קשקוש סבוך ותזזיתי מעטר את כריכת ספרו הראשון של מרדכי גרנביץ'. לעומת הבלגן הגרפי הזה, תחושת הקריאה ב"ספר האהבה והשיגעון" שלו (הוצאת דברי שיר) מעלה בדיוק את ההיפך. מין שקט שמרגיע את הזמזום הבלתי פוסק שהוא חיי כולנו. זאת למרות שהוא מכיל לא רק סיפורים יפים על חיבור והתקרבות, אלא גם לא מעט ביקורת מהסוג האמוני והחברתי, שבועטת ישר בבטן. ובשני הדברים יש תועפות של אמת.
"כשאדם גדל שנים בתוך מערכת ציפיות ששורשה בתודעה של מה נכון לחשוב, מה צריך להרגיש ומה אסור ובעייתי, על פי רוב הנטייה שלו היא ליישר קו. להתפעל ממה ש'ראוי' להתפעל, לסלוד ממה ש'צריך' לסלוד. ופה יש סכנה גדולה של מריחה. אדם שמתכחש לחלוטין למה שהוא מרגיש. הקונפליקט הזה בין התחושות ובין הידיעות (למשל, שהבורא הוא טוב), הקונפליקט הזה – הרי הוא מהות הקשר של האדם עם בוראו", כותב גרנביץ' בפתיחה.
הספר הוא אסופה של טקסטים קצרים, שירים וחוויות חיים שהוא ליקט במפגש עם אינספור דמויות, מכל הקשת הרחבה של היהדות. מהחצרות החסידיות המסוגרות ביותר ועד למרכזי הנהנתנות, מגבעות יו"ש ועד כרכי ארה"ב. ובכל מקום, בעזרת איזה חוש של חיבור אנושי מאוד, יצר חברי נפש.
"פיס אנד לאב" בגוש קטיף
הוא בן 36 וחצי. נשוי לאילנה, אב לשישה. גדל בפתח־תקווה, התגורר בגוש קטיף לאחר נישואיו, אחר כך בחברון שבה גדלה רעייתו, ועכשיו בהרצליה פיתוח בבית ישן עם גג שצופה אל הים. יש לו זוג פאות ארוכות וקסקט כחול שקנה פעם בשישה דולרים, והפך לכיסוי ראש "בלי הרבה אידאולוגיה מאחוריו".
"דרכו של עולם, אנשים רואים פינות ומעגלים אותן, זוויות חדות וחומקים מהן. אבל לא כן דרכו של מרדכי, לא הייתה פינה וקרן זווית שלא ראה ונכנס בה בכל עוצמתו ועצמותו", כתב עליו חבר בפייסבוק לאחר ערב ההשקה של הספר שהתקיים לפני כשבועיים.
החוף הסמוך לבית מזמן לגרנביץ' לא מעט מחוויות המפגש המתוארות בספר. הוא וילדיו כבר הפכו לתחביב את ההזמנה לקידוש וקיגל של מי שמגיעים לגלוש על הגלים בשבתות. חמש שנים הם גרים בהרצליה. "נפתחו לי פה שערים מאוד גדולים. גרנו בגוש קטיף מיד אחרי החתונה. כשגרתי שם, היינו יורדים כל ערב לבסיסי הצבא, אני וחבר, כדי לנגן בקטע של 'פיס אנד לאב' לגמרי. חיילים היו יושבים איתנו כמו באיזה קומזיץ. ואז, עוד לפני הגירוש, הייתה תקופה שהגיעו כל מיני אנשים מבחוץ", הוא אומר, מתכוון לימי המאבקים והפינויים של טרום ההתנתקות.
"אני זוכר יום אחד שהגענו לבסיס והחיילים מרוסקים. בקושי מדברים איתנו. התברר שהיה שם משהו קשה באיזה פינוי, איזה כאסח, ופתאום זה מאוד היכה בי לשמוע את זה מהצד של החייל. לא כימני או שמאלני. חייל שאמור לעשות את התפקיד שלו ולא מבין למה צועקים וכועסים עליו. אנחנו כל כך מסתכלים על התמונה מהמשקפיים שלנו, וזה בסדר. אני לא בא למכור פלורליזם. לכל אחד יש את האמונות שלו. אבל משהו נפתח בי אז. אמרתי שהמפגשים שלנו פה בישראל קורים דרך משקפיים עמוסי פוליטיקה. ימין שמאל, דת מדינה. כשכבר יש שיח זה דרך כלי התקשורת. אם בכלל יש שיח. ומתי נפגשים, סתם יושבים לדבר?
"אשתי עובדת בעיצוב אופנה במקום נחשב פה בהרצליה. היא הדתייה היחידה בסטודיו שלה. יום אחד, בעלת הבית באה וראתה שיש כיבוד והכול כשר, אמרה אה, בטח אילנה הביאה. אמרו לה לא. פשוט ראינו שהיא אף פעם לא אוכלת איתנו ורצינו שתאכל. ולא היו הפגנות נגד הדתה בחוץ. כי כשיש מרחב שיח נקי, חיים כמו אחים. אפשר לספר עד אינסוף סיפורים על מה שנפתח לי פה. לא שאמונותיי השתנו. אבל יש את האפשרות לראות באמת את הנקודה של מי שחושב אחרת".
זה נחמד, אבל אתה צריך לבוא למקום כזה מנקודת פתיחה מאוד בנויה. לא סתם דתיים נוטים להסתגר במקומות יישוב נפרדים, כדי לחנך לדרך.
"אומרים לי הרבה, 'מילא אתה אבל מה עם הילדים'. ואין לי תשובה טובה. אני לא מרגיש שזה הורס לי משהו בחינוך. כשעוד גרנו בחברון הייתה פעם שנקלעתי ללוס אנג'לס לשבת. הייתי נוסע הרבה לגיוסי כספים, וזה התגלגל לחברויות מרתקות. אדם שם סיפר לי שביקר בחברון ואז קלט פתאום שתינוקת נרצחה שם. שלהבת פס ז"ל. הוא אמר לי: 'אז התחלתי לכעוס עליכם'. על סיכון הילדים. אמרתי לו שאפשר לענות בפלפולים את התשובות המורכבות, אבל אענה לו בפשיטות. איפה שאני נמצא גם הילדים שלי נמצאים. מה שטוב לי טוב להם. כן, יש מקום לשאלות. הם רואים פה דברים שילדים בגילם לא פוגשים, בטח לא ילדים דתיים. מגיעים פה אנשים מהים מכל הסוגים. ואם יש שאלות, אני עונה. הכול בסדר. אני משתדל לעשות פה שבת מתוקה. אווירה חזקה של זמירות שבת, הטעם של הקיגל שאני מכין.
"אני מאוד סקרן, הסתובבתי הרבה במקומות מאוד סגורים ואנשים נפתחו בפניי. ומה אגיד, איפה שיש חומות גבוהות יש גם הרבה מרתפים. אני לא אומר חלילה בהכללה על אף אחד, אבל אי אפשר לדעת כלום. לא חינוך ליברלי ופתוח מבטיח שהילדים ילכו בדרכך, ולא חינוך שמרני וסגור. אין מתכונים בכלל. לא נשאר לנו אלא לשים את הלב שלנו על השולחן. לב חי זה דבר מדבק. צריך גם הרבה אמון בילדים. ואם הילד שלי רוצה משהו אחר ממה שאני, זה לא נורא. אברהם אבינו ניתץ את פסלי אביו, ואנחנו מחפשים ילד על אוטומט שלא ישבור? קיימת לילד אפשרות של חיפוש, ואני לא יודע שצריך לפחד ממנה.
"תשמעי עוד סיפור. יש פה פאב שפנה אליי לפני כמה שנים, ביקש שאעשה אצלו הדלקת נרות חנוכה כל ערב בחג. פאב לא כשר עם שרימפסים וכל הצלופחים. יושבים 200 איש, וכשאני בא מכבים את המוזיקה. אני מדליק, מברך ואחר כך שותה בירה בכוס פלסטיק. זה כבר כמה שנים ככה ואני זורם. הבת הגדולה שלי, בת 14, ביקשה השנה לבוא איתי. אז מה, לעשות מזה 'מים גנובים ימתקו?'. אמרתי, בואי. היא באה, ישבה ודיברה. היא ילדה מאוד חושבת. כשיצאנו, אמרה לי שהיא חושבת שמבחינת חוויה זה נתן לה משהו שהרבה שיעורי אמונה לא נתנו לה. היא לא פראיירית. מבינה שאני יושב ומפטפט עם אנשים בכיף, לא מניח להם תפילין. ובכל זאת משהו שם נגע בה. אז יכול להיות שכל הדיבור הזה של – 'שששש, לא ליד הילדים' כבר לא תופס היום".
"גרוייסע שכוייח, תמשיך"
השיחה איתו, בדיוק כמו הספר, זורמת באיזו אסוציאטיביות שמצליחה לדלג מעל משוכת הקיטש שהכול היה עלול להתרסק אליה. כשאומרים לו שיש בכתביו משהו שמצליח לתפוס את המחשבה והנפש, הוא לא ממהר להימלט אל איזו הצטנעות מעושה שמאפיינת את הז'אנר. פשוט מודה על המילים, ומודה גם שבעצמו הוא לא בדיוק יודע לפענח את הקסם. מה יש במילים שלו שגורם לכל הרבה אנשים להימשך אליהן. "מעולם לא הגדרתי את עצמי כסופר".
איך אתה מגדיר את עצמך?
"זה קצת קשה. יש היום את הביטוי 'מוזיקאי ויוצר', וזה חוסך לי כמה הסברים. אולי אני מוזיקאי ויוצר. אבל יש ימים שלמים שבהם אני לא יוצר ולא מנגן. אז מה זה אומר שאני? פתחתי פייסבוק כשהוצאתי את הדיסק שלי. לאט לאט התחלתי לכתוב שם, ואז עם הזמן נהיה קהל של עוקבים שדייק אותי. דרך הפידבק הזה אתה פתאום יכול לתפוס קצת איך רואים אותך. בשלב מסוים קיבלתי גם במה יפה בעלון שנקרא שבתון. יש שם את הדוא"ל שלי למטה ואני מקבל מדי פעם מיילים מרגשים. עם הזמן התחלתי לקבל תגובות – למה אתה לא מוציא את כל זה בצורה מסודרת. כשהיו עוד ועוד שאמרו לי את זה, הייתה לי סוג של טלטלה". זה קרה לו, הוא אומר, גם עם ההופעות המוזיקליות. כשאנשים אמרו לו שנגע בהם בהופעה, אבל התכוונו במיוחד לסיפורים שסיפר בין השירים. "אמרתי איזה יופי, אז אני החלטתי על עצמי שאני מוזיקאי, אבל אנשים אוהבים יותר את הדיבורים".
ובהשפעה של המילים, הוא למד לא לזלזל. "כתבתי פעם טקסט מאוד קשה בניו־יורק. על ניכור הורי וצעירים שמתגלגלים בפארקים כי אין להם בית לחזור אליו. מנות יתר, ילדות בנות 14. קהילה דתית. מאוד כאב לי. כתבתי על זה משהו מאוד חריף, ואמרתי לעצמי – אבל למי זה יגיע. במקומות הרלוונטיים הרי לא יקראו".
"בַּפַּארְק בְּמוֹנְסִי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
יוֹשְׁבִים כָּל הַמִּי וָמִי.
מִגֶּזַע תַּרְשִׁישִׁים,
בְּנֵיהֶם שֶׁל קְדוֹשִׁים,
צוֹלְלִים לְתוֹךְ יַם הֵרוֹאִין.
אֵין לָהֶם אֵיפֹה לִישֹׁן,
אֵין גַּם אֵיפֹה לִהְיוֹת עָרִים,
אַבָּא וְאִמָּא עֲסוּקִים,
לְנַקּוֹת אֶת הַשֵּׁם הַטּוֹב
לְמַעַן שִׁדּוּךְ וּמוֹסָדוֹת נֶחְשָׁבִים".
"בערב האחרון שלי שם הלכתי להתפלל בקברי צדיקים. במונסי יש קבר של הצדיק מריבניץ. זה היה שתים־עשרה בלילה, חשבתי שאהיה לבד. ופתאום היו מאות אנשים. היה כנראה יארצייט שלא ידעתי עליו. ואז מתוך ההמון ניגש אליי יהודי חסיד, עם שלושה ילדים מתוקים עם פייאלך, לוקח את הפאות שלי ומנשק. אומר לי, 'מרדכי, תמשיך לכתוב, זה מגיע לאיפה שצריך. גרוייסע שכוייח, תמשיך'.
אתה מרגיש לפעמים כמו קול במדבר, לא יודע לאן יגיע.
"קרה לי פעם גם בעיירה מונטיסלו, מישהו פתח מקום ורצה שתהיה פעם בשבוע הופעה. הגעתי והבנתי שאנשים שם בשביל האוכל. אני במקרה הטוב רדיו בשבילם. אני לא רגיל לזה. אני רגיל ששרים איתי ונהיה דיבור. היה לי ממש קשה נפשית – אני מספר ושר ואנשים מולי מפטפטים, אוכלים, זה נורא מבאס. הייתה איזו חבורה של ישראלים שישבה לידי איזה חצי שעה, שרו קצת, הרגשתי כאילו הם עושים איתי חסד. כתבתי לאשתי בווטסאפ שזו הייתה ההופעה הגרועה בחיי. איזה חצי שנה אחר כך מישהו כתב לי בפייסבוק, 'אתה לא זוכר אותי, אני הייתי מחבורת הישראלים שהיו בהופעה במונטיסלו. הדברים שאמרת פתחו לנו את הלב וחשבנו הרבה'. איחל לי שאמשיך לגעת בלבבות בלי להיות מודע לזה. מה ששני הסיפורים האלו ודומיהם אומרים לך זה – תמשיך, יש מי ששומע. כל אדם צריך לדעת שיש כתובת לתנועות שלו בעולם. אבל לא לצפות לפידבק, ללייקים".
תרבות של הסתרה
אז לגבי עניין ההגדרה העצמית. אולי היא קצת גורו?
"לא", הוא פוסק בתוקף. "צריך להיזהר בדברים האלו. יש אנשים שאני מזהה בהופעות שהם הגיעו לירושלים וגם לפתח־תקוה וגם לתל־אביב, אבל זה טבעי, אם הם רוצים את המוזיקה והדיבורים האלו, סבבה שיבואו. בדור הזה יש בקשה מאוד גדולה לחופש, לעצמאות. כתבתי פעם מאמר ארוך שלא התפרסם על הצדיק במשנת רבי נחמן. כי יש שם קונפליקט. בשורה התחתונה, הצדיק שרבי נחמן מדבר אליו זה פשוט מישהו שזורק אותך להיות אתה. לא אומר לך יש לי מה למכור לך. מסביר לך שהאוצר נמצא אצלך, מתחת לגשר.
"בסופו של דבר אני מתפרנס מהתוועדויות, לא מהופעות. אני לא איזה רוק סטאר. זה יכול להיות דתיים־חילונים, קאמפ של ישיבה בניו־יורק או אולפנה דתית מאוד. פעם הגעתי לאולפנה, והתפתח שיח. בנות העלו נושאים שכואבים להן בשיח של חז"ל על נשים. והזעקה הייתה כל כך כנה, שבאיזשהו שלב הרגשתי שאסור לי לענות להן. שאין לי את התשובות בשבילן. יש פער מסוים בין החיים שאנחנו חיים והטקסטים שאנחנו לומדים, שגדולי ישראל עשו להם גשרים כל השנים, ויש תביעה בדור שלנו – איפה הגשר. אנחנו חיים עם רגל פה ורגל שם, ויש כאלו שנקרעים. אמרתי להן שאני שמח שהן הרגישו חופשי לשאול. שאלות זה טוב.
"הפער הזה בין איך צריך להיות בפרהסיה לבין מה באמת קורה בתוכנו כבר לא עובד. סיפר לי אדם שהיה במשבר, כבר אבא לילדים, שהפגישו אותו עם איזה רב או משגיח, והוא אמר לו – מה הבעיה, את הסרטים האלו תראה ואת המוזיקה הזו תשמע, אבל כלפי חוץ תשמור. וזה לא קורה רק במגזר מסוים. אצל כל בנאדם יש פער בין מה שהוא היה רוצה להיראות, בין הדימוי שלו, לבין מה שבאמת קורה לו בפנים. והפער הזה לא נעלם כשלא נותנים לו מקום. הוא בועט כמו תינוק בבטן. והוא יוצר לפעמים תרבות של הסתרה, של צביעות. אדם לא יכול לתת אמון בשני ולא בעצמו. לא יודע מי הוא באמת, והכול בגלל שיש את מה שלא מדברים עליו. אז תדבר, מה הבעיה".
בפייסבוק אתה מאוד חופשי. יש דברים שלא נכנסו לספר?
"סיננתי המון. אחר כך הספר עבר עריכה ספרותית, וגם שם העורך קצת סינן. דברים שהיה בהם משהו שיכול להתפרש כהתרסה יצאו החוצה. הרי הכול בסוף זה שאלה של ניגון. מישהו יכול לצעוק – 'שא־לוהים יתעורר כבר', וזה נשמע מאוד כפרני. אבל בסליחות אנחנו אומרים 'עורה למה תישן', וזה מגיע ממקום של אמונה. זה קשה בספר, כי אתה לא מעביר את המנגינה. אין אפילו נושא מוגדר לספר. מאוד אסוציאטיבי. לא סידרתי את הסדר ולא נתתי את הכותרות. עשו את זה בעריכה. הם עשו גם 'תוכן עניינים' והורדתי אותו. אמרתי, עד כאן", הוא מחייך.
גרנביץ' מודה שמצא עולם בפייסבוק. "קבוצות סגורות שבהן מתקיים שיח עמוק ומרתק מאוד על אמונה. יש היום הרבה בציבור החרדי שהם לא ממש קופי פייסט של ההורים שלהם. יש כאלו שיצאו מהדת אבל יש להם עדיין שיח, לטוב ולמוטב, עם הקב"ה. זה מרתק אותי. לא רק בין המגזרים. זה נורא קיטשי היום לדבר על בין־מגזרי ואהבת ישראל, אבל בין־מגזרי הוא היום בתוך האדם עצמו. פתאום אתה אומר – רגע, לי יש מה למכור לו יותר ממה שיש לו למכור לי? אני לא יודע כבר. העולם חותר למשהו מאוד מדויק. יש נקודה טובה ועמוקה בכל צד, ואין פה צדדים, יש מרחב לכולם.
"רבי נחמן כותב באיזשהו מקום על התבודדות ותפילה, ואומר שהדבר הכי יקר למעלה זה דיבור של אמת. הוא אומר שהמשכיל כל חייו יתפלל ויבקש שאולי פעם בחייו יצא לו דיבור של אמת. כי אנחנו כל כך רגילים לרַצות. להגיב כנדרש".
השטחת תורת רבי נחמן
אם חוזרים לאמירה שאתה מביא בתחילת הספר, על כך שהבורא לא תמיד טוב. זה לא רק ריצוי. אנחנו באמת רוצים להאמין שזה כך, גם אם המציאות מראה אחרת.
"ויש גם הלכה בשולחן ערוך לומר שכל דעביד רחמנא לטב עביד. אבל להיות רובוט ולמחוק את כל הקונפליקטים זה לא חיים, לא אמונה ולא קשר. זה כמו אחד שסבבה לו עם אשתו ולה סבבה איתו ואף אחד לא מספר לשני מה רוחש בפנים. אז איזו מין זוגיות זו? זו שותפות נחמדה בביזנס שנקרא משפחה. אבל יש ביניכם קשר באמת? אם מפריע לך משהו אתה יודע להגיד אותו? אני לא רוצה שעם הקב"ה זה יהיה שונה. הגמרא כותבת שהנביאים הורידו מהתפילה את ה'גיבור', כי שאלו 'איה גבורותיו'. 'מתוך שיודעים שאמיתי הוא, לא כיזבו בו'. אל תמרחו אותו. אני מבין, יש חינוך למחויבות. אנחנו מגיל אפס גדלים על זה שאברהם אבינו הסכים לשחוט בן. מה יותר מזה. קבלת עול טוטאלית. ואני שם. אני במחויבות לגמרי. אבל לסתום את הפה גם? לא חושב שלזה התכוון המשורר".
את תורת ברסלב הוא למד לעומק. מרצה עליה לא מעט. "הייתה לי חברותא עם מישהו מזקני ברסלב במשך כמה שנים. זה משהו שממש התמסרתי אליו. יש לי כאב על מה שנעשה לתורת רבי נחמן. רידדו את זה לסלוגנים ניו אייג'יים, ויש שם עומק למדני לא נורמלי. בשנה האחרונה אני מלמד קצת חסידות במקום של יוצאים בשאלה מהמגזר החרדי. שאלתי את בעל הבית איך הוא מביא אותי לשם עם הפאות, והוא אמר שזה עניין של אמון. אני לא מנסה לשנות אותם. מי שיושב מולי הוא לא סוג של בעיה שאני צריך לפתור. להיפך. זה מאוד מפרה אותי, זו חברות ואני רואה את הקשר עם השם בכל מיני צורות. העניין של קבלת עול שאני חי אותו הוא בסופו של דבר בחירה של אדם. אם הוא לא בחר בו, מה תעשה? תיכנס לו לג'יפיאס של המוח? מישהו אמר לי פעם ש'לא תחמוד' זה גם ברוחניות. מה אתה חומד את הנשמה שלו? יש לו צרכים של הנפש שלו. תרגיע".
בספר יש גם כל מיני סיפורי כישלונות קטנים וחוויות תסכול שובות לב. כשאתה מופיע, אילו סיפורים אנשים הכי אוהבים?
"תלוי מי הקהל. לא כל דבר אפשר לספר אצל גור, ולא כל דבר יבינו בבינתחומי. אני לא מכין כל כך. הדברים האישיים תמיד יותר מתקבלים. באירוע השקת הספר, שרתי שיר על מפגש שהיה לי בארה"ב. זה היה סופשבוע ארוך עם חבר'ה, 40־50 איש שכולם גדלו בקהילות חרדיות ואיכשהו מצאו את עצמם מחוץ לקו. מי יותר ומי פחות. לא כולם בקשר עם המשפחות. והיו כמויות של אוכל יהודי טוב, היימישע עסין. שאלתי את אחד החבר'ה מי שילם על כל הקייטרינג הזה, אלפי דולרים. אמרו לי שאמא של אחד מהם הכינה הכול. 50 איש, המון אוכל. ביקשתי את המספר שלה.
"התקשרתי ביום ראשון ואמרתי שאני רוצה להגיד תודה רבה. והיה רגע שהרגשתי שמשהו קורה. שקט, ובכי. אמרה שהיא הייתה צריכה את התודה הזו. 'אני ברוך השם בקשר טוב עם הילדים שלי ואוהבת אותם, אבל יודעת שלא כולם שם ככה. לא לכולם מובן מאליו לקבל קיגל מאמא, ושם אני שמה את הלב שלי. באוכל שהם גדלו עליו'. זה נורא חשוב לה. סיפרה שבאותו יום חמישי כשבאו לקחת את תבניות הענק של האוכל, הייתה שם שכנה שראתה ונזפה בה. איך היא עוד מפרגנת ועמלה בשבילם במקום לשרוף את הגשר. לכן היא הייתה צריכה מישהו שיראה ויעריך. זו הייתה שיחה מאוד מרגשת. חיברתי שיר בהשראת החבורה הזו, שיר ששייך לכל מי שיצאו מאיזה גדר. מאיזו תבנית שציפו מהם להתאים לה.
"הֵם יוֹשְׁבִים מִנֶּגֶד לָעוֹלָם
לֹא נִשְׁטְפוּ בַּשֶּׁטֶף שֶׁל כֻּלָּם
לְכָל אֶחָד סִפּוּר שֶׁלּוֹ מָה מֵבִיא אוֹתוֹ לְכָאן
הֵם רַק רוֹצִים לִרְקֹד בְּיַחַד בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת
רִקּוּד כָּזֶה שֶׁבִּשְׁבִילוֹ כְּדַאי לִחְיוֹת
הָאֲנָשִׁים הַמְּבִינִים חָרְצוּ כְּבָר אֶת דִּינָם
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר שָׁם מוֹשָׁבָם
וְהֵם רַק מְחַיְּכִים אֶת הַכְּאֵב וְאֶת הַתֹּם
בִּקַּשְׁנוּ קְצָת אַהֲבָה וָחֹם".
מה תהיה כשתהיה גדול?
"וואו. באמת שאני לא יודע. יש לי חלום גדול עם המוזיקה. חלום שהוא יקר כלכלית. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה כאן ועכשיו. המקומות שאני לומד בהם ומתוועד בהם ומנגן בהם. זה נותן לי הרבה חיות".
