החסידות הפמיניסטית בת הזמן הזה

הגעתי אל ימימה אביטל בתחילת שנות התשעים, לאחר ניסיונות כושלים לרפא את בני מאסטמה קשה. שמה של ימימה כבעלת יכולות ריפוי התפשט בחברה התל־אביבית שבה חייתי. במפגש הראשון, ימימה סירבה לטפל באסטמה של בני אך הזמינה אותי לבוא ללמוד אצלה את משנתה, בטענה שהלימוד שלי ישפר את מצבו הבריאותי. וכך היה. מאז החלה התקשרות אינטנסיבית וארוכת שנים עם לימודי החשיבה ההכרתית. המפגש עם הלימוד, שעסק בנפש וברוח, יצר אצלי שיח אינטלקטואלי פורה.

רעיונותיה של ימימה מתמקדים בתחום המשותף לפסיכולוגיה ולדת: הנפש האנושית. מעיון בטקסטים שלה עולה כי מטרת תורתה היא לסייע לאדם בגילוי העצמי, להיות קשוב לפנימיות שלו ובכך להשפיע על פעילות הגומלין שלו עם השני. לתפיסתה, טבעו של האדם הוא ביסודו טוּב ואור, אך אנשים עיוורים לכך כי הם מטושטשים על ידי ביקורת עצמית, ספקות, פגיעות, כעס, פחד ותגובות רגשיות נוספות, הנקראות בלימוד "עומס". מטרת הלימוד היא לזהות את העומס ואת ההתרחקות הנובעת ממנו, וללמוד להיפרד ממנו מתוך ראיית הטוב.

עם השנים, וכחלק מהשיח האקדמי והציבורי, הבחנתי שקיים דמיון משמעותי בין החומרים של ימימה לחסידות הבעש"ט. לרגל עשרים שנים לפטירתה החלטתי לסכם דמיון זה בשבע נקודות, שאותן אפרוש להלן.

 

מפגש דרך העצב

הנקודה הראשונה המפגישה בין תורת ימימה לחסידות הבעש"ט נוגעת ביסוד "עבודת ה' בגשמיות". הבעש"ט הרחיב את עבודת ה' מעבר לד' אמותיה של הלכה אל תוך עולם העשייה. הניצוץ האלוהי לשיטתו טמון בכל דבר בעולם. כל עצם, אירוע ומקרה, כולל הפעולות הארציות והיומיומיות כמו אכילה, שתייה ומלאכה, הם הזדמנות למפגש עם האלוהי. לפיכך, כל פעולה של האדם, גם הגשמית ביותר, נכללת בעבודת ה', בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).

בתורת ההכרה של ימימה ניצבת התפיסה שלפיה אם כל דבר בעולם הזה נושא ניצוץ אלוהי אזי גם הנפש האנושית נושאת ניצוצות אלוהיים שממתינים לגאולתם. גם מערכות היחסים בין אנשים לעצמם ובינם לבין זולתם הן בגדר מצווה של ממש, ולכן כשאדם מקיים את עבודתו הפנימית זוהי עבודת ה'.

כך ניתן לראות באחד המסרים של ימימה לחודש כסלו:

לעתים, בתקופה שנראה שהלומדת נוגעת באור, מופיע יום שיש בו עצב. לא תחפש סיבת העצב, אלא תראה כי נפלה בידה הזכות לפגוש עצב שחיכה שתהיה מסוגלת להכיל. הרוח מחוברת לנשמה שליד כס הכבוד, ואז מרגישים בהתרוממות שמביאה אור שעולה מבפנים.

מחלק זה אנו עדים לתפיסה שהמפגש עם חלקי הנפש הקשים והכואבים כמו עצבות, והיכולת להתמיר אותם לעבודה רוחנית, הם עבודת ה' ממש. התיקון הפרטי והאישי נוגע במצב השכינה (עד כיסא הכבוד) ומאיר את האדם.

העבודה בגשמיות מובילה אותנו אל הנקודה השנייה, והיא הגאולה האישית. עבודת ה' בגשמיות חידשה תפיסה שלפיה כל מחשבה ומעשה מקדמים את העולם לגאולתו. על פי פרשנים שונים, הגאולה המופיעה באגרת הבעש"ט נתפסת כתהליך יומיומי של תיקון היחיד, ותיקון היחיד הוא חלק ממהלך הגאולה הלאומית וההיסטורית.

הגאולה אצל ימימה עוברת ותלויה בתהליך תיקון הנפש. ככל שאדם מתנקה מהעומסים המכבידים עליו תהיה לו התקשרות טבעית עם החלק הנשמתי שבו, עם האלוהות. המטרה היא ליצור אדוות של אור שיעלו את כל העם למעלה רוחנית גבוהה יותר.

היו מקומות שבהם דיברה ימימה במפורש על הגאולה הכללית ההולכת ונרקמת בזמנים אלה בזכות התיקונים האישיים, התפילה האישית ושלום הבית האישי של כל לומד ולומדת. כדבריה: "האור הסגולי שיורד כל ערב שבת למרכז ירושלים. עדיין אין לנו את ההיכל… אם כל העם היה מתייחד, הוא היה בגאולתו ולא בירידתו". ישנו קשר ישיר בין מעשי הפרט ותודעתו להשפעתו על הכלל.

 

הצדיק והקהילה

הנקודה השלישית היא דמותו של הצדיק. בחסידות, הצדיק הוא בעל אישיות ייחודית. יש לו תכונות נעלות מבחינה מוסרית, רוחנית ומיסטית. הצדיק הוא מנהיג ומתווך בין החסידים לבין אלוהים. יש לו יכולת למשוך מהעולמות העליונים ידע, חזון, שפע וברכה, ובד בבד להעלות ולרומם את חסידיו אל העולמות העליונים של התפילה והדבקות. לצדיק נוצר קשר אישי, קרוב ואמפתי עם קהילתו, והוא מנחה את חסידיו בכל המישורים.

המודל הזה תואם גם את דמותה של ימימה, שהיוותה צינור מחבר בין עליונים ותחתונים, הן בחומר הלימוד הרוחני שהעבירה לתלמידיה והן בהיותה מקור לכוחות וברכה גשמית בענייני רפואה, פרנסה, פריון, זוגיות ועוד. ימימה הייתה קרובה ומעורבת בחיי תלמידיה דרך שיחות טלפון ומפגשים אישיים, בחום ובדאגה אנושית. אך חשוב לציין שהיא הקפידה שלא תיווצר תלות רגשית: "אין תלות במעביר [השיעור], אין תלות איתי". היא ביקשה מתלמידיה לגלות בתוך עצמם ומתוך הבנתם ומחשבתם את הנכון להם.

בתקופה שבה פעלה בתל אביב ובהרצליה, מעוזי החילוניות, הדמות הנשית הפתוחה והלא דוגמטית של ימימה לא נתפסה אצל חלק מתלמידיה כצדיק הקלאסי, אלא כסוג של מאמנת ומכוונת רוחנית. בכך היא אפשרה קשר והזדהות עם היהדות והשורשים באופן לא כפייתי.

הנקודה הרביעית היא כוחה של הקהילה. חוג החסידים של הבעש"ט היה שונה מהחצר החסידית המוכרת לנו כיום, כפי שהתגבשה באמצע המאה ה־18. קשרי הבעש"ט עם חסידיו היו בעלי אופי לא־פורמלי, ללא הנהגות ממוסדות, אלא יחסים עם היבט ספונטני ודינמי. דמותו, כוחותיו, חוויותיו ודרכו בעבודת ה' הם שעמדו במרכז השיח ואיחדו את חסידיו.

גם אצל ימימה לא קיימים מאפיינים של חצר קלאסית. קהל התלמידים של ימימה היה מורכב מאוכלוסיות שונות שהגיעו ממקומות רבים. לא צריך היה ייחוס או ידע מסוים כדי לבוא. כל אחד יכול היה להגיע, ללמוד ולהתקרב. כל אחד ואחת שווי ערך בתיקון שלהם, יכולים לקחת את החומר ולגדול איתו.

 

המתקת הרע

הנקודה החמישית עוסקת בתפקידו של הרע. תפיסת הבעש"ט הייתה שגם הרע שנגלה לנו בעולם מקורו באלוהות, ועל כן יש להפוך גם את הרע למושא לעבודת הנפש. הגוף בתפיסתו של הבעש"ט פסק להיות משכן התאוות המרחיקות את האדם מעבודת ה'. אין צורך לדכא או לשלול את החומר, אלא יש לקדשו ולהעלותו. יש לעבוד את ה' בשני היצרים, כי השכינה כוללת את שניהם.

הגדרת הרע אצל ימימה היא בעצם ההיפך מטוב: "מהות הלימוד היא להפוֹך את ההפוּך – לטוב". נדיר למצוא שימוש במילה "רע" בחומרים שלה. במקום זאת ישנו שימוש במילים: עומס, עיכוב, מיותר. לרע אין מעמד עצמאי משל עצמו, אלא הוא חלק פנימי בנפש האדם שבא לעורר אותו לתפקידו, ובכך הוא מתעלה ומצטרף אל מרכבת התיקון. תפיסה זו יוצרת את המפגש עם הרע כאופציה לגילוי, להרחבה ולהתפתחות. ויותר מזה: ככל שיש לאדם פחות כלים לפגוש את הרע הפנימי ולהתמודד איתו, כך הרע מאיים על האדם. עם רכישת הכלים הרע מקבל את מקומו, והיחסים איתו משתנים מהתנגדות להשלמה וקבלה.

רעיון היפוך הרע והאלמנטים הנמוכים בנפש לטוב בא לידי יישום במבנה הבעש"טי "הכנעה, הבדלה והמתקה", וסימנם: חשמ"ל. הכנעה היא ההכרה שגם ברגש ובמחשבה הקשים שמגיעים אלינו יש ניצוץ אלוהי, ולכן אנו מרכינים ראש בפניהם, בבחינת הכנעה. זהו "חש", מלשון שתיקה ואיפוק אל מול מה שעולה בנו. לאחריה מגיעה ההבדלה, זוהי ההפרדה וההבחנה בין הניצוץ הטוב לקליפתו הרעה. זהו "מל", מלשון מילה וכריתה בין טוב לרע. השלב הזה מוביל להמתקה, הצמיחה מתוך השבר, שגם היא "מל" – הפעם מלשון מלל, שבא לידי ביטוי בתפילה ובדיבור נכון ומחודש שמביא את האדם למרחב תודעתי גבוה יותר.

מהלך דומה לשלבים אלו לתיקון הנפש ניתן למצוא גם בתורת ההכרה של ימימה, על ידי הכלים זיהוי ועיצור, הפרדה ותיחום, ודיוק. כשאדם מזהה את הרגש הקשה (העומס) העולה בו, הוא נעצר ומתבונן בו ללא מאבק, בבחינת הכנעה. על ידי התיחום וההפרדה המבדילים את העומס משאר מרכיבי הנפש הטובים מתאפשר לאדם לשוב אל כוחותיו שנעלמו לו תחת סערת העומס, ולתת להם ביטוי. כתוצאה מכך הוא מגיע להטבה האישית הממתיקה, הנקראת בלימוד דיוק.

 

יחס אוהד לנשים ומילים

נקודת הדמיון השישית בין תורת הבעש"ט לימימה נוגעת ביחסיהם לנשים. בתורתו של הבעש"ט יש הערכה וכבוד, חום ואמפתיה, לנשים, ונראה שאף ייחס להן כוחות רוחניים. בספר "שבחי הבעש"ט" ניתן ללמוד על גישתו לאישה כצדקת וענווה ובעלת פוטנציאל להתפתחות רוחנית. באשתו ראה הבעש"ט שותפה לחיים במלוא המובן, כולל שיתופה בסודו הרוחני הכמוס מן העולם. גם יחסו לבתו אדל היה קרוב וחם, והיא זו שנלוותה אליו במסעו לארץ ישראל, לא חסידיו. בזהירות המתבקשת ניתן לומר כי הבעש"ט מכיר במקום הרוחני של הנשים ובתפקידן כחלק מעולם התיקון, לא פחות מזה של הגברים.

גם לימוד ימימה מייחס לנשים כוח גדול בתיקון מערכות יחסים בכלל ובבית בפרט, בשל יכולות ואיכויות מובהקות, כגון חום הלב ובינה. "האישה נושאת בליבה ובמחשבתה יכולת להבין לב אחר", (ימימה). בזמן שעולם הייעוץ מבחוץ נפוץ, ימימה קולטת שלאישה יש כבר את הידע האינטואיטיבי המובנה בתוכה, מעצם היותה אישה. "אם האימא נעה יחד איתו [עם התינוק], אז הוא מרגיש. ברגע שהיא שקטה וליבה מפיץ חום, תֵיענה לו דרך מה שהאימהוּת נושאת, אז הילד נרגע". עצם האימהוּת נושאת בתוכה את מה שהילדים צריכים.

גם בחייה של ימימה וגם כיום, רוב הלומדים והמדריכים הם נשים, ועל כן רוב החומר ניתן בלשון נקבה ועם תוכן נשי. מבחינה זו ניתן לכנותה כחסידות פמיניסטית בת זמננו.

חשיבות נוספת ניתנה בחסידות הבעש"ט למילים ולאותיות. יחס זה מסתמך על הפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט, פט), ופירושו שהעולם ממשיך להתקיים באמצעות מאמרות אלוהיים שמתחדשים מדי יום ביומו. הבעש"ט מחדש שכל דבר עשוי מאותיות ועל כן הדיבור, שבנוי מאותיות, יוצר מציאות. השפה היא הכול. הבעש"ט אף פעל באמצעות קמעות שנשאו שמות קדושים לרפואה, לפקידת עקרות ולבעיות נפשיות. המילים בפני עצמן מקפלות בתוכן יכולת להשפיע ולשנות את המציאות.

זו נקודת הדמיון השביעית לתורתה של ימימה. כוח המילים והכתיבה אצל ימימה הוא עניין מרכזי בלימוד. ימימה הקפידה שחומר הלימוד יועבר על ידי הכתבה לתלמידים, לא בצילום או בהקלטה. "הלימוד נעשה דרך הקשר עם המילה כבר בעת ההכתבה… העבודה בנויה על קשר של נועם עם החלק הניתן, עם המשמעות של המילים והמשפטים, כאשר עצם הכתיבה יוצרת את הקשר, בונה התקרבות עם הפנימיות" (ימימה). ההתפתחות וההתקרבות הנפשית נעשית על ידי הגדרות פנימיות, המורכבות ממילים. לכן המילים עצמן הן אבני הדרך לשינוי.

נוסף לכך, הלומד מתבקש לכתוב את ההבנות האישיות שמתעוררות בו מתוך הלימוד, כשיעורי בית הנקראים "מלאכות". בהנחייתה למדריכים, ימימה אומרת שאם לא נרשמו מלאכות והבנות אישיות, אין טעם להמשיך להוסיף חומרים חדשים ללומדים. "הרישום מאפשר הבנה הולכת וגדלה. אם הרישום הוא תקין תבוא תשובה לשאלה זו או אחרת, גם דרך הזמן. כאשר ההבנות נראות כאילו נשכחות, אם הן רשומות באופן תקין – הן לא נשכחות". ללא הכתיבה קשה להתפתח, להבין ולהתקדם בחומר. ההבנות נגוזות. לכן המילים ורישומן מהותיים כל כך לתהליך הלימוד.

 

* * *

סיכומם של דברים: נקודות הדמיון שהעלינו בין תורת ימימה לחסידות הבעש"ט מלמדות על קרבה רעיונית גדולה בין השתיים, אם כי היישום המעשי של שתי התורות שונה. נראה לפיכך שניתן להכתיר את תורתה של ימימה במעמד של "חסידות" בת זמננו. 

 

עידית שלו היא פסיכותרפיסטית, תלמידתה הישירה של ימימה ומורה בכירה ללימודי החשיבה ההכרתית. המאמר מבוסס על עבודת דוקטורט שכתבה בנושא תורת ההכרה של ימימה וחסידות הבעש"ט