בקיץ מתקיימים לא מעט כנסים ארציים ובינלאומיים, המהווים הזדמנות לא רק לסיכומי שנה אלא להתחדשות בתפיסות מקצועיות. הכנס האחרון של האגודה האמריקאית לפסיכו־היסטוריה,IPA , העמיק בקרב המשתתפים בו את ההבנה בדבר ההשפעה ההדדית שקיימת בין ההיסטוריה האנושית לחקר הפסיכולוגיה ועולמות הטיפול.
הכנס נפתח בהרצאתו של חוקר אפרו־אמריקאי בשם ד"ר קירק אנטוני, שהצביע במיוחד על ההשפעה הפסיכולוגית שהותירה צלקת העבדות בשנותיה הראשונות של אמריקה על ערכה ודימויה העצמי של האוכלוסייה האפרו־אמריקאית. אנטוני הצביע על הקשר שבין הפשיעה בארה"ב לאחוז הגבוה של "השחורים" בחברה, אך יותר מכך על הקושי מצד "הממסד הלבן" לתת לאסירים אפרו־אמריקאים הזדמנות שנייה לתיקון. הוא סיים את הרצאתו בהבהוב של מספר בן כמה ספרות על השקופית מול עיניהם המשתאות של הנוכחים. אחרי דקה גילה שזהו מספר האסיר שלו. הוא פנה בקריאה לא מתחנפת ודורשת לאפשר לחברה האמריקאית ליצוק לחוקיה הכרה בטראומת העבדות, ואף לפצות על כך.
מרצים אחרים שהגיעו מהודו, מניו־זילנד, מאוסטרליה ומאירופה עמדו אף הם על הקשר שבין תפיסות פוליטיות, תרבותיות והיסטוריות ובין נפש האדם, ודנו בשאלות מה מזעזע אותנו או הורס אותנו. באופן שאינו מפתיע, מסתבר שמה שמזעזע את החברה הפסיכואנליטית ואת האקדמיה האמריקאית כל פעם מחדש הוא הנשיא טראמפ. הסלידה ממנו היא בלתי נתפסת, משל היה הנשיא הנבחר תאורטיקן פסיכואנליטי הכופה את סמכותו הנשיאותית על מה שמתרחש בחדרי הטיפול בארה"ב.
בעוד רוב המרצים התריעו על סכנות וסדקים שנפרצים בחוויה החברתית, הפוליטית וההיסטורית, ואשר משפיעים על הפרט, נדמה שדווקא לארבעת הישראלים, כמו ד"ר עופרה אשל ואנכי, שהשתתפו בכנס כמרצים, היה חשוב להתמקד במאפיינים העדינים של מערכות יחסים המאפשרות לבני אדם לגדול מתוך היסטוריה משותפת. כך, לדוגמה, בהרצאתי הצבעתי על תרומתה של ההיסטוריה היהודית רדופת השבר, שאיננה רק שואפת להישרדות אלא נושאת כמיהה לכתוב, ליצור ולהנכיח יצירה תרבותית עשירה ועתירת דמיון, לעיצוב המרחב התרבותי בישראל, שביסודו מונחת התקווה.
משורר הפסיכואנליזה
מה תפקידם של הבנה תרבותית ושל אירועים היסטוריים בחייו של אדם שרוצה ללכת לטיפול? חלק מהתשובה סיפק אורח הכבוד של הכנס – הפסיכואנליטיקאי ד"ר מייקל אייגן (המכונה גם המיסטיקן), המתמקד בעשור האחרון בקשר שבין פסיכואנליזה ויהדות באמצעות ההיבט הרוחני של הקבלה והחסידות. אייגן מצביע על הרוח היהודית כמבטאת עמדה נפשית המעודדת דיאלוג רגשי חם, היכול להשפיע גם על טיפול וגם על תפיסה חברתית.
הרצאתו של אייגן נפתחה בהתרסה עדינה: "האם יש דבר מה נורמלי בלהיות בחיים? תגידו אתם". אייגן משיב לשאלתו כשהוא מציב את המאבק האנושי במרכז. "המאבקים בתוכנו, שלעיתים מופיעים כרישומים של חוויה לא נורמלית על הנפש המנסה לעכל הכול, אינם מסתיימים לעולם. הם רק עוברים טרנספורמציה. והאתגר שהחיים מספקים לנו הוא לבנות יכולת שיותר תתמוך בחוויות שלנו ופחות תשלוט בהן, מתוך מטרה להיוולד מהן מחדש".
אייגן מדבר כמו משורר שמצליח בעדינות לגרום למושא שיריו – הפסיכואנליזה – להתנהג כמו אישה מחוזרת. הוא מכריח את התפיסות הפסיכואנליטיות להפסיק להיבהל מהחיזור ולהתחיל להתנהג בבגרות היודעת שלמרות שרואים לה את כל הפגמים היא עדיין שווה. הוא מצליח לראות מטופלים לא רק כבני אדם שבירים, פגיעים ומלאי חן בפגיעותם, אלא גם מאפיין את השבר שלהם בשפה רגישה, מכבדת ופואטית, שפה רבת דקויות שלא מותירה ספק בדבר תפקידו המהותי של השבר לצמיחתו של האדם (אני חייבת להודות שלא פעם הוא נשמע כאילו רק כעת השתתף בקורס של מו"ר פרופ' מרדכי רוטנברג בנושא פסיכולוגיה יהודית).
מייקל אייגן הוא מהפסיכואנליטיקאים המוערכים בעולם. הוא ממקימי החוג לפסיכואנליזה באוניברסיטת ניו יורק (NYU), ומייסד פרויקט ייחודי, הנקרא קורס בקבלה ופסיכואנליזה. הוא כבן שמונים ושלוש, שחלה בסרטן בעבר והחלים. אייגן מספר בחיוך על עוד חוויה טראומתית שעבר לאחרונה, לאחר שנפל בביתו ונזקק לאשפוז ארוך. הוא מדגיש שגם הנפילה שלו הייתה כנראה שיעור במיסיטיקה היהודית, שתכליתה ללמוד לקום לאחר מכן.
את הרצאתו מתבל אייגן בידע עשיר מהעולמות התאוסופיים של היהדות, הנצרות, האסלאם והבודהיזם. נראה כי הדבר לא נעשה מתוך רצון להרשים כי אם מתוך שאיפה לחדש את היחסים העדינים בין עולם הטיפול, הנחשב אנליטי, לעולם הרוחני הבלתי־רציונלי בעליל. ועם זאת, מקום מיוחד יש לעולם הספר היהודי בחווייתו האישית והמקצועית. הוא מדבר על חווית השבר ועל תכלית הריפוי הנרקמת מתוכה כמסר קבלי מובהק, על רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שהדגיש את היכולת שניתנה לאדם להיוולד בכל פעם מחדש, למרות השבר, וכל זאת לעומת הדיכוטומיה הנוצרית הקיימת בין טוב ורע, כאשר הרע הוא בורות והטוב הוא הידיעה. וכדי להדגים את הרעיון "כי אין הטוב יכול להתקיים ללא הרע" הוא שר שיר ילדים חסידי ידוע: "השֵׁם הוא כאן השֵׁם הוא שָׁם, השֵׁם נמצא בכל העולם…".
אני מביטה באנשים שבקהל. חלקם הגדול מורכב מאנשי אקדמיה אמריקנים, רבים מהם יהודים. נראה כאילו השיר המוזר הזה שייך בלא מודע לדי־אן־איי שלהם, אך זר להם באופן מודע. הרעד העובר בעמוד השדרה מזכיר לי שכל חוויה מפתיעה טומנת בחובה איזה צופן אישי שממנו אני אמורה ללמוד משהו. הרי לא גדלתי על השיר הזה, ובכל זאת בהרצאת פתיחה באולם מכובד באוניברסיטת ניו יורק יושב ד"ר מייקל אייגן פצוע ופוצח בניגון כאילו חזר הרגע מבית המדרש בדיוק בזמן כדי להשכיב את בנו הצעיר לצלילי השיר הבעל־שם־טובי הזה.
להחזיק מתח קונפליקטואלי
אייגן קושר בין דמויות מיתולוגיות ומסריהן בהקשר פסיכודינמי כדי להתמודד עם קיטוב, תוקפנות, הרסנות ואלימות בחיי הפרט והחברה. הוא משווה בין דמותו המיתולוגית של הרקולס ובין המסר התוקפני שגיבור זה מעביר ומחלחל לתרבות. הרקולס רוצח את אחיו משום שהוא נפגש עם השיגעון. אייגן מסביר עד כמה כל אחד מאיתנו עשוי לפגוש את השיגעון וכמה מאמץ רצוי שנשקיע כדי להעביר את השיגעון הפנימי לדיאלוג ."גם הרקולס", אמר, "אם רק היה מחכה קצת והולך לטיפול אולי היה נמנע מלרצוח את אחיו". לדידו, "לכולנו יש חוויות ממיתות והמאבק בין כוחות ההרס לכוחות היצירה חייב להיעשות בדרכים יצירתיות הכוללות התמודדות עם שיגעון ומוות".
חשוב להדגיש: באומרו "חוויות ממיתות" אייגן מתכוון לא רק לרגעים שבהם חשנו אובדן במות מישהו יקר לנו אלא גם לרגעים שבהם נכרכה הנפש מעלבון צורב או דחייה מכווצת. אייגן הוא הרי תלמידו של ביון האנליטיקאי, שגם בעיניו חוויות ממיתות הן חלק מרצף החיים. לכן סביר להניח כי באומרו מוות כוונתו גם לחוויה קטנה ורגעית של התאיינות, של העלם והעדר חיוניות, הנגרמת מכל סיבה שהיא, וכמעט תמיד היא הפצע הנפער מתוך קשרים. אייגן מדגיש כי חלק מהחשיפה ל"חוויות ממיתות" הוא חשיפה לקטסטרופות של חיינו. ככל שאנו מודעים יותר לקטסטרופה קשה לחיות בשפיות. אמנם "זה לא נורמלי לחיות בשפיות, אך אם נוכל להכיל את הפגיעות ואת העובדה שאנחנו לא תמימי דעים עם עצמנו, משום שקיים בתוכנו פער בלתי נמנע בין רגע החיים ורגעי המוות המתרחשים בחיים כל הזמן, נוכל להיות המישהו שכבר מזמן שכחנו להיות".
בהמשך מתאר אייגן דיאלוג שהוא כתב בין אלוהים לקין. אייגן מציע שקין יתריס בפני הקב"ה "מה כל כך טוב בלהיות הבן המועדף", ומצהיר שאילו היה יכול – "אני קין הייתי חוזר אחורה ומחכה עם הרצח ההוא". אייגן שם בפי קין דרישה מן האלוהים לא למהר להביא בני אדם אל הקצה, משום ש"קין לא ממש הפסיק להרוג אחרי שניתנה לו הזכות לחיות. ההפך הוא הנכון, חייו המשיכו לשקף את כישלונו". וכך זה נמשך, ובפשטות שמולידה עוד שיר חסידי הוא טוען כי העובדה ש"אנחנו מסוגלים לעשות קצת צחוק מעצמנו ולשחק, פשוט ללמוד לשחק, זו חוויה היכולה לעזור להתמודד עם הקטסטרופות". אייגן מסכם בחשיבותה של אמונה בטיפול, כשכוונתו איננה אמונה במובנה הדתי (FAITH) כי אם הרחבת היכולת להאמין כי ניתן להחזיק מתח קונפליקטואלי מבלי שיהפוך לאכזריות אלא יתבטא ביצירה.
בסיכומה של חוויה תהיתי האם השינוי הנחוץ בעולם הטיפול כרוך בהבנה כי אנו מורכבים בעיקר מפצע היסטורי חתום בצלקת לכל החיים או שמא גם מעושר היסטורי, תרבותי ורוחני שיכול להרחיב את האופק הנפשי לא רק בעולם הטיפול אלא כחברה יהודית־ישראלית בכלל.
אני פורקת מזוודה ורואה שלקחתי איתי כמה ספרים. ביניהם את חוברת "ארץ אחרת" משנת 2008 בעריכת במבי שלג. והנה אלה כמה ממילות הפתיחה שלה: "החברה הישראלית נתונה במשבר חריף המקיף תחומי חיים רבים… תמונת המציאות הנשקפת אלינו מן הזירה התקשורתית והפוליטית איננה עוזרת לנו להבין את אופי המאמץ הנדרש שכן היא נועדה למטרה הפוכה, ליצור מצב של הפרד ומשול… באחריותנו להמשיך בשיקום התרבות המשותפת לכולנו… עלינו לשוב לכתבים הקנוניים, להידבר עימם וליצוק בהם את עולם הערכים והתובנות שלנו .קומה חדשה על גבי עולם ישן". הנה כי כן, מסתבר כי בקשר שבין פסיכולוגיה והיסטוריה יהודית וישראלית מצויים לא רק דברי ימי ההרס האנושי אלא גם פלאיה של היצירה האנושית הטומנת בחובה את הגנטיקה של התקווה.
