בפרשת חקת אנו קופצים לשנה האחרונה בארבעים שנות הנדודים במדבר. והנה בשנה זו, ערב כניסתם לארץ המובטחת, עוברים בני ישראל טלטלה גדולה. בשנה זו הם מאבדים את מנהיגיהם הגדולים – מרים, אהרן ומשה, וזאת דווקא לאחר שהבחירה הבלעדית באהרן ומשה קיבלה חיזוק משמעותי בסיפור מרד קרח, דתן ואבירם. לאחר שלמדו על הנחיצות של משה ואהרן, מעתה ילמדו בני ישראל שאפילו לשני מנהיגים נבחרים וגדולים אלה יש תחליפים. כמדומה, זהו הרקע לסיפור חטאו של משה בפרשתנו.
אירועים שונים?
העם מתקהל על משה ואהרן בתלונה על מחסור במים, ומשה ואהרן נכנסים לאוהל מועד מפני תלונתם. ה' מצווה את משה ואהרן לדבר אל הסלע ולהשקות את העדה במים שיצאו ממנו. משה מכה בסלע ומים רבים יוצאים, אך א־לוהים גוער במשה ואהרן על שלא קידשו את ה' לעיני בני ישראל, ומעניש אותם שלא יכניסו את העם לארץ.
באופן מפליא למדי, סיפור זה דומה לסיפור הוצאת מים מהסלע בשמות יז, א־ז. בשני הסיפורים משה מצווה לקחת עמו את המטה, ובשניהם משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בספר שמות המקום נקרא מסה ומריבה, ובבמדבר הוא נקרא מי מריבה. הדמיון כה רב בין האירועים עד שר' יוסף בכור שור הציע שלמעשה מדובר באותו אירוע. לדבריו, בספר שמות ריכזה התורה אירועים שונים שהתרחשו בזמנים שונים בשנות המדבר.
אך הסבר זה קשה, שכן ישנם הבדלים גדולים בין שני הסיפורים. בשמות, מלכתחילה אומר ה' אל משה להכות בסלע, ואילו בספר במדבר ה' אומר למשה לדבר אל הסלע אלא שמשה מכה בסלע. בשמות משה צועק אל ה': "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני", ואילו בבמדבר הוא נכנס יחד עם אהרן לאוהל מועד. וההבדל הבולט ביותר הוא שבשמות לא נאמר שמשה ואהרן חטאו, ואילו בבמדבר הנושא הוא חטאם של משה ואהרן, ועונשם שלא ייכנסו לארץ. בשל הבדלים אלו, הדעה המקובלת בפרשנות היא שמדובר בשני אירועים שונים. הסיפור בשמות התרחש בשבועות הראשונים לצאת העם ממצרים, ואילו הסיפור בבמדבר התרחש בשנת הארבעים, בימי הדור השני, לפני שנכנס לארץ.
הדמיון שבין שני הסיפורים אומר דרשני. קשה לפטור את העניין בכך שבמציאות אירעו שני אירועים דומים, ולו משום שכאשר משה שואל "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", התשובה של העם היתה יכולה להיות, "כן! כבר עשית זאת בעבר". קשה לפיכך לומר שיד המקרה גרמה לכך, ויש לתור אחר כוונת התורה בעיצוב שני האירועים באופן כל כך דומה.
כישלונות המנהיג
בתחילת השנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים התלוננו העם כמה פעמים. בכולן עמד משה לפני העם וסיפק את צרכיו באמצעות ניסים שה' עשה באמצעותו. אחד הניסים האלה היה במסה ומריבה. לאחר מכן באים עמלק להילחם בישראל, אך הם מובסים על ידי משה. אז מסופר על יתרו, אשר מחזק את ישראל בעצה לשפר את המערך המשפטי. מודגש שיתרו מגיע בזכות קרבתו למשה (יח, ח־כג).
החל מבמדבר כ', אנו מוצאים פרשיות דומות לפרשיות אלו מספר שמות. פרשת מי מריבה מקבילה, כאמור, לפרשת מסה ומריבה. במקביל לסיפור הניצחון על עמלק בשמות, באים הסיפורים על הכישלונות של ישראל לעבור דרך אדום והמפלה הראשונית של ישראל במלחמה כנגד ערד. בהקבלה לסיפור יתרו בא סיפור בלעם. משה מספר ליתרו על המעשים הגדולים שעשה ה' לישראל במצרים (יח, ח), ויתרו שמח על כך (יח, ט); ואילו בלק מספר באמצעות שליחיו לבלעם על מעשי ה' לעם במצרים (כב, ה), ובעיקר הוא חרד מפני הצלחת העם במלחמה באמורי (כב, ב). בלעם מייעץ לבלק (כד, יד), ואילו יתרו מייעץ למשה (שמות יח, יט). אלו שתי ההיקרויות היחידות בתורה של השורש יע"ץ.
ההבדל בין שני מקבצי הסיפורים הוא מקומו של משה. בשמות, משה משמש דמות הגיבור בסיפורים, ובכולם היא חיובית. בסיפור מסה ומריבה הוא מנפיק מים לעם באמצעות נס, הוא מוביל את העם לניצחון על עמלק, והקשר שלו עם יתרו עומד ברקע יחסו החיובי של יתרו לעם ישראל. הסיפור בספר במדבר הפוך. אף שמשה מוציא מים בנס הוא נכשל בחטא. משה לא מצליח במשא ומתן עם מלך אדום לעבור בגבולו, ועל כן העם נאלץ לסובב את ארצו. בסיפור המלחמה בערד העם מפסיד וחייליו נופלים בשבי, וגם כאשר העם מצליח בעקבות נדר לנצח משה אינו מעורב בכך. ובניגוד ליתרו שמסייע לישראל, בלעם מעוניין להזיק לישראל. משה אינו מעורב בסיפור זה, ובלעם לא מצליח להזיק לישראל רק בגלל ההגנה הישירה של ה', שמונעת זאת ממנו.
עתה נוכל להבין את פשר הדמיון בין הסיפורים על ההכאה בסלע להוציא מים בשמות ובמדבר. הסיפור בשמות בא ברצף של סיפורים המאדירים את משה. לעומת זאת, בבמדבר, הסיפור בא להדגים את החיים של העם ללא מנהיגו העצום לקראת הכניסה לארץ בהנהגת ה'. מגמת הסיפורים, החל מסיפור החטא במסה ומריבה, היא להטמיע את הרעיון שאל לו לעם להסתמך על בן אנוש, גדול ככל שיהיה. על אף תרומתם הגדולה של מתווכים, בסופו של דבר "ה' א־לוהיו עמו ותרועת מלך בו", "אשריך ישראל עם נושע בה'".
