כשלמדתי בישיבה תיכונית בניו יורק בשנות השבעים מוזיקת רוק הייתה חלק מהזהות שלנו, התלמידים, והיא יצרה פער עצום בינינו לבין הרבנים שלימדו אותנו – שלא היו מסוגלים להבין מה מצאנו בסגנון מוזיקה זה חוץ מ"רצון להתבהם". נזכרתי במציאות הזאת מלפני למעלה מארבעים שנה כששמעתי את הדיסק המקורי והיפה "הטוב שנשאר בפנים" של הרב יגאל לאופר, ר"מ בישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת, ששפתו הבסיסית היא שפת הרוק. מסתבר שתוך ארבעים שנה הרבנים לא רק התחילו להבין את השפה שהייתה הסוד של התלמידים בעבר, הם אף יוצרים בה.
בחברה הדתית־הלאומית של היום קיימת תופעה מרגשת של רבנים ומלמדי תורה שכבר אינם משמשים משגיחי כשרות לאמנות שאין להם מושג בה, אלא הם היוצרים בעצמם. בישיבה תיכונית השכנה לנווה שמואל באפרת, אורות יהודה, מלמד ר"מ שכותב רומנים, הרב מיכאל שיינפלד. בישיבה גבוהה שכנה באפרת, שיח יצחק, מלמד המשורר והסופר הרב אלחנן ניר. בקיבוץ השכן בגוש עציון, ראש־צורים, משמשת האמנית הפלסטית, הרבנית יעל שמעוני, סגנית ראש ישיבה לנשים, ורב הקיבוץ הוא במאי הסרטים והתסריטאי הרב מרדכי ורדי. יש דוגמאות רבות לתופעה זו בכל תחומי האמנות במקומות נוספים בארץ. בדיסק הזה מצטרף הרב יגאל לאופר לשורותיהם כאמן בשל.
מגוון מקורות יניקה
הרוח של שני יוצרים גדולים מרחפת מעל הדיסק של לאופר – הראי"ה קוק ואריק איינשטיין. היכולת של לאופר לאחד ביניהם בפשטות ובטבעיות היא חלק מהיופי של דיסק ייחודי זה. מילות השירים מביעות חוויות דתיות כנות, אישיות ועמוקות, שנוגעות ביסודות העולם הדתי של רבים המנסים לחיות לפי תורת הרב קוק. באות בו לידי ביטוי חוויות קיומיות חשופות שיסודן בנפש הדתית־הלאומית. הללו אינן מנוסחות באופן הניאו־חסידי הרווח פעמים רבות אצל יוצרים חוזרים בתשובה אלא ברוח ארץ ישראלית המורגשת גם במוזיקה.
הסגנון המוזיקלי מזכיר את סגנונם של מלחינים שעבדו עם אריק איינשטיין – שם טוב לוי, שלום חנוך ויוני רכטר. אבל סגנונו של לאופר אינו מוגבל לזמר הישראלי של איינשטיין ושותפיו או של הבאים אחריהם. הוא מתפרש מעבר לזה, לתוך עולם הניגון החסידי ("ברקאי"), לתרכובת של כלייזמר וג'אז ("שיר לברדוגו") ואף לקאנטרי ("והוא אלי"). העיבודים מגלים חופש פנימי המאפשר, למשל, שימוש בחליל הודי בניגון דבקות חסידי ("ברקאי"), או קטע כלייזמר בשיר שמזכיר את לחניו של שם־טוב לוי ושמילותיו עוסקות בגעגועים לחוויית התגלות שעברה ("תתקרב").
אני רואה ביכולת של לאופר לאחד בין מגוון הפנים האלה הפנמה של רוח החופש שנושבת מתורתו של הרב קוק, ואימוץ שאיפתו ליצור הרמוניה בין החלקים הרבים שבנפש האדם. מגוון מקורות יניקה הוא אפיון שנחשב בדרך כלל לפוסט־מודרני. במקרה הזה, הוא מתקבל כחלק מהאופי הדתי־לאומי, זרם שיונק ממקורות רבים ושלו שאיפה תמידית לאחד בין קודש וחול. למרות הגיוון והשילובים המפתיעים שהזכרתי, בסופו של דבר המוזיקה והעיבודים צומחים מתוך המילים, והמרכיבים השונים של השירים משלימים זה את זה ויוצרים שלמות אחת.
המילים לשירים הן גם נקודת התורפה של הדיסק וגם מקור הכוח שלו. מצד אחד הן לוקות, לטעמי, בחוסר פיוטיות ובפשטות יתר. פעמים רבות מי שמושפע מאוד מתורתו של הרב קוק מנסה לחקות גם את סגנונו, שהוא פיוטי מאוד ואינו מתאפיין בפשטות בלשון המעטה. בניסיון כזה התוצאות אינן מיטיבות עם היצירה והופכות אותה לחיקוי של דבר שאי אפשר לחקות ושלא כדאי לחקות. לאופר הולך לקיצוניות הפוכה, במילים יומיומיות ופרוזאיות. אבל בכתיבה הפרוזאית הזאת מורגש קול מדויק המבטא את האמת של היוצר.
ישנם שירים המבטאים מחשבות והרגשות אנושיות לא שגרתיות ("בגלל זה אוהבים", "רק לא לכבות", "להיות פועל"), ואף הם מעוגנים בתפיסת העולם של הרב קוק. לצידם מתנגנים בדיסק שירים המבטאים דתיות עמוקה וכנה, שאמירותיהם אינן באות לידי ביטוי בדרך כלל בציבוריות הישראלית, גם לא אצל יוצרים שכותבים ושרים על חוויותיהם הדתיות, כמו ישי ריבו. אני מצאתי בשירים האלו הדים לרבות מהחוויות הדתיות שלי שלא שמעתי אותן מעולם משתקפות בזמר הישראלי.
יצירה בגבולות המגזר
השיר האהוב עליי ביותר בדיסק הוא "לפני ניסן", שבו היוצר מספר כיצד הוא נכנס ללחץ כל שנה לפני ניסן, שמא ייגמר החורף והכול יחזור להיות צהוב. הוא מתחנן:
שֶׁלֹּא יִתְנַתְּקוּ לִי הַשָּׁמַיִם מֵהָאָרֶץ וְיוֹסִיפוּ לְהוֹרִיד,
וְהַלֵּב יִמְצָא אֶת עַצְמוֹ סוֹעֵר וְרוֹעֵם, מִתְרַגֵּשׁ,
לֹא תִּתְיַבֵּשׁ לוֹ הַלַּחוּת.
הבקשה "שלא יתנתקו לי השמים מהארץ" היא בקשת הלב העמוקה ביותר של מי שרואה עצמו תלמידו של הרב קוק. במקרא מבוטא החיבור הזה באמצעות הגשם, היורד בארץ ישראל רק בחורף. יהודי שחי בארץ שבה הגשם יורד כל ימות השנה אינו יכול לחוות את החוויה המתוארת בשיר. גם ישראלי שאינו קורא בכל יום את פרשת "והיה אם שמוע", המחברת בין הגשם לבין הקשר עם הא־ל, יבין את הבקשה באופן שונה ממי שקורא אותה. מי שאינו מחפש את הקשר עם הא־ל באמצעות הגוף וחיי הטבע אולי לא יבין את הדחיפות בקול של לאופר שמתחנן "שלא יתנתקו לי השמים מהארץ".
הכיסופים שבלחנו של השיר הולמים באופן מדויק את אווירת מילותיו. הלחן מדגיש את הממד הקיומי שבבקשה, את חריפותה. מדובר בחוויה דתית־לאומית עמוקה, שאינה זוכה לביטוי בתרבות הישראלית הרווחת היום. היא אחת החוויות האישיות העמוקות ביותר שלי. משום כך כנראה עיניי דומעות כשאני שומע את השיר.
בשיר "אם היית" מבקש לאופר מאלוהים לנכוח יותר בעולמנו. השיר מבטא געגועים להשראת שכינה ואמונה בסגולת ישראל. הוא פונה לאלוהים באמירה: "אם היית מתקרב יותר, היה ליבנו מחפש אותך… והיית מתהלך בתוכנו, והיינו תרופה לכל מה שחולה כאן". הביטוי המלא ביותר של חיבור שמים וארץ הוא קיום ההבטחה האלוהית "והתהלכתי בתוככם". הכיסופים להגשמת נבואה זו אינם רווחים בעולם הזמר הישראלי, אף הדתי. זהו מושא כמיהתו של האדם הדתי־לאומי מבית מדרשו של הרב קוק.
כך גם המילים "והיינו תרופה לכל מה שחולה כאן", המניחות שיש לעם ישראל תפקיד מיוחד בעולם, ושאם הוא יגלה את עצמו ויקיים את ייעודו הוא יהיה תרופה ואף "מצפן ומגנט שמכוון את הכול", כדברי השיר. מי שאמונות אלו זורמות בדמו ושאינו רגיל לפגוש אותן בתרבות הישראלית, כמוני, יתרגש למשמע המילים הללו מושרות מפי לאופר. בסיום השיר, אחרי המילים "ונדע שהיה שווה לחכות לך", הגיטרה החשמלית של לאופר מתפרעת באלתור רוק על גבול הג'אז וקולו עולה ביללה במקביל ושולח את השיר לעבר הרקיע בשוועה שהיא מעין תפילה היוצרת רגע נדיר של חסד שבו אלוהים פתאום נוכח באופן לא צפוי בצעקה של גיטרה חשמלית של רוקיסט (לתשומת לבם של הר"מים שלימדו אותי בישיבה התיכונית).
בשיר האחרון בדיסק, "בסופו של דבר", לאופר שר על אודות הדרך הסבוכה והמפותלת לגאולה. הוא שר על "כיסופים ארוכים שלא מתממשים, תפילות עמוקות שאינן פוגעות". מילים אלו החזירו אותי לחוויית התפילה בגוש קטיף לפני חורבנו. בפזמון הוא קובע ש"הכול מתפעל, מתפתל ופועל, כל הזמן מתקדם ושואל, והכול ייגאל, הכול בסופו של דבר ייגאל". הגאולה היא אחד מיסודות חייהם של תלמידי הרב קוק. קולו הנעים של לאופר הנוסק ומסתלסל במילים "והכול ייגאל" מאשר חוויה קיומית בסיסית זו, ומזכיר לנו את מה שאנו נוטים לשכוח בנסיבות הזמן, שהכול בסופו של דבר ייגאל.
מי שהאמונות והערכים שעליהם לאופר מדבר הם חלק מעולמו הפנימי ימצא בדיסק הזה ביטוי אינטימי וכן לדברים שהוא חי ושאינם משתקפים בדרך כלל בתרבות הישראלית הכללית. השפה היא שפה פנימית שלא תמיד תהיה מובנת לאדם מחוץ לחברה הזו, ואולי אף לא תעורר אצלו הזדהות. זאת איננה היצירה הדתית הלאומית שתפרוץ מחוץ לחברה זו, כבקשתו של אסף ענברי מעל דפי עיתון זה במאמר מעורר הדים שהתפרסם בזמן האחרון. הדיסק היפה והמיוחד הזה פונה לציבור שחי את אמיתותיו. הטוב שבו יישאר בפנים.
