בסוף חייו יזם הרב מנחם פרומן פרויקט תיאטרוני בשם התיאוטרון, מסגרת שבה דתיים וחילונים מכל קצות המפה התרבותית הישראלית ייצרו יחד שפה בימתית רוחנית. הוא ארגן בתקוע מפגש בין אנשי תיאטרון מתל אביב (ביניהם הבמאי והשחקן עודד קוטלר, המחזאי תמיר גרינברג והבמאי רוני ניניו) לבין יוצרי תיאטרון דתיים שהציגו חלקים מהמחזה "חברון" מאת תמיר גרינברג. המחזה של גרינברג מציג את המתח בין תושבי חברון הערבים לבין תושביה היהודים מתוך מבט מיואש, אך בגרסה שהוצגה במפגש (בעיבודו של הרב פרומן) נוספו קטעים מהזוהר המציגים במבט מואר יותר את חברון, כבסיס לתיקון ולא לקלקול.
נתנאלה תירוש, ששיחקה בעיבודו של הרב פרומן למחזה שהוצג במפגש, ממשיכה בהגשמת חלומו של הרב פרומן, ומנהלת כיום את פרויקט התיאוטרון הפועל בשיתוף פעולה עם תיאטרון החאן. מטרת הפרויקט היא ליצור תיאטרון מחשבתי, מטאפיזי, שנוצר ומבוצע על ידי אמנים דתיים וחילונים יחד. התפיסה של התיאוטרון הפוכה מזו של מסגרות התיאטרון הדתי הקיימות בישראל, כדוגמת תיאטרון אספקלריא, או החוג לתיאטרון במכללת אמונה, הפונות לקהל דתי ושומרות על נורמות הלכתיות של הפרדה מגדרית על הבמה, ולפעמים גם בקהל.
המחזה עוסק בתמות שאינן יהודיות במובהק. ההצגה מתחילה בכישלון משפיל של להקת האמנים כאשר אף אדם לא מגיע לצפות בהופעה שלהם, ונגמרת בהופעה של אותה הלהקה בקוטב הצפוני, ללא קהל, תוך שהם מציגים באפיסת כוחות ונראה שהם קרובים לקץ חייהם. הנושאים של כישלון, מוות, הזִקנה וחוסר הקשר של האמן עם העולם הם תמות אוניברסליות למהדרין מן המהדרין.
כאמור, בכתיבת המחזה שיתפה נתנאלה תירוש פעולה עם המחזאי נדב סדקה, שהיה שותף לכתיבת המחזה המצליח "קונצרטה לשמונה" (שהוצג בתיאטרון הבימה). ביצירת ההצגה השתתפו עוד יוצרים מנוסים כמו המוזיקאי נדב ויקינסקי, הבמאית קרן חובב והדרמטורגית שלומית כהן־סקאלי. צוות היוצרים נפגש לסיעור מוחות, שבו הועלו רעיונות לנושא שבוער בהם ויכול להוות בסיס להצגה. באופן אירוני, קבוצת היוצרים הצעירה בחרה לעסוק דווקא בנושאים כמו הזִקנה והמוות. הנושאים הטעונים הללו, המשותפים לכלל האנושות, דתיים וחילוניים כאחד, היוו בסיס ליצירה החדשה של קבוצת התיאוטרון. הרב יוסי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן, ליווה את הקבוצה מבחינה רעיונית, בלימוד מקורות מקהלת, מהזוהר ומכתבי רבי נחמן מברסלב הקשורים לזקנה ולמוות.
קשר חזק מכל קונפליקט
קבוצת האמנים המופיעה ב"מחר נצחק" מחליטה, בעקבות בגידת הקהל, לצאת ולבצע את המופע המוזיקלי שלהם, ברחבי העולם ולבסוף להופיע בקוטב הצפוני. כלומר, הם מתכננים ליצור אירוע מיוחד במינו, שאף עשוי להתרחש ללא קהל בעקבות מיקומו הגיאוגרפי הרחוק ממקום מושב של בני אדם.
הקבוצה מורכבת מדמויות ייחודיות שכל אחת מהן מייצגת אמנות אחרת. שתי נשים – ליליה (נתנאלה תירוש) זמרת האופרה, דיווה שנמצאת בעימות תמידי מול מרתה הרקדנית (יאנה שלי); ושלושה גברים – רובין המוזיקאי (סער שני), קיטון השחקן הקומי (ישראל פניאל), והמפיק של הלהקה, פיטנגו (ניר מנקי), שמנסה לארגן את קבוצת האמנים האנוכיים, הדואגים באופן נלעג ופתטי לכבודם האבוד. במהלך המסע אל הקוטב הצפוני חמש הדמויות עוברות הרפתקאות סוערות. פסנתר הכנף שהם נושאים עימם עבור המסע מתפרק בהדרגה, כדימוי להתפוררות של גוף האדם במסע החיים אל המוות.
שתי תמונות בימתיות בהצגה נגעו בי בצורה עמוקה במיוחד. התמונות הללו חושפות את העובדה שמתחת למעטה החיצוני, האנוכי למראה, של האמן, מסתתר לב רגיש שאותו הוא חושש לגלות לעולם פן יפגעו בו. בסצנה אחת ליליה, זמרת האופרה, מתאפרת מול המראה שמחזיק עבורה המפיק, פיטנגו, הדואג לכל צורכיהם של השחקנים. ברגע זה מתגלה שמתחת ליחס המתנשא של ליליה כלפי פיטנגו, קיים רובד של צורך באהבתו ובהערצתו הבלתי מסויגת של המפיק. כשהיא שואלת אותו מה צבע עיניה והוא טועה בתשובה, מתברר שהיא זקוקה ליחס אוהב ממנו הרבה יותר מאשר שהוא נזקק לאהבתה.
סצנה נוספת ריגשה אותי מאוד, ובה גם כן מופיעה ליליה. בכל המחזה היחס של ליליה למרתה הוא עוין. הן כמעט אינן מדברות באופן ישיר זו עם זו, אלא רק בתיווכו של המפיק. אולם ברגע שנראה שהקבוצה עתידה להתפרק, מרתה שואלת את ליליה: "לאן תלכי?"; ולמרבה ההפתעה, ליליה עונה: "איתך". תגובתה של מרתה היא לא פחות מפתיעה: "ידעתי". גם כאן נחשפות נאמנות וחברות מפתיעה בין שתי אמניות יריבות, שמתברר שהקשר ביניהן חזק מכל קונפליקט ומאבק על כבוד ותשומת לב.
התנועה לקראת המוות מובילה להזדככות, לרגעים שבהם הדימוי של האדם על עצמו – קריירה, כבוד, שם, מתקלפים ממנו ומה שנותר הוא רק המהות הרוחנית.
מקורות יהודיים שברקע
סצנת המפנה של המחזה היא הסצנה שבה מרתה הרקדנית נעלמת, ומגלים שהיא כלואה בתוך הפסנתר. בסצנה זו, ספק הזיה ספק חלום, העלילה הופכת מסיפור ריאליסטי לעלילה שאינה כבולה לחוקי ההיגיון.
המונולוג של מרתה, שאותו היא נושאת כאשר היא כלואה בפסנתר ועומדת בפני המוות, מקביל לקריאת שמע שעל המיטה. לדוגמה, מרתה קוראת מתוך הפסנתר: "זה חלומות רעים, זה הרהורים רעים", בדומה לנאמר בקריאת שמע שעל המיטה: "ואל יבהלונו חלומות רעים והרהורים רעים".
בתהליך היצירה, קבוצת התיאוטרון נחשפה למקור מהזוהר לפרשת ויחי המציג את התהליך המקדים את היפרדותה של הנשמה מהגוף. במקור זה נכתב ששלושים יום לפני יום מותו של האדם מכריזים על מותו בכל העולם, ואפילו ציפורי השמים מכריזות עליו. בהשראת מקור זה, מופיעות מספר פעמים במחזה ציפורים, המקשרות בין הסצנה לנושא המוות. לדוגמה, קול הציפורים המגיע לאוזני מרתה שעה שהיא קבורה בתוך הפסנתר. בנוסף, באותו קטע מהזוהר לפרשת ויחי, נכתב על כך שלפני מותו של האדם הצל שלו נעלם, והאדם רואה את דמות אביו בחלומו. מוטיבים אלה מופיעים במסעם המאתגר של קבוצת האמנים, ונותנים משמעות אוניברסלית עמוקה למסעם, המהווה דימוי למסע הנשמה אל עבר היפרדותה מן הגוף.
עתיד ללא קהל
בתוך המחזה אנו עדים לשלוש הופעות של הקבוצה, כאשר השינויים בין הופעה להופעה קשורים גם כן להתרוקנות והידלדלות. המופע הראשון שמעלים השחקנים רווי גימיקים, קסמים, בועות סבון, שירים וציפורים. במופע השני נשארים רק מעט מן האלמנטים הללו, ואחד השחקנים שוכח את הטקסט ולא מסוגל לסיים את ההופעה. המופע השלישי מתקיים כאשר האמנים, המותשים מהמסע, מגיעים לקוטב הצפוני. ליליה מבקשת להופיע בפעם האחרונה, על אף שמופע זה מתקיים ללא קהל צופים. אירוע זה מסמל מעין עמידה זכה אל מול הא־ל, אל מול הקיום הרוחני, המופשט.
המחזה אפוא מתחיל ונגמר בקבוצה שמשחקת אל מול כיסאות ריקים. הקהל כבר לא מגיע לתיאטרון, מציאות שאנשי התיאטרון מכירים כבר זמן רב. אל מול הקולנוע, הטלוויזיה בעלת מאות הערוצים ומספר אינסופי של סרטים וסרטונים הנמצאים במכשיר המונח על כף היד, איך יכול התיאטרון לשרוד?
אולם לדעתי, דווקא מתוך המקום של חוסר בצופים צריך למצוא את הכיוון לעתיד של התיאטרון. כל המהפכות של התיאטרון התהוו מתוך ויתור על אחד מן האלמנטים המרכזיים שבו. ביטול תפאורה, ביטול תלבושות וביטול תפקיד המחזאי. המהפכה החדשה העומדת בפנינו היא ביטול הקהל. אני סבור שעתיד התיאטרון הוא קבוצה יוצרת, ללא צופים מהצד. בין החוויה המדהימה של החזרות לבין החוויה, לעיתים המאכזבת, של ההופעה, קיים פער. צריך למצוא פתרון של תיאטרון שאינו תלוי בקהל, שבו יוצרים יפעילו קבוצה קטנה ויאפשרו להם לחוות את תהליך היצירה, חווית הקושי והתפתחות מגרעין הרעיון הראשוני עד התוצר המלא.
לכן, אם הייתי יכול לתת עצה לקבוצת התיאוטרון, הייתי מציע להם שהאינטראקציה הכפולה בין דתיים ללא דתיים ובין לימוד תורה ליצירה, תתרחש בקהל, אשר יחווה לא רק את התוצאה הסופית אלא את כל התהליך, אשר נראה בעיניי כעיקר. אני בטוח שאפשר ליצור סוג של הופעה, סדנה אינטראקטיבית, המשלבת לימוד ויצירה, אל מול קהל הטרוגני שייקח חלק בחווית היצירה.
בינתיים, לקהל הצופים שמגיע לצפות ב"מחר נצחק" שמור תפקיד אקטיבי ביותר של פיענוח זרמי העומק והמקורות שעליהם נשענת ההצגה. נראה שחזונו של הרב פרומן על יצירה תיאטרונית הנשענת על מקורות יהודיים אך מציגה תמונת עולם אוניברסלית מתחילה להתממש.
'מחר נצחק' תיאטרון החאן, 27.6
פרופ' יהודה מורלי לימד בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית, ושימש ראש החוג במשך מספר שנים
