"כמה סוכר", שואל שלמה בר כשהוא רוכן מעל הגז שבמטבח ועמל בדקדקנות על הכנת קנקן התה שילווה את השעות הקרובות שלנו בשיחה בסלון הבית שלו. דירת שני חדרים, בין תל אביב ליפו, מרוהטת בעיקר בספרי קודש וכלי נגינה. עד שמי הקומקום רתחו הסתיימו ההכנות הטכניות לריאיון. המחשב פתוח, האצבעות מוכנות להקלדה ומכשיר ההקלטה רץ וממתין לסיגריה של שלמה שתגולגל באותה אדיקות שבה הכין את התה.
כשעניתי לו שאני מנסה כבר תקופה לשתות בלי סוכר, שלמה חייך לעצמו והמשיך במלאכת ההכנה. המשפט הראשון שהוא אומר לי כשהוא מתיישב על הספה הוא שאסלח לו, כי הוא שם בכל זאת בקנקן מעט סוכר בשביל הטעם ובשביל פתיחת הדעת.
בדיעבד כפית הסוכר הזו הייתה הכרחית. גם כי התה היה מצוין, אך בעיקר כגלולת המתקה לסוג של הכלאה בין ריאיון למונולוג נוקב שביטא את המקום האידיאולוגי והאמוני שבו ניצב בר בשלב הזה של חייו, מקום שמשקיף ממרום 75 שנותיו בדאגה על העולם בכלל ובפרט על העם היהודי.
הברירה הטבעית וטביעת האצבעות
יותר מחמישים שנות קריירה מוזיקלית נמצאות ברזומה של בר, שלאחרונה הוסיף בחזרה את שם נעוריו – בן גוזי – לתעודת הזהות ולכל פרסום שנושא את שמו. לא מעט תחנות מוזיקליות עבר במהלך השנים ואלפי שעות אולפן ובמה. התחנה המרכזית שבהן היא כמובן להקת הברירה הטבעית שאותה הקים בשנת 1979.
המקום של "הברירה הטבעית" בפנתיאון המוזיקה הישראלית נבע בשל החלוציות והמהפך התפיסתי שההרכב הזה גרם במוזיקה שלו. מוטיבים צפון־אפריקאים פגשו השפעות של רוק מתקדם, מיזוג שהיה מהפכני ויצר שפה מוזיקלית חדשה בישראל דאז.
את טביעת האצבע של בר ושל הברירה הטבעית אפשר לשמוע עד היום אצל דודו טסה או ברי סחרוף, וגם אצל שמות כמו "הקולקטיב" או "רבע לאפריקה". מה שטבעי היום בכל מה שקשור למיזוג מזרח ומערב לא היה קיים באופן הזה, עד שבר עשה אותו.
בר, שתמיד נחשב עוף מוזר בתעשייה, הוא דוגמא קלאסית לזן של אמנים שלא מחזיקים באמתחתם שבירת שיאי מכירות, אך נמצאים גבוה בטבלה אמורפית של בעלי ההון הסימבולי במוזיקה הישראלית. לא בכדי לפני כשמונה שנים זכה בפרס מפעל חיים של אקו"ם על פועלו המוזיקלי.
את ההון הסימבולי שצבר הוא מעוניין לפרוט לטובת מה שהוא מגדיר כמשימת חייו, הניסיון להשפיע על העם בישראל להסיט את הספינה רגע לפני שהיא פוגשת את קרחוני המערב והפוסט־מודרניזם באופן כזה שיטביעו אותה. אם חזון אפוקליפטי כזה הוא לא הזמן למעט סוכר בקנקן התה ולשאיפת סיגריה מגולגלת, אז כבר אין באמת סיבה טובה לכך.
כל מה שעשיתי לא היה נכון
"אם אתה רוצה לדעת את האמת, אתה צריך לשבת וללמוד אותה בלי לפחד", פותח בר את השיחה שלנו.
"האמת היא לא תיאוריה או פילוסופיה או חרטא. אין תזה אנטיתזה וסינתזה. יש תזה ואנטיתזה. אין סינתזה. אין! מי שאומר את זה הוא שקרן. סינתזה היא המצאה פוסטמודרניסטית שלא קיימת. אנחנו צריכים לדעת לחפש את האמת ולא לשחק. יש רק אמת אחת לדעתי, ואם אתה שואף להיכנס אליה חובה להסתכל עליה בעיניים. אתה יודע מתי אתה מבין את זה? כשאתה מסתכל פנימה. אתה יכול לצבור ידע כמה שאתה רוצה, אבל אם הידע הזה לא משנה אותך הוא לא שווה שום דבר. אחרת מה אתה, קופסה של הארדיסק? ידע אמיתי כמו שהיהדות נותנת משנה את האדם ונותן לו התהוות חדשה. ידע אמיתי לוקח אותך לתוך מסע, לא רק נותן לך פאסון.
"אני אחרי גיל 70 ואני אומר את האמת. זה לא שלפני זה שיחקתי משחקים, אבל לא אמרתי ולא הוצאתי החוצה את כל מה שאני חושב. אני רוצה להציל את העם שלי, אני מרגיש אחריות כלפי ילדיי, כלפי השפה שלי, כלפי התרבות שלי".
קשה שלא להתרשם מהלהט שבו מציג בר את הדברים. לאורך כל הריאיון תווי הפנים שלו, האופן שבו הוא מזיז את גופו, החנק בגרון שעולה מפעם לפעם, מעידים היטב על סערת הרגשות שהוא נמצא בה כשהוא מדבר על הנושאים האלו, ומזכירים באקסטזה לא מעט את האופן הטוטאלי שבו הוא נמצא כשהוא בהופעה.
בר רהוט ובעל עברית מעוררת קנאה. הוא אינו מהסס לתת דוגמאות גם מרגעי שפל בחייו כדי להמחיש את הסיבוב החד שעשה. הוא יכול לקפוץ בין נושא לנושא במהלך השיחה איתו, אך בסופו של דבר כל פנייה כזו תוביל בחזרה לאותה נקודה דתית שבה הוא ניצב כעת בחייו, עם סימן קריאה ברור. בר לא מסתיר לרגע שהיה שמח אם עוד אנשים ילכו בדרכו בכל מה שקשור לגילוי מחדש של הנפש היהודית שלו – כפי שהוא מגדיר זאת. במהלך הריאיון הוא יחזור כמה וכמה פעמים על כך שהגיל משחרר אותו מכבלי הפוליטיקלי־קורקט, בטח כשזה קשור לייצוג והחצנה של הזהות היהודית דתית שלו.
"מה שווה שאני חי בעולם אם אני לא יודע מה זה יהודי בכלל", הוא מרים את קולו. "לימדו אותי בחיים כל מיני דברים אחרים אבל לא לימדו אותי יהדות. לימדו אותי מתמטיקה ופיזיקה – הכול טוב. אבל זאת אינפורמציה. בן אדם צריך מהויות תרבותיות כדי שיהיה בן אדם. אינפורמציה לא עושה מהבן אדם בן אדם, היא יכולה לעשות ממנו שטן.
"החינוך פה לקח אותי מערבה, זלזלתי בתורה, זלזלתי אפילו בהורים שלי לצערי הרב. פתאום אני מבין ששיקרו אותי. עברתי כמעט כל מקום אפשרי בנפש. עשיתי א', הרגשתי שזה לא טוב. עשיתי ב', הרגשתי שאני לא במקום הנכון. התחלתי לשקר וגם זה לא היה לי טוב. כל מה שעשיתי לא היה נכון, לא הייתי שלם עם כלום. ביהדות יש חוקים. חוקים ברורים. יש אמת וצדק. צדק ואמת נשקו יחדיו. תראה לי דבר כזה בכל המערב או הנצרות. יש שם צדק, משפט?"
עבדים לכפתורים
אתה מצליח לראות את הטוב שהעולמות האחרים, המערביים, הביאו איתם לעולם שלנו? רפואה, תעשייה, תקשורת, כלים שאתה משתמש בהם על במה.
"אתה יודע מה התרופה שלי לכל בנאדם? שיהיה לו אבא, שיגיד אמת, שיכבד את עצמו, שיהיה צנוע, ושיאהב את הזולת. זה מה שצריך להיות. למה להתרחק? כל דבר שמרחיק אותי גורם לי למחלה. אתה יודע מה זה מחלה? כשאני לא בהרמוניה עם עצמי. כשאתה שמח, שלם במה שאתה עושה, שמח בחלקך – אתה לא חולה.
"אני מלמד תופים", ממשיך בר את התוכחה באותו הלהט, רק שעכשיו מוסיף תיפוף על השולחן – "ומה אני בעצם מלמד? שהחשיבה והעשייה יהיו באותו מקום ואז האדם מגלה שהוא מאושר. אתה עושה, אתה לא חושב על. אתה בתוך הדבר. אל תחשוב על, הרי השכל מטמטם את הבנאדם. לא נכון, כן נכון. שתוק. היהדות אומרת נעשה ונשמע. זאת גם אמת אמפירית. אם אתה לא עושה – אתה לא שומע.
"הזכרת תקשורת – זאת תקשורת שיוצרת אי תקשורת. אבל כנראה שזה מה שהקב"ה רוצה שיהיה ויום אחד כל זה ייפול כי זה לא אמת. זה הולך על רוע. אני לא עיוור ולא מנותק, מכיר את השמות. תראה מה קורה בעקבות הוואטסאפים, דברים מזעזעים. ילדים מתאבדים בגלל זה. אתה מבין שהכאילו ברכה הזאת היא השטן. זה משנה לאנשים את המוח, מספיק עם הטכנולוגיה הזאת, מספיק. תנו לילדים לרוץ בחול, תנו להם להיות ילדים. הם יושבים והם עבדים לכפתורים האלו. זאת התקדמות? זה נקרא הבל הבלים. זה ללכת אל החושך. ילד בלי רגישות, בלי יופי, בלי טבע. אז זאת המודרנה? זאת ההתקדמות?"
"אתה יודע מתי אתה מבין את זה? כשאתה מסתכל פנימה. אתה יכול לצבור ידע כמה שאתה רוצה, אבל אם הידע הזה לא משנה אותך הוא לא שווה שום דבר. אחרת מה אתה, קופסה של הארדיסק? ידע אמיתי כמו שהיהדות נותנת משנה את האדם"
יש דווקא תחילת ריאקציה לכל ההתקדמות הזאת, איזה גל של חזרה לשורשיות ולטבע. אני מבין שאתה לא מתרשם מזה.
"אני שומע שיש כאלו שאומרים שהיום זה יותר טוב ודברים מתמזגים ומשתנים. זה מצחיק אותי כי ככל שיש יותר חומר הדברים נהיים גרועים יותר. השפע הזה הופך מהר מאוד לפשע. נכון שעוולות היו לאורך ההיסטוריה, אבל השפע מסכן אותך יותר מהכול כי הוא עושה אותך רך ועצלן ועדין. תרבויות נפלו בשפע, תראה את רומי – התרבות שלהם הייתה זימה. יהדות היא לא זימה. אכלתי את זה, נשרטתי בזה. אבל אדם שלא משתלט על זה, מה בסוף בינו לבין חיה? בגלל זה מגיעים למצב שבו הכלב והחתול וכולנו אותו הדבר וזאת ההומניות. גם בגרמניה הייתה ההומניות הכי גדולה, התזמורת הכי מפורסמת בעולם, הפילוסופים הגדולים. ומה קרה? למה השטן יצא משם? אף אחד לא לומד פה מזה?
"היהדות היא דת שיודעת להשתמש ולהתמזג עם הטבע", ממשיך בר לחבוט בצד המערבי של הגלובוס, "המערב בולע את הטבע, אוכל אותו. באים להר, שוברים את אמא שלו, לא מתחשבים, לא מסתכלים מסביב בכלל. היהדות מכבדת את הטבע, וכל המזרח מכבד את הטבע. המערב משבש את הטבע. לך לגני לואי ה־14 בצרפת ותראה שיבוש והשתלטות על הטבע. לך לבוסתנים של הטבע במזרח ותראה השתלבות בטבע. תראה מה עשו לעולם, כבשו, השתלטו, גמרו על אפריקה. בריטניה. שדדו, גנבו מכל העולם. אוצרות טבע, ארכיאולוגיה גנבו למוזיאונים שלהם. אז זה נקרא תרבות? ללכת לראות תרבות? זה גנבים. לא גנבים? תחזירו הכול למקום שלקחתם ממנו, זה קורה? ברור שלא, אז גנבים".
אתה חושב שיש השפעה למקום המטלטל של העלייה לארץ והקליטה הלא קלה על התפיסות האלו שלך?
"עליתי לארץ בתחילת שנות החמישים, עם אמא שלי ושלוש אחיותיי. אבא שלי היה חולה ונשאר במרסיי. האמנו שכשנגיע לארץ זאת תהיה תחילת הגאולה, בגלל זה באנו. יש לנו מדינה – זאת הגאולה. לא היינו צריכים לא אידיאולוגיות ולא גוש אמונים. אבל ניתקו אותנו מהזיכרונות שלנו, ניסו להפוך אותנו למה שאנחנו לא, וזה יצר מצב שהסתכלנו על ההורים שלנו כאילו הם מפגרים. זה היה נורא, אחד הדברים הכי מכאיבים שיש בחיים.
"בצורה גסה ואדונית קבעו מה אנחנו צריכים ללמוד, מה אנחנו צריכים לחשוב, איך אנחנו צריכים ללכת, איך אנחנו צריכים להתלבש. הם קבעו הכול ואנחנו וההורים היינו תמימים. ההורים היו תמימים ועדיין תחת ההשפעה שהגענו לתחילת הגאולה, אז לא נשאל יותר מדי שאלות. ואז אתה שומע על הגזזת, על חטיפות הילדים ועל זה שעד היום לא באמת נותנים דין וחשבון. המציאות מראה לך שיש דברים בגו".
לא מקבלים את האתיופים
"תראה" – בר מגלגל סיגריה נוספת, לוקח כמה נשימות ומוריד מעט את להבות הדיבור, אך זה יחזיק למספר שניות בלבד – "אני יודע שהם בנו את המדינה הזאת ובכלל תבין שקשה לי לדבר נגד, אני לא רוצה לשבור את הרוח, לא רוצה לדבר סרה. אבל אנחנו צריכים לפתוח את הפצעים בשביל שנבין אחד את השני, בשביל שנקבל אחד את השני ונאהב אחד את השני ולא נהיה גזענים.
"זה כן נכון שאנחנו לא מקבלים את האתיופים", עולה הטון בחזרה והגרון נשמע חנוק, "כי אנחנו לא יודעים לקבל כלום. הגיע הזמן להיפתח ולא לחשוב שצריך תרבות בחתך אחד. אתה מבין, יש כל כך הרבה תרבויות וכלי התקשורת משדרים את אותו הדבר. מה אנחנו רק מערב? אני לא מבין".
הרייטינג והמערביות שאתה מדבר עליה מביאים איתם נוחות מסוימת, ודאי ליוצר שנמצא בתחום שלא קלה הפרנסה בו. בשום שלב היא לא הייתה מפתה עבורך? אתה יכול למצוא היום גם רבנים שמאמצים לעצמם קודים כאלו.
"אף פעם לא צללתי לתוך הקליקות האלו, לא בחיים שלי ולא במוזיקה. אני לא דומה לכלום ואף אחד לא דומה לי. אני מקווה שלמרות זאת העמקתי וחידשתי. אני מנסה להיות מושפע מהדברים בעלי הערך בעולם. אני לא בדרן ואף פעם לא ראיתי את עצמי ככזה. זה לא מעניין אותי. יש לי עם, אני חלק ממנו ורוצה להיות חלק ממנו. אני מנסה לבטא את רגשותיו ואת ההוויה שלו ולא את החלומות שמוכרים פה. אני רוצה לשיר את התרבות שלנו, של כולנו. אני עושה שירה ולא פזמונאות. ביהדות הכול כל כך מדויק. אתה אומר שירה ופזמון. פזמון זה מגיע מהמילה לפזז, בידור זה בא מהמילה להתבדר. זה מפזר אותך, נותן לך שעה של נעים, אבל לא יותר. אמנות ושירה אלו דברים של ריכוז ותמצות, בדיוק הפוך מהדבר הזה.
"אנחנו בעולם שהחומר שולט וככה האדם מאבד את מהותו, אדם מאבד את נשמתו ובלי זה האדם הוא כמו בהמה. אז מה אם הוא צורך? אז מה אם יש לו כסף? הוא מכיר את עצמו טוב יותר ככה? באמת אני שואל. בשנים האחרונות התחלתי להבין טוב יותר שההצלחה צריכה קודם כול להיות אצלי. הקהל הוא לא המדד שלי, אני הקהל. אני צריך לעשות את מה שאני אוהב, ואם הקהל יקבל את זה – טוב. אם לא – גם בסדר. הבנתי שאם אתה אוהב משהו אתה לא יכול למכור אותו. איך תמכור מה שאתה אוהב? אתה יכול למכור רק את מה שאתה לא אוהב. לכן אני מתמודד עם טקסטים בעלי משמעות. לכן אני שר לעתיד, שר את החזון שלי. והחזון הוא שנהיה יהודים, נלך תחת החוקה האלוהית שיש בה אהבה ויש בה חמלה (בוכה) ויש בה אמת".
לא הכול פלסטיק
דוגמא מצוינת לטקסטים בעלי המשמעות שעליהם מדבר בר כשהוא מתאר את ההתעסקות המוזיקלית שלו בעת האחרונה היא אלבום הסולו האחרון שהוציא, "עד כלות הנפש ואחריה", ובו הלחין בר אחד־עשר שירים של המשורר יוסף צבי רימון. רימון, שפעל בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, היה משורר וסופר מוערך ומבאי ביתו של הראי"ה קוק. סיפור חייו שזור ביצירה ענפה לצד לא מעט טרגדיות שפקדו אותו. החיבור של בר דווקא לכתביו של רימון היה מפתיע, ודאי לאור העובדה שבר לא רואה עצמו בשום צורה כחלק מהציונות הדתית, ואף מלא בטענות על אודות הגזענות והאדונות כדבריו שיש בה והייתה בה כלפי הציבור המזרחי.
"הרב רימון נמצא בנשמתי. מציל אותי. הייתי צריך להכיר אותו. העיתונאי דרור אידר עשה עליו דוקטורט. באחד הימים פגשתי אותו, הוא קרא מהשירים שלו וכששמעתי ממש הרגשתי שזה אח שלי. אחר כך שמעתי את החיים שלו. היו לו טרגדיות. יוצרים גדולים עוברים תהפוכות מאוד חזקות. זו עובדה. סירסו אותו, הוא עזב את המשפחה. מכל הכיוונים נחרב עולמו. למי הוא פנה? לקדוש ברוך הוא. המשורר אילץ אותי להגיע למקומות שלא הייתי בהם קודם. אנחנו צריכים גואל, גאולה רוחנית בתוך כל הסדום שיש פה מסביב.
"מה זה שירה? ידעתי כי פתרון הכול אלוהים אור. זהו, מספיק. אני לא צריך יותר. ידעתי כי פתרון הכול – אלוהים אור. הוא נותן את האור. אתה רואה אור? זה אלוהים. כמה קרוב. אל תחפש את הצל בשביל להתחבא. בשביל לעשות בחושך. אלוהים אור. כל הדברים הרעים נעשים בחושך. אור זה פתוח".
בשלב הזה, כשהשיחה שלנו כבר נמצאת לקראת סיומה ואחרי גלגול סיגריה נוספת, נדמה ששלמה מוריד לראשונה בשיחה הילוך בתיבת ההילוכים של הנפש שלו.
הוא מספר על ההנאה שיש לו כשהוא עולה על במה מול קהל (הופעות קרובות: חצר בית משפחת אלטמן בנחושה – 3.7; "המקום" בתל אביב – 18.7). הוא חוזר על האהבה העצומה שיש לו לעולם הלימוד ולארון הספרים היהודי. "מאז שהתחלתי לשמור וללמוד מהיסוד את היהדות הרגשתי דברים שלא הרגשתי לפני זה. בגיהינום הזה אתה מגלה שיש דברים שהם גן עדן שהקב"ה עשה. הכול תלוי מה אתה מחפש. אבל כל אחד מאיתנו צריך לקבל מכות עד שיחזור לאבא שלו. יהיה טיפש, יקבל עוד ועוד מכות. אני אומר לך שהיום זאת אחת התקופות הכי מאושרות שיש לי בחיים. אני לא משקר. יש לי אלוהים ואני עושה כבוד לכל אדם. אלוהים שופט אז לי יש את הפריווילגיה לאהוב כל אדם. הוא לקח על עצמו את מידת הדין והשאיר לנו את האהבה".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, כשהוא מלווה אותי החוצה, בר מסדר את הכיפה על ראשו ומוסיף כמה משפטים לסיום.
"הקב"ה בנה הכול טוב, יפה, מדויק. רק תפתח את עצמך. אתה רוצה להיות עבד של עצמך? אתה אלוהים? בוא נראה איזה אלוהים אתה, נו נראה. כמה תחטוף אתה. כל אחד צריך לעבור את זה. ייסורים מזככים. רק ייסורים נותנים לאדם להבין את עצמו, להכיר את עצמו, לדעת את טעויותיו. יש לנו אויבים מבחוץ ואנחנו חייבים אהבה בינינו. האמת שלי מרוכזת בעיקר בלנסות לעשות טוב לנשמות של אחרים. אני שמח בחלקי ואני עושה בדיוק את מה שאני רוצה. לשמחתי גם לא מכרתי את עצמי אף פעם בגרוש. אני מודה לא־ל על המקצוע הזה בחיים שלי. אני שמח, אבל בתוך עמי אני חי ורוצה לשנות. אני לא מפחד מהזמן. הזמן הוא התקדשות ואתה כל הזמן מתחדש ומתקדש ומתהווה. אני לא רק מאמין באלוהים – אני איתו, עובד איתו, בקשר איתו.
"אני יודע שכל מה שהיה היה צריך לקרות. תראה לי עוד דוגמה אחת בעולם של עם שחוזר לאדמתו ועוד פעמיים. קח את כל הסינים ותוציא אותם מאדמתם ותוך מאה שנה הסיפור הזה נגמר. מי השאיר אותנו? רק התורה. זה הזיכרון שלי. באתי לארץ לשלב את החומר עם רוח. ולא שהחומר יהיה יותר חשוב מהרוח. עוד קניונים ועוד קניונים. אל תהפכו את הכול לפלסטיק".
