שבה אנו מנהלים קרבות פוליטיים על כל נקודה בנפרד, ומפסידים. הסטטוס קוו מימי הקמת המדינה מיצה את עצמו ואינו עומד עוד בלחצים הכבירים שממוטטים אותו. אדרבה, הסרת "האיום בהדתה" תאפשר תהליך חברתי וחינוכי שירומם את ערכי התורה בקרב העם ויפתח פתח רחב לפעילות חינוכית־יהודית שתעמיק את הזיקה של העם היושב בציון לתורת ישראל ולמורשתו היהודית.
ב. מדוע דווקא עכשיו? – אנו סבורים שהזמן פועל לרעתנו, וככל שנקדים לגבש אמנה יהודית מוסכמת, שתוכר על־ידי המדינה, כן ייטב. הכרסום בערכי השבת והמשפחה בישראל ועוד מחייב אותנו לפעול בהקדם כדי לבלום את הסחף.
ג. מי מתאים להוביל מהלך ממלכתי זה? – סופו של המהלך חייב להיות עיגון האמנה היהודית בחוק־יסוד הכנסת, ויכולה אמנת מדן־גביזון, לאחר דיון מחודש בה, לשמש לה בסיס. בפגישותינו עם הרבנים הבנו מהם שמתוקף מעמדם כרבנים הם רואים עצמם כמנועים מהובלת "ויתורים" בתחום הדתי. עם זאת, רבנים בכירים הבהירו כי עלינו, אנשי הציבור הדתי, ליזום ולהוביל את המהלך, ובתנאים מסוימים הם לא ימחו נגדו מתוך הבנה שהוא חיוני ונכון. גם פוליטיקאים אינם חופשיים לפעול בנושא, בגלל לחצים שמופעלים עליהם מכיוונים שונים. המסקנה היא שעלינו להגיש לרבנים וגם לפוליטיקאים עוגה אפויה ומוכנה לאכילה, בדרך של הסדרים מוסכמים על חלקים גדולים בציבור. כל שהם יידרשו הוא לאשר את ה"עסקה", אלה בשתיקה ואלה בהצבעה בכנסת.
ד. מועצה ציבורית – הצענו בשעתו להקים "מועצה ציבורית רחבה אשר מתפקידה לשקוד על טיפוח האופי היהודי של מדינת ישראל ושל החברה היהודית בה". חיוני להקדים ולהקים מועצה זו, שבראשה אישיות ציבורית מוסכמת, ולהעניק לה מעמד וסמכויות ערכיות וציבוריות. תפקידה הראשון של המועצה יהיה לגבש טיוטת אמנה יהודית.
ה. האמנה נחוצה בשביל האומה הישראלית כולה. הסכמים כאלה חשובים אמנם בשביל השבת, המשפחה, הגיור ועוד כשלעצמם, אבל לאמנה יהודית רחבה, אם נצליח להשיגה, צפויה השפעה רחבה בהרבה, והיא תהיה הישג כביר ורב ערך לעם ישראל כולו, על כל פלגיו. לדעתנו, הסולידריות הפנים־ישראלית כיום היא גדולה, אבל כלפי חוץ נראים בעיקר השסעים. לכן, להסכמה לאומית כזאת תהיה השפעה מרחיקת לכת לטובה על כלל האומה, בהעצמה של הכוחות המחברים והמשותפים שבה, והמה רבים. בכך נביא בשורה גדולה לישראל ולתפוצות גם יחד.
האם יימצאו בנו הכוחות להרים את הדגל?
פרופ' אמנון שפירא, מלמד באוניברסיטת אריאל; ד"ר יוחנן בן יעקב, כיהן כיו"ר מועצת תנועות הנוער וכיועץ שר החינוך וממונה על החינוך היהודי בברית המועצות
